ב"ה יום ראשון, י"ג סיון תשע"ח | 27.05.18
אמור – לאמר! ■ הפרשה החסידית

ימי ספירת העומר מורים לנו לנהוג באהבת ישראל, כתלמידיו של רבי עקיבא של אחרי ל"ג בעומר, עלינו להתנהג בגישה של "נהגו כבוד זה בזה", להשפיע על הזלות באופן של "אמור", בדרכי נועם ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף

פרשת אמור כוללת בתוכה נושאים רבים, אבל הכותרת של הנושאים כולם היא – שם הפרשה. "פרשת אמור".

כיון שבשמו של הדבר בא לידי ביטוי תוכנו הכללי, אזי יש להתמקד בשמה של הפרשה, במשמעות המילה "אמור".

*

משמעות המילה "אמור" היא:אמירה מתמדת, לא לחדול מלומר. התורה מורה לנו "אמור"! היא מצווה עלינו "לומר" כל הזמן.

כאשר התורה מורה לנו "אמור", ברור שעלינו לומר דברים ברוחה של התורה. לומר דברים חיוביים, בעלי תוכן, הנמצאים אצלינו במח או בלב, דברים של הבנה או של רגש – והתורה מורה לנו, לא להשאיר את הדברים אצלינו פנימה, בתוך נפשינו, אלא עלינו לחלוק אותם עם הזולת, לומר אותם ליהודי אחר. "אמור"!

כאשר הדברים יישארו רק אצלינו, הרי לזולת לא תהיה כל תועלת מכך, וכיון שאנחנו מצווים "ואהבת לרעך כמוך", אזי כאשר יש לי מחשבה טובה, רגש נכון – עלי לחלוק אותו עם הזולת. לומר לו אותם, לשתף אותו בהם, כך שהדברים ישפיעו וירוממו גם אותו.

"אמור", אל תחדול מלומר.

*

יתרה מזו:התורה לא רק מורה לנו מה לעשות, "אמור", אלא גם איך לעשות זאת, באיזה אופן.

כשהקב"ה מורה למשה רבינו להעביר את הוראותיו וציוויו לעם ישראל, התורה משתמשת פעמים רבות במילה "דבר", היא כותבת "דבראל בני ישראל". אך כאן, התורה משתמשת בלשון "אמור".

ההבדל בין הביטוי "אמור" לבין הביטוי "דבר" הוא - "דיבור" הוא בלשון קשה, ואילו "אמירה" היא בלשון רכה.

על הפסוק (במדבר יב, א)"ותדברמרים ואהרן במשה", כותב רש"י: "אין 'דיבור' בכל מקום, אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב, ל)"דיבר איתנו אדוני הארץ קשות". ואין "אמירה"בכל מקום, אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר (שם יט, ז) "ויאמר אל נא אחי תרעו"".

כאשר הקב"ה מורה למשה רבינו לפני מתן תורה, כיצד לדבר אל עם ישראל - הוא אומר לו (שמות יט, ג): "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". מבאר רש"י מהו כפל הלשון "כה תאמר, לבית יעקב", לעומת "ותגיד, בני ישראל" – "לבית יעקב", אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. "ותגיד לבני ישראל", עונשים ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשים כגידין".

התורה מורה לנו, שחובת האמירה המוטלת עלינו, "אמור", צריכה להעשות "בלשון רכה". עלינו לא "לדבר"עם הזולת, אלא "לאמר" לו. לא לדבר איתו בסגנון שיטיל עליו אימה ופחד, אלא אנו נדרשים לדבר איתו בדרכי נועם.

כיון שחובת האמירה, "אמור", היא כדי להשפיע על הזולת, ולא להשאיר את הדברים בתוכנו - אזי כדי להשפיע עליו נדרש מאיתנו לא רק "מה", אלא גם "איך". לא רק שעלינו להעביר לו את מה שיש לנו, אלא עלינו להעביר לו אותם באופן של "אמור", בסגנון ובגישה של "בלשון רכה".

וכאשר הזולת יקבל את הדברים בסגנון זה, אזי כאשר הוא ירצה למסור את הדברים הלאה, להשפיע על אחרים, כאשר הוא יהיה "אמור" – גם הוא יעביר את הדברים באופן ובסגנון שהוא קיבל אותם.

*

מוטלת עלינו החובה של "אמור", לדבר עם הזולת בלשון רכה, גם אם נדמה לנו שבשל מצבו של הזולת, עלינו לדבר איתו בסגנון שונה. גם כאשר הזלות נמצב במקום או במצב ירוד - נדרש מאיתנו לדבר איתו אך ורק בלשון רכה, "אמור".

חז"ל אומרים (אבות ב. ד) "אל תדין את חברך, עד שתגיע למקומו". מהמקום בו אתה נמצא, אינך יכול לדון את הזולת הנמצא במקום שונה. כל עוד לא התנסית בנסיונות שלו, אינך יכול לדון את השני. וכפי שאדמו"ר הזקן כותב (תניא, ל) "מקומו גורם לו לחטוא, להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות .. ויצרו בוער כתנור", דבר שמעולם לא התנסית בו, וכיצד זה אתה דן אותו.

חז"ל אומרים (אבות ד, י):"והוי שפל רוח בפני כל האדם", ומוסיף רבנו הזקן "אפילו בפני קל שבקלים" – כי הניסיון שלו גדול יותר משלך.

יתרה מזו: לא זו בלבד שאסור לך לדון את חברך, אלא נדרש ממך (אבות א, ו) "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לא רק שאסור לך לדון אותו לכף חובה ולקטרג עליו, אלא להיפך, אתה מחויב לדון אותו לכף זכות.

לא זו בלבד שאין להאשים אותו בדברים הלא-רצויים שלו, כיון שהם לא באשמתו, ייתכן והוא לא קיבל חינוך נכון, הוא לא מודע לחומרת ואיסור הדברים, אלא יש לדונו לכף זכות. הוא במקום של "זכות".

הכיצד, איך אפשר לומר שאדם העושה מעשים שליליים הוא במקום של "זכות", הן במובן הפשוט של המילה, והן במובן של "זוך" וטוהר, של "זיכוך". כיצד ייתכן הדבר?

*

חז"ל אומרים (במדבר רבה יב): "איני מבקש לפי כוחי, אלא לפי כחן", הקב"ה תובע מהאדם רק בהתאם לכוחותיו של האדם, לא לפי כוחו של הקב"ה. כך שכאשר ישנו יהודי שהקב"ה הציב אותו ש"פרנסתו לילך בשוק .. ויצרו בוער כתנור", אזי הוא בוודאי העניק לו את הכוחות להתמודד מול יצרו.

אלו המוגדרים כ"יושבי אוהל", הנמצאים בתחומי בית המדרש, הקב"ה לא העניק להם כוחות שכאלו. אך את אלו שהוא הציב בשוק, הוא גם העניק להם כוחות נעלים, שיוכלו לעמוד בנסיונות הקשים ולהצליח בהם. הוא נתן להם כוחות, כדי שהם יתאמצו ויגלו אותם, יביאו אותם לידי מימוש.

זהו עומק דברי חז"ל "והוי דן את כל האדם לכף זכות", כאשר אדם נמצא במקום ירוד, זוהי הוכחה שיש בו "זכות", יש לו כוחות נעלים מאוד, ובכוחו להוציאם ולהביאם לידי פועל.

כאשר הוא לא מצליח לממש אותם, כשה"זכות" נשארת רק בפוטנציאל – אזי לשם כך זקוקים לזולת "שילמד עליו זכות", שיעסוק עמו וישפיע עליו, ובסופו של דבר יגלה את ה"זכות", את הכוחות שלו.

כי לאמתו של דבר, כפסק דינו הידוע של הרמב"ם (הלכות גירושין), כל יהודי, יהא מצבו הרוחני אשר יהא, גם אם ה"זכות"שבו לא ניכרת – "רוצה הוא לעשות כל המצוות". אך עיתים זקוק הוא ליהודי שני שיעזור לו לממש כוחות אלו, שישפיע עליו בדרך ובגישה הנכונים, ויוציא אותם מהנפש פנימה.

*

זהו תוכנה של שם הפרשה, "אמור". אל לנו להסתפק במחשבה טובה, ברגש טוב, אלא נדרש מאיתנו: "אמור". יש לדבר עם הזולת, לחלוק איתו ממה שיש בך, להשפיע עליו.

ואופן ה"אמור"הוא - מתוך גישה של "אמור". בסגנון של אמירה, לא "דבר", אלא מתוך "אמירה רכה", בדרכי נועם. וגם אם השני נמצא במצב ירוד - עלי לדון אותו לכף זכות, להעריך נכון אלו כוחות יחודיים יש בנפשו, עד כמה גדולה "זכותו".

עלי לדעת שמימוש ה"זכות"הזו, תלויה בעיקרה ביהודי אחר. לא בו, אלא בי. ככל שהשני, במקרה זה - אני, ישפיע עליו יותר, ומתוך גישה נכונה, אזי הזכות הזו תבוא לידי גילוי. אם יהודי זה נמצא במצב רוחני ירוד, אזי זו אשמתי שלי, כי רק בי תלויים גילוי ומימוש הכוחות שניתנו לו.

*

שבת פרשת אמור חלה בחודש אייר, בימי ספירת העומר.

ימי ספירת העומר מורים לנו לנהוג באהבת ישראל, כתלמידיו של רבי עקיבא של אחרי ל"ג בעומר, עלינו להתנהג בגישה של "נהגו כבוד זה בזה", להשפיע על הזלות באופן של "אמור", בדרכי נועם.

(בשיחת שבת פרשת אמור, תשמ"ב [לקוטי שיחות חלק כז])

י"א באייר תשע"ח