ב"ה יום שלישי, ט' תשרי תשע"ט | 18.09.18
הגיגים לפרשיות ויקהל-פקודי ופרשת פרה

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

א) אילו פקודי המשכן - משכן העדות...

שני משכנים המה. האחד העילאי והנשגב והסמוי במרומים ואין כל כלי חומר האוחז בו אך ממש כמו שבשס"ה מצוות לא תעשה אין אנו ממשיכים כל אור בכלי היות והוא עצום ואדיר מהתלבשות בו, כגון במצוות עשה, ואנו נמנעים ממגע באותו חומר המעלים על הקודש בהימנעות משס"ה הלא תעשה ובכך אנו דוחים ומסירים את הגוף המכסה והמעלים על הקודש והמעלים על הקודש שיהיה בחינת "חסר" כפי שהדבר מתגלם במילה "פקודי" (ואיש בל יפקד " - יחסר!)

אנו איננו יוצרים, אפוא, כלים לעצור אור זה משום ששום כלי בעולם לא יצליח לאחוז בו ומאחר ואור משכן זה סמוי ונעלם - הוא נזקק לעדות על קיומו...

ואכן המשכן בשמים הוא בטוי לשם "י-ה" והמתגלם בשס"ה מצוות לא תעשה וכן הגמטרייה של המילה "שמי" =350+ 15 של גמטריית המילה "י-ה, מסתכמת ב365 - שס"ה.

והעדות הזו שלנו מתבצעת ע"י התחברותנו מתוך הפנימיות שבמשכן שבנפשותינו עם המשכן למעלה והדבר מתגלם במשמעות הנוספת של המילה "פקודי" והיא התחברות, כמו "ואברהם פקד את שרה".

ההתחברות מתאפשרת כשהאחד מתרומם מתוכי אותם ממדי חומר מגבילים וחונקים אותו במאוויים פנימיים נפסדים של מניעי יהירות וגאווה נוקשים המנטרלים אותו מהמסוגלות להתגמש ולהתאחות עם הזולת והם סוגרים עליו ומבודדים אותו...
 ראשיתו של תהליך מחבר זה נעוץ במוכנות להודות באמיתותם ואמינותם של הערכים הנשגבים שקיים משכן עליון ויש להעיד עליו, על אף שאין כאן מקום בשלב זה, להצהרה המפגינה אמונה נחושה ועיקשת בעדות זו.

עדות זאת מתבטאת במוכנות שלנו שלא להתבונן ולא להאזין ולא ליצור כל קשר ומגע בין חושינו והסביבה המקרינה היפך הקודש והטהרה. הדבר מעדן את נפשותינו ומזכך את דמותנו ומכשיר אותנו להיות ראויים לשמש כעדים לקיומו של המשכן למעלה.

הרעיון הזה משתבץ להפליא במילים הבאות שלפנינו הלקוחות מפרק קכ"ב בתהילים: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" (ירושלים - יראה שלימה והיא המניע העיקרי להמנעות ממצוות לא תעשה)

"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" זוהי התחברות המשתקפת מהמילים: פקודי המשכן - התחברות של המשכן למטה בזה שממעל.

"ששם עלו שבטים, שבטי י-ה להודות לה' " להתרומם מהרפש ולהתחבר בכיוון של הודיה עם ערך שהוא נבצר מעימנו ותובע ממנו  התמודדות ומערכה להימנע ולהגיע לרמה של "י-ה" (שמי + י-ה בגמטריה שס"ה לא תעשה כנ"ל)

והזיק הזה הוא סמוי בעמקי הלבב בשרש נשמתנו והוא שקט כ"כ... אך הוא מודה בדומיה ובלאט וההודיה הזו מהווה - "עדות לה'!

ב) הכרובים -פני ילד רך וסולח: העדות הזו נעוצה ביכולת להתגמד ולהידמות לכרוב שבמשכן ולו תדמית של פני נער רך ותמים ואשר בשל מנת המשכל שטרם נשתכללה בו - הוא עדיין נטול גאווה וישות והוא נתון בעלץ ובחדווה ובנתינה ובחסד ולכן אומר הפסוק "חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" היסוד וההתחלה של דרך החינוך, כשהיא מתנהלת מתוך רוך והתבטלות ומתוך תחושת מחילה ושכחת הטינה מיד לאחר הקטטה - היא הבטחה שאדם זה כשיזקין ימשיך לחוות חיים צעירים שוקקים מתחדשים בעלץ ובתנועה עולה ומשגשגת אך מתוך רוך ובתנועה של נתינה בתוקף וכך יזכה שמשמיים ימשיכו לו אך אושר.

ג) דמות של מלאך מעופף בכנפיו ורב תבואות בכוח שור: את היכולת הזו להוות עדים בשל העלץ והשמחה השוקקים בתוכינו היות ואין בנו עוד תחושות של יוהרה וגאווה ותחושת האיגו החוצצים -אנו שואבים מהכרובים בדמות של מלאך מעופף על כנפיו והמהווה סמל לחיות הקודש והמתגלמים כבהמה  (שור ואריה)

המה השרש לנפש הבהמית השוקקת בתוכינו והיא ששה ורוגשת ואוהבת ללא הגבלה וללא כל הפרעה מחלישה ומאכזבת ופוגעת ברגש אהבה זה, היות ואין לבהמה מוחין חוצצים... מגבילים המעצבים ומגבילים את עוצמת האהבה המותנית במידת המוחין...

היכולת להתרומם מעלי תפיסת המוחין ולהתבטל כמו אותה בהמה נטולת מוחין ולחוש אנרגיות של חיות ועלץ ואותם היא מעניקה לנו - מאפשרת לנו את עדותנו כאן.

"והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול..." והאהבה הזו שאינה יודעת מיצרים - מתדלקת את האהבה הטבעית והסמויה בנשמותינו.

ד) הכרובים מתגלמים כדודאים -נעשב, מאכל בהמה: זוהי הסיבה שראובן העדיף את הדודאים (דוד - אהבה) דמויי מבנה הילד על החיטה למרות שהוא יצא לשדה בימי קציר החיטים..

ובניו לאחריו ביקשו ליישב את עבר הירדן ולא את ארץ ישראל, מאותה סיבה שאנו מאכילים את הבהמה בטרם שאנו אוכלים פת שחרית היות וארץ הקודש והחיטה והמאכל של האדם מגלמים את הנשמה וכדי לעורר את זיקי אהבתה הטבעיים והחסויים טמונים בעמקים - אנו נזקקים לאנרגיה של האהבה העצומה ללא הגבלה של הנפש הבהמית שאין מגבלות המוחין פוגמים בה כדי לתדלק את הגחלים העוממות בנשמה...

ואז משלב של פסוקי דזמרה המלהיטים את הנפש הבהמית אנו מעפילים אל מסירות של נפש בשמע... זהו הרחש והמבע של אהבת ה' שבנשמה שהיא לא יכלה לה, לולא הקדים אותה שאון הבהמה תחילה של רב תבואות בכוח שור.

ה) משכן העדות - עדי העדיים:
להוות בחינת עדות היא הנוהל של עבודת ההתעדנות הענווה רווית השמחה של אהבת ה' ואשר בשלה מעטרים אותנו ב"עדי העדיים", זהו הכתר ושאבניו הנוצצות מהוות סמל לעבודת הברורין של הנפש הבהמית... האור הזורח מאותם אבנים שהיו מכוסות רפש כסמל לנפש הבהמית המזדככת - נופל מהעטרת על המצח הנוקשה ועז הפנים כדי לטשטש את הנוקשות והעזות ולהביא תנועה רוכנת ובטלה עליהם ע"מ שתיווצר ההתחברות.

"רבבה, כצמח השדה נתתיך ותבואי בעדי עדיים"

הגרעין הנשתל באדמה הינו נטול טעם וריח וצורה של עץ פורח היות והצהרה של תכונות מזהירות אילו - מסנוורות ודוחות ואינן מניחות לגרעין להיטמע בארץ ולהתחבר עם כוח הצמיחה שבה.

האש היוקדת במערכה והמהבהת מהמנורה - אוכלת את השמן... את החלב את החומר ויוצרת אור מתנשא על אל מחבר ומאיר...

ו) תולעת שני באפר הפרה האדומה: האש בפרה האדומה מכלה את יסוד האש לתאוותנות ואת המים בחינת העונג וההנאה שבתאווה שבנו, ואת יסוד הרוח וההוללות שאין לה בסיס נאמן והמותירה אפר - את יסוד האפר - הפוטנציאל לעפר, שהוא הבסיס והיסוד לרגשותינו איננו מכלים. אנו ממירים את הלבוש הגס שרגש זה היה טמון בו ולאחר הבערה של תאוותנות זו  הופכת אש זו לאש טהורה... למאווים וערגה להתעלות ולהתחבר ומעלי האש הזו בעיסת האפר יש לתת מים בסמל של תנועה חותמת שהיא רוגע ושלווה ואיפוק של "שוב".

בתוכי העיסה מערבבים אזוב ותולעת שני ועץ ארז כדי להורות שיניקת החיצונים שמאיימת לפגוע בנו בעוצמה של עץ ארז - נרמסת בהיותינו בטלים וצנועים בחינת "תולעת יעקב"

וכמו שתולעת זעירה מרקיבה עץ עבות בפיה כן יהיה כוחנו בפינו בלמוד התורה ובשוועתנו בתפילהובכך נכרית את אויבינו ואכן חלק התפילה המביע רעיון זה, הוא:

"אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" הגמטריה של ראשי התבות: א1, ב2, ג3, י10, ת400 צ 90 עולה על הגימטריה של המילה "תולע"=506

תולע הוא הזכר, המשפיע בחינת ה' המושיע ומשחרר אותנו מהיותינו בחינת "צרורה" סגורים במלתעות האויב ואזיקיו 
ור"ת של ההמשך

"קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא" יוצרים את המילים: "קרע שטן"

והגמטריה של ר"ת המילים: "שוועתנו 300 קבל 100ושמע 6 צעקתנו 90 יודע 10 תעלומות  400 = 906יוצרים את הגמטריה של המילה "תולעת" = 906 היא מסמלת את גוף המקבל(תולעת - נקבה) את העם הנדמה בהתבטלותו לתולעת והמתחנן ששועתו תתקבל.

לו רק היה העם מתגמד כמו אותה תולעת שכוחה בפיה והיא עשויה להרקיב אילנות עבים משגשגים, כי אז היה כוחנו בפינו בעת לימוד התורה... בעת שוועתנו בתפילה ופה זה היה רומס אז את החיצונים...

לו היינו מתגמדים כמו אותו כרוב ולו פני נער תמים המוחל ושוכח טינתו מייד לאחר הקטטה בשל היותו נטול רהב וגאווה כי המוחין טרם נתגברו בו וטרם הפכוהו לגוף של יש מתנשא... מפורד ומבודד שאינו מתחבר.. כי אז היתה מתמתקת הגבורה בעליונים, היות והמצוות שאנו מבצעים הם בחינת "מעשי פלאים" של התינוק ואביו מתענג ומשתעשע עימו ומחול וסולח לו...
לו רק היינו בחינת אותו גרעין קבור באדמה שאינו מסנוור ודוחה בהתפארות על יופי הדרו ועל טעמו הערב לחיך ועל המשקה העסיסי המרווה שבו ועל יופי העץ התמיר והמשגשג - כי אז היינו מתחברים ונקלטים בכח הצמיחה שבארץ ומשגשגים...
לו רק היינו מהווים עדות למשכן העדות בחינת שם י-ה והיינו נמנעים מ365 הלא תעשה, כשכתר של "עדי העדיים" מתנוסס עלינו ל"עדי עד"! כי אז היינו דוחים מעלינו כל גוף בחינת שטן מקטרג והיו המלאכים עונדים לראשנו עטרות של עדי העדיים לעד! אמן

(מעובד עפ"י לקוטי תורה לפרשת חוקת ופקודי ועפ"י המאמר לפרשת ויצא למהר"ש שנת תרל"ג)

כ"ב באדר תשע"ח