ב"ה מוצאי ש"ק, י"ג תשרי תשע"ט | 22.09.18
"הרבי מלווה כל אחד". למטה: ר' אסי שפיגל
"הרבי מלווה כל אחד". למטה: ר' אסי שפיגל צילום: שטורעם.נט
"יראה כל זכורך" ■ ר' אסי שפיגל

"כשנעורר את כח הזיכרון להיזכר היטב בכל הפרטים שראינו אז, ציור פני קדש הקדשים של הרבי, התמסרותם של החסידים .. הניגון ששרו אז בשמחה עצומה, שיחות הקודש שנאמרו אז בהתוועדות - הרי בלי ספק שנרגיש גם בחג השבועות הזה איך הרבי עומד בפתח 770 ומלווה כל אחד מאיתנו לתהלוכה" ● ר' אסי שפיגל בטור אישי מרגש ומעורר במיוחד לרגל חג השבועות
ר' אסי שפיגל

לפני שיצאנו לתהלוכה לבורו פארק בחג השבועות תשמ"ט שמענו שאומרים שכנראה ירד גשם ולקחנו מעילים לדרך. כשהגשם התחיל לרדת ונהיה לנו רטוב, חשבנו שאולי עוד מעט זה יפסק. אני זוכר שבשלבים הראשונים עוד ניסיתי לדלג על השלוליות שלא יכנסו לי המים לנעליים...זה היה בדרך הלוך...כשעוד חשבתי שנישאר יבשים.

אבל בהמשך, התחיל לרדת מבול כפשוטו. פשוט דליים על הראש. גשם קייצי ניו יורקי שיורד עליך בשיא העוצמה. בדרך חזור כבר היינו כל כך רטובים שלא דילגנו על שום שלולית. צעדנו לכתחילה לתוך השלוליות. היינו כל כך ספוגים ומלאים במים (soaked בלע"ז) מכל הכיוונים שזה לא היה משנה בכלל. מרוב צחוק, הישפרצנו מים אחד על השני...

אבל למי אכפת היה בכלל מהמים? מהבגדים? מהנעליים? הלכנו לתהלוכה כמו שהרבי רצה. זכינו לראות את הרבי יוצא מ770 ומלווה אותנו וזאת היתה המחשבה בראש.

מים? אש? למי זה היה איכפת בכלל?

~~~

אדמור האמצעי כותב בהקדמה לספרו "עטרת ראש":

"הנה לא כל העתים שוות להיות כלי הלב והמוח מוכשרים לקבל ולקלוט האור האלקי כ"א בעת רצון לה' כאשר רוצה ה' בעמו כמו בג' מועדים דכתיב אלה מועדי ה' כו' וכתיב ג"פ בשנה יראה כל זכורך כו' וגם עתה שאין אנו יכולים לעלות ולראות כו' הרי מאיר בכל מועד ורגל מאור פני מלך חיים בכאו"א מישראל..."

המילים "כאשר רוצה ה' בעמו", מיד מעוררות אצלי את הזכרונות והגעגועים לבית חיינו. כשהיינו ליד הרבי והרגשנו בפועל את ה"יראה כל זכורך". הנה נשיא דורינו נמצא כאן בעולם הזה בגשמיות, בתוך בנין, ועל יד אנשים כמונו. והוא יושב ומתוועד במשך שעות, ומחלק כוס של ברכה, היש "רוצה ה' בעמו" גדול מזה?

~~~

בשבועות הרבי תמיד דיבר ו"האט זיך געקאכט" בענין שלשת הרועים: משה, דוד והבעל שם טוב. כל שנה הוא היה מדבר עליהם בהתוועדות, ובדרך כלל היה מבאר ענינם מזווית חדשה. כידוע.

תמיד התפלאתי על כך. למה הוא חוזר על זה עוד פעם ועוד פעם. כמה אפשר לדבר על אותו ענין?

הגמרא אומרת ש"דוד מת בעצרת", נכון. יש לדוד המלך יארצייט בשבועות. ומה עם היארצייט של שלמה המלך? וישעיהו הנביא? למה זה כל כך נוגע לרבי לדבר על דוד המלך עכשיו ואיך זה קשור לקבלת התורה? ואם מזכירים את דוד המלך והבעל שם טוב בגלל יארצייט, מה מכניסים את משה רבינו?

ועם כל הביאורים הידועים שבדבר, הבנתי, מעצם הענין שהרבי חזר על כך פעמים כה רבות, שיש כאן נקודה עמוקה מעל ומעבר לפרטים וההסברים עצמם.

עם השנים קלטתי שהענין כאן זה לא ה"יארצייט". הענין הוא שבשביל לקבל את התורה באמת – צריך רבי. זאת הנקודה. משה, דוד והבעל שם טוב הם הרביים שלנו שאיתם אנחנו מקבלים את התורה.

וממילא, צריך לבאר את ענינם באריכות ובעומק, כדי שנדע איך להתקשר אליהם בזמן קבלת התורה.

יש יהודים שאצלם התחושה של קבלת התורה מתבטאת באמירת התיקון או בטבילה במקווה עם הנץ. יש שאצלם שבועות זה הוותיקין בכותל יחד עם אלפי יהודים, שלא לדבר על אלה שאצלם הענין הוא "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם..." ועוסקים בהתלהבות עצומה בעוגות גבינה או ב BBQ מפואר...

אבל, כשחושבים ומתבוננים בשיחות של "משה רבינו ודוד והבעל שם טוב" מבינים שקבלת התורה בשבועות היא – התקשרות לרבי. כי בלי רבי שילמד אותי מהי תורה - איז וואס תורה און וואו תורה?

התקשרות לרבי זה לדאוג שעוד ילד יהודי יבוא לשמוע עשרת הדיברות ולעזור לעוד שליח לקנות גלידות, התקשרות זה ללמוד מאמר חסידות ולהתעמק בשיחה של הרבי.

אבל, לפעמים, כדי לעורר את ההתקשרות, צריך להתרומם טיפה ולהתעמק בציור הזכרונות של ימי ההוד ב770 כדי לחוש ממש בעצמות (אין ביינער) איך היה שבועות פעם, כשחיינו בעולם שהיה רבי שאפשר למשש בידיים ולראות בעיניים...והלוואי שציור הרגעים האלה יעורר אותי להיות מקושר לרבי ולהרגיש גם בשבועות הזה את ה"רוצה ה' בעמו"...

~~~

הרבי הקודם מאריך בנושא של ציור הזכרונות בהרבה מקומות והנה קטע קצר וחזק משיחת חג השבועות תרצ"ד (לקוטי דבורים ח"א עמוד קנח. ובעברית בחלק א בעמוד 226):

"אויך איצעטר...זענען די גאר אלטע זכרונות פון פערשידענע פארברענגעס און שיחות קודש, אין פארשידענע צייטן און ערטער, די מיים חיים און מים קרים וואס פרישען אפ".

[גם כעת..מהווים זכרונות ימי הקדם של התוועדויות שונות ושיחות הקודש בזמנים ובמקומות שונים, המים החיים והמים החיים הקרים שמרעננים].

דער טוב וועלכער ציור ברענגט, איז א דבר מוחשי, וואס יעדער קאן וויסן און פיהלן אין לעבן ממש.

[הטוב שהציור גורם, הוא דבר מוחשי, שכל אחד יכול לדעת ולהרגיש בחיים ממש].

ווען איינער זאל זיך באמת פארטיפען מיט העמקת הדעת אין דער מחזה פון אמאליגן יט כסלו אדער שמחת תורה פארברענגען אין ליובאוויטש, און וועט מעורר זיין דעם כח הזכרון אויף גוט צו דערמאנען זיך די אלע פרטים וואס ער האט יעמאלט געזען, דעם ציור פני קדש הקדשים פון רבי'ן, די צוגעטראגענקייט פון די משפיעים ומשגיחים, דעם בטול און אויפגעלייגטקייט פון די מסובים, די הארציגע ניגונים, די רייד, די פני החברים, איז בלי ספק אז בה בשעה וועט ער פארטרונקען ווערען אין דעם יעמאלט באמת'דיגן גוט, און ער וועט בעפילט ווערן מיט דעם יעמאלטדיגן אור וטוב.

[כשמישהו יתעמק באמת בהעמקת הדעת במחזה של התוועדות יט כסלו או שמחת תורה בימים עברו בליובאוויטש, ויעורר את כח הזכרון להיזכר היטב בכל הפרטים שראה אז, ציור פני קדש הקדשים של הרבי, התמסרותם של המשפיעים והמשגיחים, ביטולם והתרוממות רוחם של המסובים, הניגונים הלבביים, שיחות הקודש, פני החברים – הרי בלי ספק שבאותה שעה ישקע בטוב האמיתי של אז, ויתמלא באור וטוב של אז].

ווי גוט עס איז געווען אין די כתלי ביהמ"ד פון תומכי תמימים, ווי געשמאק עס איז געווען צו זעהן פני קדש הקדשים מיט דעם ליבען זיסעל שמייכל וואס האט געלעגט יעדער ווייטאגדיגע הארץ, און וייך געמאכט יעדע פראשטיינערטע הארץ, ווי עריבות-מתיקות'דיגע עס איז געווען צו הערן די שיחות קודש".

[כמה טוב היה בכתלי בית המדרש תומכי תמימים, כמה נעים היה לראות את פני קדש הקדשים כשחיוך מתוק נסוך על שפתיו, מחזה שליטף כל לב כואב וריכך כל אבן מאובן, כמה ערב ומתוק היה לשמוע ולהאזין לשיחות הקודש].

(ועיין בפנים כל השיחה. וכן באריכות שם בשיחת חג הפסח ובעוד מקומות רבים).

~~~

בחג השבועות אצל הרבי, עיקרו של חג היה כמובן בהתוועדות ביום השני.ולאחריה בכוס של ברכה.

אבל היו עוד כמה רגעים ממשיים שבהם היתה הרגשה נפלאה של התקשרות עם הרבי. רגעים שנשארו לי בזיכרון ב"רזולוציה גבוהה". מה שנקרא היום באנגלית קלה high res images….

הרגעים האלה היו: היציאה לתהלוכה.

אחרי תפילת המנחה של יום א' של יום טוב. היה הקהל יוצא לתהלוכה. אם אני זוכר נכון, בשבועות היו כולם הולכים לבורו פארק.

לפני התהלוכה, הרבי היה יוצא מ770 כדי ללוות את הצועדים במבטיו ובתנועות ידיו הק'.

זה היה רגע מיוחד ויוצא מהרגיל. לא היו פעמים רבות שאפשר היה לראות את הרבי עומד בפתח 770 ומסתכל על הקהל העובר לפניו. ולא רק עוברים לפניו לקבל ברכה – כמו בדולרים או בלעקח וכיו"ב - אלא יוצאים לתהלוכה בשליחותו של נשיא דורינו. כולם מכירים את התמונות שהרבי מלווה את האורחים מארץ הקודש בשנות הכפי"ם והיו פעמים אחרות שהרבי היה יוצא ללוות שלוחים או אורחים מיוחדים. אבל לראות את זה ממש ביחד עם כל הקהל ולהיות חלק מזה – זה היה רק לפני התהלוכה.

היה ברגע הזה הרגשה מיוחדת של רוממות ושמחה שלא היתה מורגשת בזמנים אחרים. זה היה רגע של התקשרות.

הרבי עומד בפתח 770 הקהל שר את מארש נפוליון ומתחילים לצעוד על הרחוב לכיוון ברוקלין אוועניו. אף פעם לא ידעתי מה אני אמור לעשות כשאני עובר מול הרבי. להסתכל על הרבי? לעבור בביטול ולהסתכל על הריצפה? לשיר? למחוא כפיים?

לא היה פרוטוקול ברור, וכל אחד פעל לפי ההרגש שלו.

עצם המחזה היה נאדר. לראות את הרבי מסתכל על הקהל בבית הכנסת היה אפשר לראות כל יום כמעט. אבל לראות אותו מסתכל עליך! כי עכשיו אתה צועד בשליחותו ממש! זה כבר משהו אחר. זה כבר מבט אחר והרגשה אחרת. "יראה כל זכורך".

מי יתן לי רגע כזה עכשיו?

היה קטע מאתגר ברגעים האלה. מצד אחד, הרגע עברתי ליד הרבי בתור "צועד" בתהלוכה...זאת אומרת שאני צריך לצעוד הלאה עם כולם וללכת ישר לתהלוכה. הרי בשביל מה עברתי מול הרבי?

מצד שני, הרבי עומד עכשיו בפתח 770 ומסתכל ומוחא כפיים...ואני פשוט אמשיך ללכת ואפספס את המחזה היוצא דופן הזה? נראה לכם הגיוני?

אז היינו ממשיכים ללכת קדימה ואז עוצרים קצת ומנסים לתפוס עוד מבט...ועוד פעם ממשיכים ללכת..ושוב עוצרים ומסתכלים והולכים...וכל אחד עשה מה שעשה...

יש כאלה שפשוט עברו והמשיכו הלאה בקבלת עול. והיו "שפיצים" שלא פיספסו שום מבט ויצאו לדרך רק אחרי שהרבי נכנס פנימה בחזרה...ורק אז יצאו לתהלוכה. וכל השאר היו "באמצע"...

אחד הדברים המדהימים באותם רגעים, היה איך השוטרים הגויים היו מביטים בהשתאות ובביטול עצום על הרבי.

התהלוכה כידוע היתה מאובטחת על ידי משטרת ניו יורק שצעדה איתנו מקדימה מאחור, וגם מלמעלה. חלק מהשוטרים והקצינים החשובים גם עמדו שם והסתכלו על המחזה הזה. הם ידעו שבסוף הם כנראה יקבלו איזה הינף יד או הצדעה מהרבי בתור תודה על עזרתם והם היו עומדים שם ומביטים וגם מחכים לאיזשהוא יחס. או אז ראינו אל מול עינינו את קיום היעוד "לפניו יכרעו ציים"...

בחורים דיברו אז ב770 ושאלו למה הרבי יוצא מ770 לכבוד התהלוכה? "סך הכל" הלכו אז לכמה מאות בתי כנסת וחזרו שיחה של הרבי ורקדו, ובשביל זה הרבי צריך לצאת מחדרו ולהסתכל על כולם?

היו פעמים שהרבי יצא ללוות שלוחים שנסעו בשליחותו לכבוש מדינה. ואז הרבי יצא ללוותם. אבל למה הוא יצא לתהלוכה? הרי האנשים שהלכו אליהם בבורו פארק היו שומרי תורה ומצוות וישבו בבתי כנסת ומה היה כל כך מיוחד בזה שהרבי צריך היה לצאת החוצה ולהסתכל עלינו?

בכלל הרבי עשה "טראסק" שלם מהתהלוכה. בהתוועדות של החג כמעט תמיד היה הרבי מדבר על התהלוכה. לפעמים באריכות ולפעמים בקיצור. הרבי היה נותן יישר כח לאלה שהלכו, ומדי פעם היה נותן "חלק" לאלה שלא הלכו. יותר מכך, הרבי היה מקשר את התהלוכה לחת"ת של היום ואפילו לכל הענין של החג (לדוגמא ראה באריכות שיחת חג השבועות תשד"מ. ועוד ועוד)

בהתוועדות של החג הרבי היה מורה שאלה שהלכו לתהלוכה יגידו "לחיים" וישירו ניגון שמח. ופעמים רבות שירת הניגון הזה עם הרבי היתה אחד הרגעים הכי שמחים והכי שטורעמדיקע בכל ההתוועדות.

וכל כך למה?

אמר אז אחד התמימים שהיציאה הזאת של הרבי מ-770 לא היתה "רק" לכבוד זה שהלכנו לתהלוכה (עם כל החשיבות שבענין). זאת היתה יציאה שהיה בה נתינת כח ומסר לכולנו. הרבי הראה לנו אז במוחש שברגע שאנחנו יוצאים והולכים בשליחותו לקיים את בקשתו, הוא "פונה מכל עסקיו", יוצא מחדרו, יוצא מ770 ומלווה אותנו בדרכינו ודואג לנו ועוזר לנו בכל צעד שנלך.

כשהולכים למבצעים או בכל שליחות של הרבי אנחנו לא לבד. אף פעם. באותה יציאה ועמידה בפתח של 770 בזמן התהלוכה, באותם מבטים אוהבים ומחיאות כפיים של הרבי, הרגשנו וחשנו איך הרבי מלווה כל אחד מאיתנו בשליחות ונותן לנו את הכח לכבוש את העולם.

~~~

וכשנתבונן ברגעים אלה באמת ובהעמקת הדעת, כשנעורר את כח הזכרון להיזכר היטב בכל הפרטים שראינו אז, ציור פני קדש הקדשים של הרבי, התמסרותם של החסידים, ביטולם והתרוממות רוחם של הבחורים, הניגון ששרו אז בשמחה עצומה, שיחות הקודש שנאמרו אז בהתוועדות –

הרי בלי ספק שנרגיש גם בחג השבועות הזה איך הרבי עומד בפתח 770 ומלווה כל אחד ואחד מאיתנו לתהלוכה ונותן לנו את הכח לבצע את השליחות ולהפוך את העולם.

לחיים! גוט שבת. גוט יום טוב.

ג' בסיון תשע"ח