ב"ה יום שלישי, ג' טבת תשע"ט | 11.12.18
ה' ילחם לכם! ■ תובנות לשביעי של פסח

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הגב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
כיצד עשוי הד אחד להוות מענה לחירותם של ארבעה הפכים תוהים במארב?
 
יש וכשהנפש השוחרת דרור וחירות - עומדת להסתער על העומד לה מנגד ומבקשת להאבק בו בסערה ובתוקף עז במידת הגבורה והעוז המפעמת בה...

אך משה רבינו עוצר בעדו וקורא לעברו - ה' ילחם לכם!

אך הדבר כה תמוה... מדוע, אכן, אינה קיימת עדיפות שהוא כן ישקיע את כל מרצו ומשאבי נפשו במערכה לגבור על האויב האורב לו, מי שמנסה ליטול ממנו את חירות חייו ולפגע בחיי השלווה שלו... בעונג הנשמתי שלו?
ואולם...

הלוחמה הזו שלו כשהיא נולדה בשכלו ובעודו אף קובע בעצמו את מדיניות האסטרטגיה שלו האישיים ואת דרכי הלוחמה ביריבו מבלי לקבל הוראה ממעל ומבלי לתאם  זאת עם העומד בראש - הרי שעיתים מועד ההתמודדות אינו הולם את הדרוש... והאנרגיה הגבורתית הזו שלו אינה מנוצלת כלל ואדרבה היא אוזלת ונעלמת...

ולו רק היה משקיעה  במרץ ובהתלהבות ומתוך עונג ושמחה בצו ה"ויסעו" - היה אז מגיע לחירותו האישית! אז מדוע שאדם זה יהווה האויב והמעכב והמונע של עצמו?!...

מימושו של צו זה של "ויסעו" הינו בחינת  החירות והמרכבות הרודפות להשיגו - יטבעו בים ולא יצליחו עוד לאיים עליו וליטול ממנו את תחושת הרוגע שלו ואת שלוותו!

חירות של שיא היא תנועה בו מגלה האדם מסוגלויות ומוכנות להאזין להוראות ממעל... וכשהוא מנסה לרדת לעומקם של תובנות חדישות הנפערות לפניו, הוא עשוי לגלות, אולי, לאכזבתו המרה כי הן סותרות כליל את גישתו הוא לחיים ושאליה הסכין וכה הוא נהג עד כה וזאת מתוך תנועה של חיות וטוב טעם אישיים...  

הדבר מעורר בו, אומנם, אי רצון עז ומוחלט להסכית ולשמוע לאותן תורות הנוגדות את דרך חשיבתו... את אמצעיו ההגיונים שלו בהם הוא רגיל לנקוט -

אך הוא עשוי להתעורר ולשאול הכלום, אין זו ידה של ההשגחה העליונה שהובילה אותו וגלגלה לפניו רעיונות אלו? ושמא, זוהי, אכן, שליחות האמת שלו בחיים?!

"ויסעו" מצמרר בו ההד... והוא מבקש להתנתק מאותם מיצרים פנימיים החונקים והאוסרים על החירות והרווח של נשמתו הפנימי.... המה כבלי המאוויים האישיים שלו לעצמאות מוחלטת אך מסולפת... מנותקת מכול מרות וסמכות... המה המאווים החותרים לחירות מדומה מתוך הגיה נמשכת של חלומות בהקיץ ודמיונות נשזרים בהזיות..

וכשרוח בוגרת אופפת אותו  - הוא מקיץ מתרדמת האופל ששקע בה מנמנם.... ועתה הוא מבקש להתבטל ושואף להתחבר... הוא משתוקק כ"כ לציית באמונה להוראות שממעל.

וכשהוא מבחין מתוכי מסגר המארב של אויביו האיומים מחוץ ומפנים וכשהוא מאבד אז את מרצו לים... את זיקי ההתלהבות והאנרגיה השוקקת בו ואת הסוד לתענוג בחיים  - הוא מבקש אז למרבה הדאבה, לפול לתוכי לוע הים ולשקוע במימיו - מסתגר בתוך עולמו האישי מנותק מהסובב אותו... נטמן במים מטהרים של תורה ותפילה... מחוסר התלהבות.. נופל הוא ליאוש ולחוסר מעש ואין בכוונתו כלל לשנות את הסובב אותו... להאיר...

ושמא המשימה המוטלת עליו ע"י הממונים עליו - אינה מכובדת דיה והוא מבקש לדחותה...

שינויים כבדו עליו והוא מותיר מלאכה זו לרעיו ושמא עבור האלוקים המחולל פלאות? הוא תוהה...

הוא אינו תר כלל אחר דרכים חדישות ויצירתיות לביצוע שינויים... אט אט הוא מאבד את החיות השוקקת בו... את התענוג של סוד חייו והוא מבקש מיואש לשוב מצריימה ולהשתעבד בעולם מתוך קבלת עול ומתוך עבודת פרך נטולים כל שביב לשמחת חיים...

ואולם, הכלום ילמד הוא ביום מן הימים כי הצו "ויסעו" אמור להנחותו באורחות החיים כי הביטול וקבלת העול - המה תנועות תחילתיות גרידא, שהן רק פותחות את המשימה אך יש למלא את צנבריה בכוחות רוויי חיות ואושר וסיפוק ושביעות רצון מההשגים... מההזדמנות לחולל שינויים...

אך הכלום, בשל השגיו האדירים - מייחס הוא תנועה זו לזכותו האישית? ליוקרה שלו?

להתקדם לחירות בדרך ה"ויסעו" היא צד בו קוראים לאדם להתחשל בעמדה בו הוא, אכן, מחת מאמין ובוטח שבסופו של אורחות טלטלה ויגע - אמור האור להיגלות...

זוהי אמונה המתפשטת לה בישותו של היהודי אף באותם רגעי אימה ופחד קודרים, כשניצוצות הזרקור נעלמים ממנו ואינם נגלים לו עדיין בקצה המנהרה...

להאמין אך לא להותיר את הביצוע המעשי של שינוויים ע"פ הארץ לבורא עולם שיחולל את מה שנדרש מהאדם...

זוהי היכולת שלו לאחוז בשני ההפכים... להאמין... לבטוח ולייחל לאלוקים ותחושות אילו מפעמות בו בו בעת בעודו פועל מתוך התלהבות וחשק ומרץ ותענוג...

כי אז הים המכסה על אוצרות נשמתו היקרים... נכסי חייו הנעלמים במעמקים לפתע מתגלים כאותה יבשה נחשפת בשל מי הים המסתירים ועתה המה נבקעים...

אז כשאחזו ההלם והוא ביקש לפול לים היאוש של הסתגרות בתוך עולם של מי התורה והתפילה מבלי יצירת כל מגע עם הסובב אותו במגמה טהורה לשפר... לשנות... לקדם - אז לפתע שמע את משה קורא לעברו - התייצבו וראו את ישועת ה'...

וכשבקשו רעיו לשוב מצריימה ולהשתעבד לגלות מתוך מסירות נפש ועבודת פרך נטולים שמחה ועונג - קרא לעברם משה "אשר ראיתם את מצרים היום - לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם...

וכשהתעוררה בו מידת הגבורה האישית בסערה של התלהבות להאבק בחרוף, וזאת ללא הנחיות מראש וללא כל צו מראש - שמע את המענה המצהיר של משה: "ה' ילחם לכם"...

ואזי תחושת העצמאות המנטרלת אותו מאלוקה ומבודדת אותו ממקור האמת... הצדק והיושר ההוגן - מאמירה עצמה בתחושה של דבקות... התבטלות והתחברות שיש עימה מדניות מעשית! פעלתנית ויצירתית של "ויסעו" שאין עימה איבוד משאבי נפש והשקעת המרץ בלוחמה שעה שהמחויבות היא להתקדם!

"מבלי להיבדל מחיי העולם המציאותיים.... מבלי להרגיש כי זוהי מעמסה של פרך.. ללא התמסרות ללוחמה ולמאבק לבד.... מבלי לצאת ידי חובת מימוש הצו בתפילה ובתחושה של ביטחון ואמונה -

אך שוקק בו המרץ! מתעוררים בו כוחות רעננים של חיות מפעמת בקרבו של אוצרות טמונים נחבאים של יראת שמים ובכוחות אלה הוא מתחבר ומציית וזי הוא מתנצח על האויב ומכריע אותו...

ומשהצליח להביא חרות מה... אישית לנשמתו - הוא מנשים אותה אט אט לתוכי העולם!

ויהי רצון שכבר נזכה לחוש בחירות זו ומלא פינו בשירת הים! אמן.

(מעובד עפ"י הספר "שערי המועדים" חג הפסח חלק ב' (לקט ביאורים ואמרות קודש לאדמו"ר מנחם מענדל זצ"ל נבג"מ זי"ע - עמ' רכ"ז-ר"מ)
כ' בניסן תשע"ח