ב"ה יום שלישי, ג' טבת תשע"ט | 11.12.18
רבי לוי-יצחק זצוק"ל
רבי לוי-יצחק זצוק"ל
תפילת המנחה – קאפיטל קמ"א / הרב אלי וולף

היום, ח"י בניסן, זהו יום ההולדת הק"מ של כ"ק רבי לוי יצחק נ"ע (תרל"ח-תשע"ח) ● לרגל יום זה, מתמקד הרב אלי וולף בביאור שלו על דברי הזוהר, בו הוא מתעכב על פסוק מקאפיטל קמ"א: "תכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב" ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
היום, ח"י בניסן, זהו יום ההולדת הק"מ של כ"ק רבי לוי יצחק נ"ע (תרל"ח-תשע"ח).

לרגל יום זה, אתמקד בביאור שלו על דברי הזוהר, בו הוא מתעכב על פסוק מקאפיטל קמ"א: "תכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב".

●●●

בזוהר לפרשת ויחי[1] מסופר אודות רבי יהודה, רבי יוסי ורבי חזקיה שהלכו בדרך, ורבי יוסי ביקש שכל אחד מהם יאמר דבר תורה.

רבי יהודה פתח וביאר את הפסוק: "אל תזכר לנו עונות ראשונים, מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאוד"[2]. והסביר שהקב"ה אוהב את עם ישראל, ולכן אינו מניח לאף אחד חוץ ממנו לעיין בדינם, וכאשר הוא מעיין בדינם, הוא מתמלא רחמים עליהם, ומעביר את חטאיהם.

ובקשת עם ישראל היא: "אל תזכר לנו עונות ראשונים", הם מבקשים, "מהר יקדמונו רחמיך, כי דלונו מאוד". ומסיים רבי יהודה את דבריו ואומר מהי דלותם של עם ישראל, ממה "דלונו מאוד": "דלותא דעובדין טבין, דלותא דעבדין כשרין", דלות של מעשים טובים, ודלות של מעשים כשרים.

אחריו פתח רבי יוסי, והוא מתמקד בכך שפסוק אחד אומר "עבדו את ה' ביראה"[3], ופסוק אחר אומר "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"[4], והוא מרחיב את ביאורו במעלת תפילות שחרית ומנחה, שהם כנגד "שמחה" ו"רננה", "שמחה בצפרא ורננא ברמשא", שמחה בבוקר (תפלת שחרית), ורננה לפנות ערב (תפלת מנחה), תפלות שהם כנגד שני קרבנות התמיד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים"[5]. ורבי יוסי ממשיך ומבאר שם את ענינה של תפלת ערבית שהיא "רשות".

אחריו פתח רבי חזקיה, והוא מבאר את הפסוק בפרק קמ"א בתהלים: "תיכון תפלתי קטורת לפניך .. מנחת ערב". הוא שואל מדוע נאמר "מנחת ערב", תפלת המנחה, ולא "צלותא דצפרא", תפלת הבוקר, תפלת שחרית.

ומבאר שבעת תפלת המנחה זהו זמן של דין בעולם, ובעת זו יש צורך מיוחד ב"תכון תפלת קטורת לפניך", במעלת הקטורת, המעבירה רוגז וקטרוג. רבי חזקיה אף מציין – כראיה שזמן מנחה הוא עת של דין - שבית המקדש נשרף בעת המנחה, כדברי הנביא "אוי לנו כי פנה יום, כי ינטו צללי ערב". ולכן, מסיים רבי חזקיה, "בעי בר נש לכוונא דעתי', ובהאי צלותא יתיר מכולהו, בגין דדינא שריא בעלמא". האדם צריך לכוון דעתו בתפלה, ובתפלה זו במיוחד, כי בזמן זה הדין שורה בעולם.

●●●

רבי לוי יצחק מבאר את עומק תוכן דבריהם, כך שהם רצף של נושא אחד, ולא שלושה ביאורים הנפרדים זה מזה.

הוא פותח את ביאורו בסיום דברי רבי יהודה, האומר שהדלות של עם ישראל היא "דלותא דעובדין טבין, דלותא דעבדין כשרין".

מעשים "טובים" - נובעים מצד מדת החסד, מצד הטוב, החסד, "אין מעצור לרוח נדבתו, בין בצדקה, בין בתלמוד-תורה, ושארי מצוות, ולא די לו לצאת ידי חובתו". האדם עושה מעבר לנדרש.

אך מעשים "כשרים" - הם מצד הגבורה, "שהוא רק כשר בלבד, שדי לו מה שחייבתו התורה בפירוש". האדם עושה רק מה שהתורה מחייבת אותו במפורש, אך לא מעבר לזה.

מעשים טובים ומעשים כשרים, נובעים ממידות החסד והגבורה, הם כנגד אברהם ויצחק.

והפסוק אומר, שמצבם של עם ישראל הוא "דלונו מאוד", לא "דלונו" סתם, אלא "מאוד". לא רק שאין בנו "מעשים טובים", אלא גם "מעשים כשרים" אין בנו. אנחנו דלים מאוד. ללא כסף וללא זהב, ללא חסד הנמשך לכסף, וללא זהב הנמשל לגבורה. לא את מדתו של אברהם ולא את מידתו של יצחק. "דלונו מאוד", דלותא דעובדין טבין, דלותא דעבדין כשרין".

וכיון שאין לנו לא "אברהם" ולא "יצחק" – לכן אנו מבקשים "מהר יקדמונו רחמיך". אנו זקוקים למדת הרחמים, מדתו של יעקב אבינו. מדה זו היא "מהר", מידת התפארת, מידתו של יעקב, נאמר עליה "מבריח מן הקצה אל הקצה", אין בה מעצורים, "שאין בה מניעה ועיכוב כלל, והוא במהירות". וכן אנו מוצאים ביעקב, שיצחק אומר לו "מה זה מיהרת למצוא"[6] - "הרי שביעקב הוא מהירות".

רבי לוי יצחק מציין הקשר נוסף בין ה"מהירות" לבין "יעקב": בנוסח התפלה לימים נוראים, בפסקה "ובכן תן כבוד", שקטע זה הוא כנגד יעקב אבינו [המילה "כבוד" קשורה עם יעקב אבינו, "כי ביעקב כתיב כבוד, ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה"[7]] - נאמר שם "במהרה בימינו", ואילו ב"ובכן יתקדש", וכן ב"ובכן תן פחדך", שהם כנגד אברהם ויצחק, חסד וגבורה, "לא נאמר בהם מהרה".

מסכם רבי לוי יצחק: "נמצא דרשת ר' יהודה הוא, שאמתי צריך "מהר יקדמונו רחמיך", הוא כש"דלונו מאוד", שאין "עובדין טבין", "עובדין דכשרן", מדות דחסד וגבורה, אברהם ויצחק".

ממשיך אחריו רבי יוסי, ובדרשתו הוא מדבר על תפלת שחרית ומנחה, כאשר הם מושלמים, הם באופן של "שמחה" ו"רננה", "שמחה בצפרא ורננה ברמשא", כאשר אין דלות.

ובלשונו של רבי לוי יצחק: "כשיש מדות דחסד וגבורה .. הב' תפלות דשחרית ומנחה שתקנום אברהם ויצחק, כבשי התמיד שבבוקר ובין הערביים - אז תפלת ערבית היא רשות ולא חובה, שאין צריך כל כך "מהר יקדמונו רחמיך" דיעקב, תפארת, שתיקן תפלת ערבית, מאחר שלא דלונו כלל וכלל, שיש ב' כבשי התמיד"...

אחריו דורש רבי חזקיה בפסוק "תכון תפלתי קטורת .. מנחת ערב", ומדבר על הצורך בכוונה יתרה בתפלת מנחה.

רבי חזקיה מדגיש ואומר שמתי יש מקום לדעתו של רבי יוסי, שתפלת ערבית היא בבחינת רשות, כאשר ב' התפלות שקדמו לה, שחרית ומנחה, שמחה ורננה – רק כאשר תפלת המנחה היתה מתוך כוונה יתרה, להמתיק את הדין. "כשכוון ביותר בתפלת המנחה להמתיק את הדין".

"אבל כשלא מכוון כדבעי, אז בזמן המנחה נחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם, שנעשה "דלונו מאוד", ואז צריך "מהר יקדמונו רחמיך" כדעת ר' יהודה. ור' חזקיה סיים דרשתו שזמן מנחה אז דינא שריא בעלמא".

(לקוטי לוי יצחק, בראשית, עמוד רכו)

=================
מראי מקומות:

[1] זהר חלק א, רכט עמוד ב ואילך

[2] תהלים עט, ח

[3] שם ב, יא

[4] שם ק, ב

[5] במדבר כח, ב

[6] בראשית כז, כ

[7] שם לא, א

י"ח בניסן תשע"ח