ב"ה יום שלישי, ג' טבת תשע"ט | 11.12.18
"ואתה עייף ויגע" ■ הגיגים לפרשת זכור

מאמר שבועי תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס, המבוסס על תורתם של רבותינו נשיאינו זי"ע - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
"ואתה עייף ויגע" - ויראת ה' לחיים" (משלי י"ט כ"ג)

עייפות היא השלכה של צמאון מתיש ומרושש ויגע  בא בשל טורח המשא המלאה וההיסרכות המפרכת בדרך...

מושגים אלו מביעים מצב של חוסר חיות משווע כשהכוחות נוטשים את האדם ומסתלקים ממנו...

במלחמה ברפידים העם לא היה יגע בשל טרחת הדרך היות וענני הכבוד בזכותו של אהרון נשאוהו אך העם חש כלות של נפש וצמאון למים...

במלחמה נגד ערד מלך כנען כבר נעלם הענן היות ואהרון נסתלק, ע"כ היה העם יגע אך הוא לא היה עייף היות ונמצאה לו באר מים חיים מרווים נפש...

איזו תחושה נוראית היא להיות מותש כ"כ ונטול אנרגיות... מה אכן יגרום שהוא יוושע? מה יחדיר לתוכו את החיות המרעננת שתזרום לה בלשד העצמות.. לתוך אותה רקמה רכה... לאותו חלל בעצמות ותגביר את עוצמתה של זרימת הדם שיחלחל לכל תא ויגאל אותו...

רק תנועה נחשונית... מחושלת של יראת ה' והמתגלמת בהתבטלות מופתית והמניחה לאש האהבה לחדור לתוך הלשד שלה ולדבוק בה - תתנסה בחוויה מרגשת של תחיה והתרעננות..

"ככול שהפתילה כלה ונכללת באש יותר - יגבר בה שלהבת  האש ויכנס בה בתוך תוכה"

"שהרי ה' אלוקיך היא אש אוכלה" והאור האלוקי חודר אל האדם בהתאם לעוצמת הבטול המקנן בו.

ודווקא ברעב ובצמאון להיכלל באלוקות ולדבוק בה - נעוצה עובדת ההמשכיות של החיים שוקקים, היות ותנועה של אור חוזר וכלה להתנשא מעלה - מושך מטה שפע אדיר..

להתבונן בציצית התכלת... באותו גוון המעורר בנו אסוציאציה של ים.. והים מזכיר לנו את הרקיע... הרקיע את כסא הכבוד ואנו עשויים לחוש חלחלה ופחד...

חיות הקודש שוקקות חיים והדבר מתבטא בשאון העצום ובתנועה המביעה צמאון וכלות נפש לדבוק באלוקים וכהן נושאות את המרכבה - הן מתנשאות עימה בשל  עוצמת הבטול שבהם..

ועיתים מה טוב אם נדמה להם בהתנהלות שלהם - אז נזכה להיגאל מהתשישות של היגע והעייפות או העייפות - מהו ההבדל בינותם? יש המבהירים כי עיפות היא תשישות מוחלטת בעוד ליעף עדיין נותרה קמעה של כוח...

אבי סביה של כלתי שתחיה - הרב שמואל לויטין ברצותו שנות מאסר בסיביר לא התלונן על קשיי הצער של הניתוק מאנשי משפחתו היקרים ולא שפך מרי על התנאים הקשים...

אך מה שהטריד אותו לא היה צער הגוף, אלא זכרונו שבגד בו ובלבלו והוא לא זכר ברורות אם בברכת השחר אנו אומרים הנותן לעייף כוח או הנותן ליעף...

הוא היווה דמות ומודל למי שלא היה עייף ויגע...

והבה נתרענן אף אנו בחיות השוקקת הזו של דבקות ומסירות ועימה מחה נמחה את זכר עמלק אך לא נשכח את האנרגיה שזרמה בו בתוקף של עזות וחוצפה ואילו אנו נמצה ממנו זיקים אילו להגביר את השלהבת העסיסית והדבקות של האהבה הנעוצה ביראת ה' ותהיה לנו יראת ה' זו לחיים!

(עפ"י תורת מנחם תשט"ז, שיחת פורים ועפ"י סדור האדמור הזקו שער ק"ש דף פ"ב עמ' ג)
ח' באדר תשע"ח