ב"ה יום ראשון, י" מנחם-אב תשע"ח | 22.07.18
להכות בצור ולדבר אל לב הסלע ■ תובנות לפרשת חוקת

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● והשבוע: קטעי הגות ופרפראות של התעלות לפרשת חוקת ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
א) שאלתי מופנית לכל אותם מרצים נאורים הסוללים נתיבות לחינוך "מתקדם" מתוכי מרחבי המוחין שלהם ומתוך גדלותם המקצוענית...  

לכל אותם אישים "דגולים" "החלוצים" בשיטות "חדשניות" (מודרניות) והמתמרנים מסילות לתוכי עולם "נאור" בו אין מחנכים והורים משתמשים עוד בנוהל של "חושך שבטו" - כי רק בדרך של 'התדברות" הם נשבעים אמונים - יפכה הסלע שבלב הנער מים של אור וקדושה...

לכל אותם כלי קודש "המפליגים" לעולם של פילפולים ולפרשנות של "עומק הפשט" או "הפשט השבעומק" והמבהירים כי סמל החינוך נעוץ בעובדת ציוויו של ה' למשה שלא להכות אך לדבר אל הסלע...

אז מדוע, אפוא, היכה בו משה ולשם מה אם כן, ציווה עליו ה' ליטול את המטה כשהיה אמור אך לדבר אל הסלע "במי מריבה"?

מה בכל זאת היו שיקוליו של משה כשנקט בצעדים אלה והיכה בסלע פעמיים?

מעניין, לאיזה עולם תקין ושאינו מושחת היינו מגיעים בדרך משוחררת זו של שיחה והתדברות עם הילד העצמאי, החופשי ושאינו תלותי כלל, תחת נוהל "קיצוני" שהוא "עתיק" ומיושן של שבט מוסר חסר פשרות?

הכלום, אין מקום עוד לקו של גבורה ולמידה של דין של "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו - שוחרו מוסר"?
 
ב) איך יראה עולם ללא שבט רודה?

האדמו"ר הצ"צ מבהיר באור התורה פרשת חוקת כי ב"רפידים" כשהעם צמא למים - נצטווה משה להכות בצור שהוא גוף סלע נוקשה וקשוח כ"כ והדבר מהווה הוראה כי בעוד הילד צעיר מידי ואטום מדי כדי להבין את הסיכון שבאורח של פריקת עול - יש לייסר אותו בשבט של גבורה ב"תוקף המתאים" היות ויצר הרע שבקרבו הוא בחינת האבן הענקית החוסמת את נביעת המים ממעיינות הנפש שלו והוא אינו עשוי לגולל אותה מעליו בכוחותיו הוא...

האדמור הצ"צ מביא בפרשתנו פרשת חוקת את דברי הזוהר בפרשת קורח כדי להדגים את חומרת הגישה של ניטרול שבט המוסר מאותו ילד שליבו אטום וקשוח כצור:

( דף קע"ח ע"ב) "אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא, לא הוו ידעי בני נשיא מהימנותא עילא ולא ישתדלון בני נשא באורייתא ולא יקיימו פיקודי אורייתא"

דהיינו, לולא הדין היה נמצא בעולם - לא היו יודעים ומשיגים בני אדם את האמונה העליונה ולא היו בני אדם משתדלים בלימוד התורה ולא היו מתקיימות מצוות התורה..... כי להיות שיש דין ודיין מפחד הדין - שבים בתשובה...

הבה נתבונן במבט ריאלסטי בנער וניווכח כי הוא דווקא די פקח ונבון אך גם נבער היות ובגיל זה ליבו אטום כ"כ להאזין למבגורים ממנו והוא עיקש ועז כ"כ כצור...

צעדיו עשויים להיות מסוכנים ביותר בחינת: "איוולת קשורה בלב נער" ולכן - "שבט מוסר ירחקינה ממנו" (משלי, כ"ב, ט"ו)

הנער "הנבון" אומנם, והנועז כמו "צור" מביט אל עולמו המשוחרר מתוכי צרות המוחין שלו ואינו מודע וחש בשל אטימותו בחומרת הסיכונים והמלכודות שטומנת עבורינו המציאות וכשאנו מתרים בו הוא "ננער" (נער) מהוראותינו מתוך קלות ראש...והוא מבקש לפרוק עול מתוך התיחסות של רגש בוז ושחוק כלפי כל דמות מרותית וסמכותית העומדת מעליו...
 והוא מבקש לתומו להתנהל לתוכי עולם עצמאי ומשוחרר ללוא חת - אך הוא אינו מודע לכך כי צפויות לו הפתעות מאכזבות והוא עלול להסתבך, חלילה, מהפח אל הפחת...

לו רק היינו מאמינים כי ברפידים כשרפו ידיהם של העם מדבקותם בקב"ה- הם נזקקו ליד קשה מכוונת - כי אז גם אנו היינו מונעים מילדנו הקט את התחושה החופשית הזו של ידיים רפות המתבטאות בהסתמכותו על "החיל האדיר" הזה של עצמו... על שיפוט הבוסר שלו ועל והמידע המעורפל שלו...

לולא היינו חוששים לחנך אותו להכרה כי אפיקי חשיבתו מצומצמים עדיין ולוטים בעבים קודרים ודרכו העצמאית המנוטרלת הדרכה - מסתרכת לתוכי מארב של פחים ומלכודות..

לו רק היינו מטילים עליו משמעת של שבט ומוסר בתוקף המתאים המנוטרל מתרחישי תסבוכי ריגושים בנפשותינו ומתוך שיקולי מוחין המתמסרים כליל לתועלת צמיחתו המשגשת בחיים - היינו מונעים ממנו התדרדרות זו ומרחיקים ממנו "איוולת" זו...

ועם התבגרותו ברבות הימים, תחת קשיות העורף של "הצור" המקנן בנפשו ושחלילה, היה מעיט עליו מפח ושאט נפש בדרך מסתוללת זו -  הוא יתפתח לדמות איתנה וחסונה "כסלע" - גוף שאינו נוקשה כ"כ כצור ואינו אטום כ"כ בשל יהירות וגאות מתנשאת...

ג) איכה נעורר כיסופים ונימים עדינים בהכרח ואונס וכפיה?

וכשהיינו מוכיחים אותו בדרך של "התדברות" עימו שעה שאנו אוחזים בידינו את ה"מטה" של משה אותו ציווה ה' לקחת עימו אל הסלע עם תום 40 שנות הנידודים אוחזים במטה הקסמים של משה...

היינו מחברים אז את עולם כיסופי החלומות שלו עם הדרך הישרה אליה אנו משתוקקים להנחותו והיינו אז מסוגלים לכבוש את הלב של הילד שלא מתוך כפיה ואונס כי לעולם לא נעורר כיסופים ואהבה מתוך הכרח, אדרבא, נביא אותו לשיתוק הרגשות..

אך כשאנו עומדים מול מצב שנזקקת תנועה של "אתכפיא" כששומה על הילד לעצור... להימנע... שלא לעבור את הקו האדום של גבולות "הלאו" בתנאים של סכנה - אין ההתדברות מועילה כלל... הלב אטום וקשוח ופונה עורף...

"ודברי חכמים  בנחת נשמעים" ימצאו קשב רק באותו לב רגיש... מבין ויודע..

ומשה לא ידע כי לעורר רגשות בלב אטום המפנה עורף בחינת "אחור באחור" לא ניתן מתוך הכאה והכרח ואונס...
אחי... לעורר כיסופים וערגה ואהבה ניתן רק בהתדברות, היות וכח הדיבור הוא המפתח המתדלק את הלב והמניע את הרגש... הרגש הזה מעורר את מקור הבינה והיא זו שמעוררת כיסופים וערגה ומלבה את האהבה.
 
ד) סיכום:

דור המדבר סימל מציאות של צור נוקשה וקשוח שנזקק לשבט ומוסר:

של גבורה ודבורים לא היו מחלחלים אל תנועת קשיות העורף הזו ואולם, הנידודים והתלאות במדבר רככו ומוססו את לב הצור האטום, הנוקשה והקשוח והפכוהו לסלע שאינו אטום מפכה מים בהתדברות.

עינינו נשואות אל על ושפתותינו לוחשות תחינה שנשכיל להתלוות אל ילדינו המתבגרים במסעות החיים המטלטלים - אוחזים בשבט הקסמים שהוא רך ומתנועע לכל הכיוונים...

ושנצליח להמירו בשלבים מתקדמים יותר למטה חסון...

מטה של משה המתחבר, אומנם, אל מאווי הנפש וההתמכרויות הקשות של הילד...  לחוש אותם... להרגישם.... ואז לדבר אל לב הילד ולזכות לראותו נעשה נבון ובוגר מחולל תהפוכות - מגולל בנחישות אבן גדולה מפי המעין שבנפשו המפכה מים חיים לנצח. אמן.
ט' בתמוז תשע"ח