ב"ה מוצאי ש"ק, ט' מנחם-אב תשע"ח | 21.07.18
"אילו קרבנו" ■ תובנות בהגדה

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הגב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
חידות וחידודין בהגדה:

במה שונה החושך של הגלות הזה משאר לילות הגלויות?!

1) מדוע הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים?
היות שבגלות הלילית הזו אנו מנקזים סופית את 1) הגוף 2) הנפש מכל רבב ובסופו של הלילה הגלותי הזה נראה את האור ולא יבואו עוד גלויות של לילה כמו בעבר היות ומלאכת הניקוז הכפולה לא הושלמה אז ולכן הביאה בעטיה עוד לילות.

2) מדוע הלילה הזה כולו מצה?
היות ובגלות הלילה - לא נמצא עוד מחמצת אבל הוא כולו מצה כשאין עימו עוד כל רבב של התנשאות אישית אשר ממרה ואינה מצייתת לאלה שממעל...

3) מדוע הלילה הזה הוא כולו מרור ואינו מייחד ירקות שונים?
הלילה הזה כולו מרור היות ובכל לילות הגלויות הקודמים היוו לפתני התאוות בחינה וסמל לירק המהדר ומוסיף עונג לטעם אך הלילה הזה הירק הוא כולו בחינת מרור ביחס לעונג הערב של טעם הקודש.

4) מדוע הלילה הזה כולנו מסובין?
בלילה הזה המאפיין את הגלות האחרונה שאין אחריה עוד לילות גלותיים - נמצא עצמינו בתנוחה של חרות לעד, שלא כמו בלילות הקודמים כשזגזגנו מהסבה של חרות חלקית לבין ישיבה שהינה  תנועה העלולה לההפך לדרוכה לתקומה של לוחמה ולאי שלווה - אחרי הלילה הזה לא יהיה עוד כל זיק לחוסר נוחות ומנוחה והלילה הזה יהיה כולו בתנוחה של הסבה של דרור וחרות נצחיים. (עפ"י שיחת הרבי יום א' דחג הפסח תשל"א).

אז מדוע אנו קוראים "דיינו" בצהלה? מדוע איננו זועקים "אלוקים, הבה עוד ועוד"?
א)כשאנו מבקשים לטפס במעלות להשיג את חפץ נפשותינו וכשבכל דרג ודרג מתנקשים בנו יסורי תלאות - אך נסים מתלוים אלינו לארכה של הדרך הסבוכה והמטלטלת ומשחררים אותנו בכל פעם מחדש...

וכשאנו מגיעים עם תום ההיסרכות הקשה אל הפדות הגואלת, אל אשר יחלה נפשנו - האם נשכחו מהמודעות שבנו כל אותם ארועים קשים שקדמו לחרות הזאת? האם איננו מייחסים עוד חשיבות מיוחדת לכל אחד מהנסים שהתרחשו עימנו בעבר - באותם רגעי אימה - כשכמעט נואשנו ולא ראינו כל שמץ למוצא של תקווה, כל זיק של אור בקצה המנהרה או שמא מתמקדים אנו רק בשלב הסופי והמשוחרר?

ב) ובכל שלב כשפילסנו צעדינו קדימה מתוכי המבוך - האם עלה בהגיוננו הישר אז הרעיון  באותן עתות של חוויות מסעירות כי, חלילה, יכולנו להיקלע באין ערוך לתנאים  איומים פי כמה - אך בכל פעם, משמים נפרשו עלינו כנפי צל סוככים של הגנה והצלה, האם מודעים אנו לכך ומשבחים מעלות אלוקיות אלה של כל השלבים שהביאו עלינו את המנוחה והרוגע של הפורקן החותמים?

ג) האם אי פעם העלינו בדעתנו כי עלינו לפענח את המגמה של כל שלב ודרג בחיים אותנו מנהלים ומטלטלים משמים כאתגר לסמל ואות לעבודתנו הנפשית והרוחנית בחיים?

ד) וכשאנו מבקשים להעפיל אל השיא - האם כל הדרגות שניתרנו ופסחנו עליהם עד כה במאמץ נוראי ועילאי ובעמל מפרך כ"כ - אינם זוכים עוד לעיטורי העטרת היות והם היוו בחינת אמצעי גרידא כהכנה והקדמה לשמשנו בעלותנו על דרך המלך?
ה)הכלום קראנו "דיינו" אחרי כל שלב של פדות כשחשנו את סערת ההתפעלות בשל הפלא שהתחולל עימנו? וכשהשכרות שלטה האם שכחנו לרגע שמעבר למוצב שכבר כבשנו וסגר על מודעותנו - ממתינים לנו עדיין נחשולי יעד  נוספים?
ואכן...

א) אנו קוראים "דיינו" כי הנס שמתרחש עימנו בהווה הוא אדיר וכובש  אך בכל פעם שאנו מוצאים עצמינו אסורים בסערת נפש כזו של התפעלות ויציאה מן הכלים - לפתע עשויים לבצבץ מעמקי נשמותינו - כוחות נעלמים במשאבי הנפש והם מתמרים ועולים והם תוססים ורעננים... הם מבקשים לפרוץ את מה שסוגר עלינו ומצביעים על התמרונים שעלינו עדיין לבצע בדרך הלאה!

ב) ואולם עלינו להביט אחורנית ולבחון את הפער האדיר שאותו צלחנו ולהרגיש סיפוק ושביעות רצון רבה וטפיחה על שכם בשל ההשג האדיר שאליו הגענו, אף כי לפנינו מצפים עדיין מוצבים חדשים שאותם עלינו לכבוש, שהרי ללוא תחושה חיובית זאת - לא יעלה בידינו לעולם לפרוץ קדימה.

ג) אז כשאנו באים להעלות על נס את 15 המעלות של המקום של "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת... שהוציאנו ממצרים ועשה בהם שפטים ועשה באלוהיהם, והרג את בכוריהם" וכו' וכו'  ועד לשלב החותם של בית הבחירה לכפר על כל נפשותינו  - אנו חותמים כל מעלה ומעלה ב"דיינו" ופותחים ב"אילו" כדי להדגיש את חשיבותו הייחודית של כל שלב ושלב בדרג ההתקדמות כלשעצמו..

היות וכל שלב ושלב הוא אינו רק בחינת אמצעי ודרג להעפיל עליו בתור הכנה ופתיחה - אך כל מעלה בסולם הוא עיקרון חשוב ביותר לכשעצמו וערכו אינו פג בשל הזריחה הנוצצת והמבהיקה הקורנת מהשלב שעליו, כפי שיובהר לנו להלן:
"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה" מהי המעלה הממשית ומהי המשמעות המעשית והתכליתית בקירבה זו אם היא לא הובילה לזכיה בתורה?

ואומנם, תורה שאין עימה קירבה קודמת לסיני - אינה תורה. הכיצד?
תורה מתקיימת רק בתנאי שהלומד אותה חש קירבה לעצם הרעיון שמגלם המושג "סיני".
"סיני" הוא ערך ביהדות המוקיע ומשניא ("סיני") כל אלמנט ומניע שהוא תאוותני וחומרני ואינו מעודן.
מכאן ששלב הקירבה לסיני מהווה ערך עקרוני בעלת חשיבות רבה ביותר כשלעצמה ובלעדיה לא נשיג מאום .

ד) "אילו קרע לנו את הים" - הכלום, לא יכולנו להינצל בכל דרך אחרת?מהו הלקח הנפשי והאתגרי לעבודתנו בחיים הנובע מסוג של נס יחודי זה דווקא?

באופנם הטבעי של הדברים אינה מתאפשרת מציאות של התחברות נפשית ועמוקה של בריות גאות המהלכות על היבשה הארצית והחומרית והם מתנשאים כ"כ בתנועה של "ישות"  ללא בטויי הודיה והערכה וכניעה למקור הטוב והחיים שהאדמה מעניקה להם..

שלא כאותן בריות המכונים "נוני הים" בחינת הצדיקים הנסתרים שאינם נעתקים ממימי הקודש ומשתחוים ומניחים להם לכסות אותם כסמל לכניעה והתבטלות למקור החיים.

הים מסמל מציאות המעלימה ומסתירה ומכסה בתוכה ערכי קודש נשגבים ואדירים,  שהמציאות הגשמית והמעשית אינה יכולה להוות כלי מביע ומבטא אלוקות זוהרת זו...

ולכן שבריות היבשה חוזים בארוע מסעיר של גילווי קודש - הם זועקים "דיינו" היות והתפיסה המזערת שלהם אינה מסוגלת לאחוז ולהשיג עוד עוצמות כאלה..
ואולם קול זועק מפנימיות הנשמה "קדימה"!

ואולם ההצהרה של "דיינו" מורה כי בשלב זה שאליו הגענו עתה - הינו, אכן הספק אדיר והשג כביר בהתייחס למה שכבר כבשנו מאחורינו, אך מלפנינו,  מהפאן השני של המטבע - מצפים לנו נחשולים נוספים בדרך ליעד...

כשאנו "מגידים" וחולפים על 15 המעלות של "דיינו" - איננו מפסיקים בינותם כדי לבאר ולהבהיר ולפרש את סודם העמוק של הדברים ואנו עושים זאת בטרם אמירת מעלות ה"דיינו" או עם חתימתן, היות ומתוכינו פנימה בוקעים קולותיה של הנשמה הזועקת להתקדם הלאה ולא להעצר במחסומי ההתפעלות הסוערים של הנפש הזועקת "דיינו", אינני יכולה לספוג יותר נסים וגילויים...!

ה) "אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בחרבה - דיינו". דהיינו, אילו, אכן החילונו לחוש את קריעת הים ואת מגען של קרני הקודש שנפערו לפנינו עתה , אך הים לא יבש כליל ולא הפך לחורב ולכן רגלינו משוטטות עדיין  בביצה של רפש בסמל לשערים שטרם כבשנו בדרך היוצאת ממצריים - עדיין אנו קוראים "דיינו" וחשים אושר וספוק בהביטנו אחורנית אל אותם שערי טומאה שכבר נחלצנו מתוכם.

והאם מודעים אנו לנס שהתחולל בתוך הנס וקוראים "על אחת כמה וכמה" שתחת רגלינו הטובעות ברפש - הוליכנו ה' בחרבה? (יבשה)

מה ערך יש לנס זה מול הנפלאות השונות שהתחוללו בים? ואולם המסר הרוחני הנ"ל הוא הפלא הענק שבדבר!

הנחשול האדיר ביותר שניצב לפנינו עדיין הוא היעד התכליתי של בנין בית הבחירה והמותנה בהתנהלותינו... במסוגלות שלנו להרגיש בקודש ולחיות אותו ולהתעורר במאווים עצומים לחולל תשובה פנימית ...
והכפרה השלימה שתבוא עם תשובה זו הינה עדיין עומדת וממתינה לבנין בית הבחירה!
ולמרות היותינו הנבחרים ע"י אלוקה ללא כל סיבה הגיונית - אז אל נא נפזם "על כל פשעים תכסה האהבה"...
כי שיא השלימות אליו אנו עומדים להגיע הוא כשנממש את התשובה השלימה ואז כשיבנה בית הבחירה - רק אז נזכה לכפרה השלמה...

כל התשובות שקדמו לבנין זה הותירו עדיין שמץ של רשמים היות וטרם קם זה הבנין ...

ואולם, כשיתממש יחול נשמותינו כבר של "ובנה לנו את בית הבחירה " אז יקוים "לכפר על כל עוונותינו" מבלי שיוותר אף שמץ של רשמים ואותות מהעבר - אך תהיה זו כפרה שלימה בזכותו של זה הבנין הנצחי, ושאף אחד מהמקדשות שקדמו לו וגם היוו עקרונות חשובים ביותר לכשעצמם ולא היוו רק כעין משמשים - טרם הובילונו לצעד תכליתי זה של "דיינו" וכפרה שלמה - היא השיא של היציאה של מיצרי הגלות!

לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

(מעובד עפ"י שיחות קודש שמיני תשל"א חלק ב' עמ' 105 ועפ"י שיחות קודש תשכ"ח עמ'  43 ועפ"י תורת מנחם חלק ט"ז עמ'  207)
י"ג בניסן תשע"ח