ב"ה יום חמישי, ח' תמוז תשע"ח | 21.06.18
בהעלותך – מן לכל ● הרב אלי' וולף

"למרות שישנם רמות שונות של אנשים בעם ישראל, אבל גם לאלו שהגמרא מכנה אותם כ"רשעים" – ירד המן. אמנם נדרש מהם לשוטט וללקט אותו, אמנם נדרש מהם מעט מלאכה כדי שהמן יהיה ראוי לאכילה, טחינה ואפיה – אבל גם הם אכלו את המן, על כל מעלותיו ותכונותיו הרוחניות" ● מגזין 'עונג חב"ד' מתכבד להגיש את מאמרו של הרב אלי' וולף על פרשת בהעלותך
הרב אלי' וולף
בפרשת בהעלותך מתארת התורה את ה"מן" שאכלו בני ישראל במדבר (יא, ז-ט) "והמן כזרע גד הוא, ועינו כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים, או דכו במדוכה ובשלו בפרור, ועשו אותו עוגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן. וברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו".

כאשר הגמרא דנה אודות המן (יומא עה), היא מציינת שישנו חילוק בהגדרת היותו ראוי למאכל:

בפסוק זה המן מתואר כ"ועשו אותו עוגות", שמשמעות הדבר שהמן היה כבצק מוכן לאפיה ("עוגות" משמעו בצק), כך שהוא כבר לאחר טחינה ונדרש רק לאפות אותו, ואילו מילים ספורות לפני כן נאמר: "ולקטו וטחנו בריחיים", שמשמעות הדבר שהמן נדרש גם לטחינה, עוד לפני היותו בצק.

ואילו בפרשת בשלח, בעת תיאור ירידת המן לעם ישראל אומר הקב"ה למשה רבינו (שמות טז, ד): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ומשמעותו של "לחם" הוא - שהוא כבר מוכן וראוי לאכילה, ואינו דורש אפיה ובוודאי לא טחינה.

מבארת שם הגמרא: "צדיקים – "לחם". בינונים – "עוגות". רשעים – "וטחנו בריחיים"". לצדיקים, המן ירד כשהוא כבר מוכן לאכילה, "לחם". לבינונים, הוא ירד לא אפוי, ונדרשה מהם מלאכת האפיה כדי שהוא יהיה ראוי לאכילה, "עוגות". ואילו לרשעים, הוא ירד לפני טחינה, ונדרש מהם לבצע מלאכה נוספת, גם "וטחנו בריחיים".

בדומה להבדל זה, מציינת הגמרא הבדלים נוספים במיקום ירידתו של המן, ביחס לשלוש הסוגים בעם ישראל: (א) בפרשתינו נאמר: "שטו העם ולקטו", שהם נדרשו לשוטט הרחק מחוץ למחנה כדי ללקט את המן. (ב) פסוק אחר בפרשתינו אומר: "וברדת הטל על המחנה לילה, ירד המן עליו", כך שהמן ירד "על המחנה", ולא נדרש לשוטט כדי ללקט אותו. (ג)  ואילו בחומש שמות נאמר: "ויצא העם ולקטו", שמשמעו אמנם לא ממש על המחנה, אבל הם גם לא נדרשו לשוטט, אלא רק לצאת מעט, "ויצא העם", מגבולות המחנה –

מבארת הגמרא ששלוש המקומות שהמן ירד עליהם, הוא בהתאם לרמתם הרוחנית של האנשים בעם ישראל. "צדיקים, ירד על פתח בתיהם. בינונים, יצאו ולקטו. רשעים, שטו ולקטו".

*

למרות שישנם רמות שונות של אנשים בעם ישראל, אבל גם לאלו שהגמרא מכנה אותם כ"רשעים" – ירד המן. אמנם נדרש מהם לשוטט וללקט אותו, אמנם נדרש מהם מעט מלאכה כדי שהמן יהיה ראוי לאכילה, טחינה ואפיה – אבל גם הם אכלו את המן, על כל מעלותיו ותכונותיו הרוחניות.

המן מוגדר כ"לחם מן השמים" (ומסיבה זו, ישנן דעות (רמ"ע מפאנו בספר "מאמר שבתות ה'") שלפני אכילת המן, היו מברכים: "ברוך אתה ה' .. המוציא לחם מן השמים"), וככזה יש בו שני הבדלים עיקריים ביחס ל"לחם מן הארץ".

כדי ליצור "לחם מן הארץ", הדבר כרוך בטרחה ויגיעה גדולה, מלאכות רבות, החל מחרישה וזריעה ועד לאפיה, ואילו "לחם מן השמים", אינו דורש יגיעה כלל. הבדל נוסף: "לחם מן הארץ", באכילתו יש פסולת, ואילו "לחם מן השמים", אין בו פסולת כלל.

תכונות וסגולות אלו של המן, היו לא רק אצל הצדיקים, אלא גם בשאר הסוגים בעם ישראל. גם אחרי שהם אכלו את המן, והוא הפך להיות חלק מהדם והבשר שלהם, המן נותר במעלתו הרוחנית.

יתרה מזו, לא זו בלבד שהוא לא השתנה בשל כך שאכל אותו אדם שנשא עימו את פסל מיכה, אלא להיפך, המן פעל באוכליו שינוי חיובי, הוא עידן ורומם אותם. חז"ל אומרים (מכילתא שמות טז, ד) "לא ניתנה התורה לדרוש, אלא לאוכלי המן". בשל העובדה שעם ישראל אכל את המן, הם נעשו זכים יותר, וראויים ללמוד ולדרוש בתורה.

ייתכן וכעת יהודי זה נדרש עדיין "שטו העם", לשוטט וללקוט מן, ייתכן והוא נדרש כעת "טחנו בריחיים", הוא מאותם אלו שהתורה אומרת עליהם (במדבר יד, כב) "וינסו אותי זה עשר פעמים" – אבל במוקדם או במאוחר, המן חלחל בהם וגרם גם בהם זיכוך ועידון רוחני. הוא שינה אותם.

*

תכונתו זו של המן, שלמרות ירידתו לעולם הזה, ולמרות שהוא נאכל על ידי כאלו שאינם צדיקים, מעלתו לא איבדה את ערכה וסגולתה - דומה לתכונתו של יום השבת.

העולם הגשמי, השמים והארץ, למרות היותו עולם על כל משמעותו - כאשר מגיע יום השבת, אזי "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", הבריאה הגשמית עומדת במצב של "ויכולו", בכליון וצמאון לבורא העולם ("ויכולו", במובן של כלות הנפש). העולם נותר גשמי כבימות החול, "השמים והארץ וכל צבאם", ויחד עם זאת "ויכולו", הוא עומד בכיליון אל הקב"ה.

זו הסיבה שביום חול על האדם לאכול ולשתות רק כפי המוכרח למחייתו, אך לא לשם תענוג, ואילו ביום השבת, ההלכה היא (שולחן ערוך רמב)  "מצוה לענגו באכילה ושתיה". לא רק האכילה והשתיה עצמם הם מצוה ביום השבת, אלא גם תחושת התענוג נעשית מצוה. הגשמי מתעלה.

הסיבה לכך היא, כי אור קדושת השבת מחלחל בעולם עד לרבדיו הנמוכים, וכדברי חז"ל (ירושלמי, דמאי ד): שאפילו רשע גמור "אינו משקר ביום השבת". הרשע לא שב בתשובה, הוא נותר בהגדרתו כרשע, אבל ביום השבת אור השבת מחלחל ומשפיע גם עליו, וגורם לו שלא לשקר ביום זה.

בדומה למן, שקדושתו הנעלית מחלחלת ויורדת עד לרובד הנמוך שבעם ישראל.

לאור דמיון זה בין יום השבת והמן, יובנו דבריו של רבנו סעדיה גאון (מובא בשמו בספר העיתים (הלכות ברכות ועונג שבת קפד)) האומר, שאם אדם נמצא בשבת בדרך רחוקה ואינו יודע איזו קריאה עליו לקרוא בתורה, שיקרא את פרשת המן.

כל דבר בעולם מקבל את כוחו מן התורה, וכדי שיהודי זה יוכל לפעול בעצמו את תוכנה של "שבת", שקדושת אור השבת תחלחל בעולמו הגשמי ותאיר בו, לשם כך עליו לקרוא בתורה פרשה בעלת תוכן דומה, פרשת המן.

*

כשם שישנם שני סוגי לחמים, "לחם מן הארץ", הדורש יגיעה רבה לאכילתו, ו"לחם מן השמים", שאינו דורשת יגיעה רבה – כך ישנם שני סוגי לחמים בתורה, שהיא מכונה לעיתים בשם "לחם" (שבת קח, חגיגה יד, ועוד).

לימוד נגלה שבתורה מכונה "לחם מן הארץ", ולימוד פנימיות התורה מכונה "לחם מן השמים".

לחם מן הארץ, לימוד נגלה שבתורה – דורש יגיעה רבה. לימוד זה מורכב מקושיות ומחלוקות, ודורש התייגעות רבה. לעומת זאת לחם מן השמים, פנימיות התורה – בזוהר נאמר עליה (חלק ג, קכד): "לית תמן לא קושיא .. ולא מחלוקת". אין שם לא קושיות ולא מחלוקות.

סיפור ירידת המן, העובדה שגם אלו שאינם צדיקים או בינונים, היו מאוכלי המן – מהווה לימוד והוראה אלינו: לימוד פנימיות התורה, "לחם מן השמים", שייך ומתאים לכל אחד מעם ישראל, ללא קשר מה היא גדרת מעמדו הרוחני.

אין כל מקום לחשש שמא לימוד זה יגרום אצל מי שאינו מוגדר כצדיק או בינוני לנזק חלילה, כי הרי "לחם מן השמים" אין בו פסולת, ואדרבה, כמו שהמן עידן וזיכך את אוכליו, כך גם פנימיות התורה תעדן את לומדיה, וכהבטחת חז"ל (איכה רבה, בתחילתו): "המאור שבתורה – פנימיות התורה – מחזירו למוטב".

פרשת המן מורה לנו שיש לקרב כל יהודי אל ה"לחם מן השמים", אל פנימיות התורה, כי באמצעות לימוד זה הוא יגיע אל האמת שלו, אל מצב בו שקר העולם, המסתיר על האמת שהקב"ה הוא בורא העולם, יוסר. על ידי לימוד פנימיות התורה, ה"מן"  יעמיד אותו במעמד של שבת, "אינו משקר".

על ידי לימוד פנימיות התורה, הלומד יהיה במצב של "לית תמן .. מחלוקת", לא תהיה בנפשו מחלוקת בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, לא יהיו אצלו קושיות וספיקות, וילך בדרך המלך, מלכו של עולם.

ויהי רצון שעל ידי לימוד פנימיות התורה, ועל ידי הפצת מעיינות פנימיות התורה בכל מקום ואצל כל יהודי, נזכה ל"קאתי מר", לגאולה השלימה והאמיתית על ידי משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

(לקוטי שיחות חלק ד)
י"ז בסיון תשע"ח