ב"ה מוצאי ש"ק, ט' כסלו תשע"ט | 17.11.18
המטה והתנין ■ הפרשה החסידית

מדוע דווקא מטהו של אהרן הפך לתנין? ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית, על שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע, מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
הקב"ה מורה למשה ואהרן להתייצב לפני פרעה ולתבוע ממנו שיוציא את עם ישראל ממצרים. והוא מוסיף ואומר להם, שאם פרעה ידרוש מכם מופת, אזי: "ואמרת אל אהרן, קח את מטך, והשלך לפני פרעה, יהי לתנין" (שמות ז, ט). שאהרן יקח את המטה שלו, וישליך אותו לפני פרעה, והמטה יהפוך להיות לנחש.

דבר זה דורש ביאור: מדוע נדרש שמטהו של אהרן הוא זה שיהפוך להיות לנחש, והלא בפרשה הקודמת הקב"ה מורה למשה רבינו (ד, יז) "ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות", כך שהנסים אמורים להתרחש עם מטהו של משה, ולא עם מטהו של אהרן.

מה עוד שמטהו של משה רבינו עצמו כבר הפך לנחש, בפרשת שמות מספרת התורה (שם, ב-ג) "ויאמר אליו ה' מה זה בידך, ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש", כך שנדרש הסבר מדוע בעמדם לפני פרעה, מטהו של אהרן הוא זה שהפך לתנין, ולא מטהו של משה.

●●

[באשר לשלושת המכות הראשונות; דם, צפרדע וכינים, שאהרן עשה אותם עם המטה שלו, בשעה הקב"ה הורה למשה רבינו "אשר תעשה בו את האותות", עם המטה שלך – הדבר מובן.

למרות שאמנם הקב"ה הורה למשה רבינו "אשר תעשה בו את האותות", אך כיון שהיאור הגין עליו בעת שהוא היה תינוק, ושנים לאחר מכן הוא טמן בחול את המצרי, כך שגם העפר הגין עליו - אזי מסיבה זו אהרן הוא זה שהכה את היאור ואת עפר הארץ במכות אלו, ומאותה הסיבה גם מטהו של משה לא יכול היה לקחת חלק במכות אלו.

אך באשר להפיכת המטה לתנין, הדבר דורש ביאור]

●●

האבן-עזרא מפרש שאכן מטהו של משה רבינו הוא זה שהפך לנחש לפני פרעה, רק משה נתן את מטהו לאהרן, ומשום כך הוא מכונה מטה אהרן, "הוא מטה משה, שנתנו לו".

האברבנאל בביאורו אומר שהיו אמנם שני מטות, מטהו של משה ומטהו של אהרן, ואהרן השתמש בשני המטות גם יחד.

ואילו בזוהר מובא שאכן היו אלו שני מטות נפרדים, ואהרן השתמש רק במטה שלו, כפי שהדבר מופיע במפורש בפשטות הפסוקים, "אמור אל אהרן קח את מטך", ובפסוק לאחר מכן "וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה", ובסיום הענין "ויבלע מטה אהרן את מטותם".

ומסביר הזוהר, שהסיבה לכך שמטה אהרן הוא זה שהפך לתנין ולא מטהו של משה, היא כפולה. (א) כיון שהמטה אמור לבלוע את מטות חרטומי פרעה, אין זה מן הראוי ש"מטה האלוקים" יבלע מטות נחותים שכאלו. (ב) כיון שמטרתו של המטה היא להכניע את קליפת פרעה, ופרעה מסמל את הצד השלילי, צד שמאל, אזי הניגוד של שמאל הוא ימין, ולכן אהרן, שמידתו היא מדת החסד, "אוהב שלום ורודף שלום", ומידת החסד היא צד ימין – הוא זה שמטהו יכניע את פרעה.

●●

אלו שלשה הסברים שונים: האחד אומר שאכן היה מטה אחד בלבד, האחר אומר שהיו דווקא שני מטות שונים, והסבר נוסף, מעין ממוצע, אומר שאמנם היו שני מטות אך השתמשו בשניהם.

אבל הפלא הוא, מדוע רש"י, גדול פרשני המקרא, כלל אינו מתייחס לשאלה זו, ולא מסביר מאומה בענין זה, מהי שיטתו בענין?

לא מסתבר לומר שלדעתו אהרן השתמש בשני המטות, כי הדבר אינו מוזכר בפסוקים, גם לא מסתבר לומר שלדעתו משה רבינו העביר את מטהו לאהרן – כי כאמור לעיל, מפשטותם של הפסוקים עולה, שאכן היה מטה למשה ומטה נפרד לאהרן, ואהרן עשה שימוש במטה האישי שלו.

מהעובדה שרש"י אינו מפרש מאומה, ומשאיר לנו את הבנת הפסוקים כפשוטם, משמע ששיטתו היא כהסברו של הזהר, שאכן אהרן עשה שימוש רק במטה שלו. אך הדבר דורש ביאור, כבראשית הדברים כאן, "מדוע". מדוע היתה הוראה מהקב"ה לאהרן שישליך את מטהו, בניגוד להוראה קודמת.

לא סביר לומר שלדעתו של רש"י הסיבה היא בדומה לביאורים שנאמרו בזוהר. כי אם אלו היו הדברים, אזי ביחס לביאור השני, שרק אהרן, צד הימני, בכוחו להכניע את קליפת פרעה, הצד השמאלי – היה על רש"י להסביר זאת בפירוש. זהו הסבר שאינו מובן מאליו ונדרש לומר אותו בפירוש, ואם רש"י לא כתב זאת, משמע שלא זוהי הסיבה.

וביחס להסבר הראשון של הזוהר, שאין זה ראוי ש"מטה האלוקים", מטהו של משה, יבלע דבר נחות כנחשי חרטומי מצרים – גם הסבר זה דורש ביאור, והלא מטהו של משה עצמו הפך לנחש, שסימל עבורו מעין תוכחה על דבריו השליליים כנגד עם ישראל, כך שאם מטהו עצמו הפך לנחש, אין זו כזו פחיתות באם הוא יבלע נחשים אחרים. מה עוד שהוא אמור לבלוע אותם כמטה, אחרי שהנחשים של חרטומי מצרים גם הם הפכו להיות מטות, כך שאין בזה פחיתות-כבוד של ממש.

כך שיש להבין, מה היא הסיבה, לשיטתו של רש"י, שדווקא מטה אהרן הוא זה שהפך להיות לתנין, ולא מטהו של משה.

●●

ההסבר הוא: רש"י כותב את הסברו לילד צעיר הלומד חומש, וכיון שכך, צריך להיכנס "לנעליו של הילד", לאופן בו הוא רואה את התמונה, ומשם להבין את ההסבר.

כאשר הילד לומד סיפור זה, הוא מדמיין במחשבתו את הסיטואציה בארמונו של פרעה: משה ואהרן עומדים לפני פרעה. הם עומדים מן הצד האחד, ומולם, מן העבר השני, ניצבים חרטומי מצרים, וכל אחד עומד עם מטהו בידו.

אילו במעמד זה, כדי לחולל את מופת הפיכת המטה לתנין, אהרן היה לוקח ממשה רבינו את מטהו, בשעה שחרטומי מצרים לא נזקקו זה לזה כדי להפוך את מטותיהם לתנינים – הרי שאהרן היה ניצב בעמדה נחותה משמעותית ביחס לחרטומים, ודבר זה אסור שיתרחש. זהו ביזיון והשפלה למעמדו.

למרות שאמנם בסופו של דבר "ויבלע מטה אהרן את מטותם", כך שהוא גבר עליהם – אך פעולה זו רק היתה מחזירה מעט את כבודו, כך שהוא יעמוד מולם כשווה בין שווים, אך הדבר לא היה מציג את עליונותו עליהם. לא היה מציב אותו מעליהם.

אהרן צריך להיות מוצג כמי שהוא נעלה מעל חרטומי מצרים. אהרן ומשה יחד, "הוא אהרן ומשה.. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים", צריכים להיות נעלים מהחרטומים, ואם החרטומים אינם זקוקים למטות של אחרים, גם אהרן אינו זקוק לזה. מטהו האישי של אהרן, הוא זה שאמור להפוך לתנין!

הקב"ה ידע שהחרטומים יהפכו את מטותם לתנינים, וגם משה רבינו, כיון שהוא גדל והתחנך בארמונו של פרעה והכיר את יכולותיהם של חרטומי מצרים, ידע זאת מראש – ולכן הורה הקב"ה "ואמרת את אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה". המטה של אהרן עצמו, מבלי להזדקק למטה של מישהו אחר.

●●

מה שעולה מהסבר זה הוא, שלמרות שלדעת הזוהר מטה משה היה מנוע מלהפוך לתנין, מצד הסיבות שנימנו לעיל, הרי שלשיטתו של רש"י, מטה משה כן היה יכול להפוך לתנין, לא היתה כל מניעה לכך. הסיבה שמטהו לא הפך לתנין – היא מצד סיבה צדדית, מפאת מעמדו של אהרן אחיו.

"משה", מייצג את התורה, "משה קיבל תורה מסיני", ואילו "אהרן" מייצג כהונה, תחום תפקידו הוא העבודה בבית המקדש (או בזמנים אחרים, את עבודת התפילה, "תפילות, כנגד תמידים סדרום", התפילות הם תחליף לקרבנות).

"תורה", היא הבסיס לכל, ההלכה קובעת: "משהתינוק מתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה ציוה לנו משה". מהרגע הראשון של חייו, התינוק קשור עם התורה, היא היסוד לכל החיים, ולכל פרט בחיים.

התורה, המיוצגת על ידי משה, היא הבסיס לכל. אין משהו, גדול או קטן, שלתורה אין בו אמירה.

זהו פנימיות הסברו של רש"י: בכוחו של "משה" להפוך את מטהו לתנין, הדבר כלל לא נמנע ממנו (שלא כדברי הזוהר). למשה רבינו, לתורה, יש אמירה ומסר לכל נקודה ולכל נושא. אמנם בשל סיבה צדדית מטהו של אהרן הוא זה שהפך לתנין, אבל במהות הענין, משה רבינו יכול היה לעשות זאת. כי לתורה יש מה לומר לכל פרט ובכל מצב של חיי האדם.

(מהתוועדות שבת וארא תשל"ד)

כ"ד בטבת תשע"ח