ב"ה יום שני, ב' טבת תשע"ט | 10.12.18
"ולא יכול יוסף להתאפק" - אז של מי הוא הגביע?

רק דמות המחוננת במאזן נפשי, המתגלם בבחינת משל ההרמוניה השולטת ביופי המראה ותואר תווי פניו של יוסף - תדע רגשות של איפוק והבלגה מהן... ורק דמות זו תהא מלומדת בשליטה עצמית וברסן נפשי... בולם והיא תזהר מאוד ותקפיד שלא לחרוג מן השורה ותשכיל לנווט את אורחותיה ולתמרן אותם בדרך אל הלב של המקבל כך שיסכית וישמע... ויזדהה... כי לו יניח לעצמו המשפיע להסתולל ולנהוג באופן שהוא יוצא דופן בטוב הלבב המוגזם או ברכרוכיות מופרזת ושמא יטה את אורחותיו ימינה מידי או שמאלה בקצוניות קוטבית.... אזי - לא יגיע ויגע בנפש.. ● מאמר תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא>>>
הגב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

א)כוס וגביע - מה בינותם?

פניו יפות התואר והמראה של יוסף בהרמוניה הפלאית שבינותן והתמזגותן לקלסתר אחיד ללא חריגה צורמת בגוונים הנשקפים מהן ובתוויהם - לא גילמו, למעשה, רק נוי מוחצן אך היוו מבע להרמוניה הנפשית האדירה, ששררה והתחוללה בעולמו האישי של יוסף.

ההרמוניה הזו נמשכה לו ממקור נפשו הנשגב בעולם האצילות והיא זו שהקנתה לו את העוצמה להיותו ה"משביר" הנודע... המשפיע העולמי שאחז בגביע האליפות! מדוע?

הכוס הנישאת אלי הגביע והמשתוקקת למזיגה מרווה - היא משקפת את המבע של נפש גוף המקבל המייחלת להמשכה של ברכה... של שפע חיים רענן ושוקק מהמשפיע...

ואולם, החיים התוססים של דמות המשיק את הכוס - גוף המקבל דווקא מתמקדים בנקודה סמויה ונעלמת בנפש (בחלק היחידה) במשל של הכוסית ה"מכסה" ומעלימה על התכולה שבתוכה...אז מה חושף אותה?

זהו שפע "הגביע" הנמשך מרמות נישאות בדגם של "גיבעה" והוא מתנשא ברגלו הגבוהה מעלי הכוס - וכששפע זה מגיע מתוך איפוק ונפש כובשת ומרוסנת של משפיע, רק אז מחלחל השפע לתוכי המסתור שבנפש והאור הכבוי בה - נגלה... עולה... צץ וצף...

ב)מאזן ואיפוק אישי - הכיצד?

ורק דמות המחוננת במאזן נפשי, המתגלם בבחינת משל ההרמוניה השולטת ביופי המראה ותואר תווי פניו של יוסף - תדע רגשות של איפוק והבלגה מהן... ורק דמות זו תהא מלומדת בשליטה עצמית וברסן נפשי... בולם והיא תזהר מאוד ותקפיד שלא לחרוג מן השורה ותשכיל לנווט את אורחותיה ולתמרן אותם בדרך אל הלב של המקבל כך שיסכית וישמע... ויזדהה...

כי לו יניח לעצמו המשפיע להסתולל ולנהוג באופן שהוא יוצא דופן בטוב הלבב המוגזם או ברכרוכיות מופרזת ושמא יטה את אורחותיו ימינה מידי או שמאלה בקצוניות קוטבית.... אזי - לא יגיע ויגע בנפש...

ולכן כשביקש יוסף לממש את שליחותו כ"משביר" לעם ובקש לשמור על איפוק ומאזן - הוא הטמין בעורמה, והצפין בתחבולותיו את הגביע באמתחת בנימין הקטן בלאט ובחשאי לבל ירגיש בנימין בהוד וההדר והקילוסים הנשפכים אליו... מדוע?

מגמת יוסף, הרי, נועדה לחזק ולאמץ אותו ואולם יוסף חשש שהשפעה חשופה וגלויה זו המיועדת לחשל נפשית את בנימין - עשויה ,חלילה, להוות השלכה לתנועה של "ויגבה ליבו" ויתנשא בגאווה של סרק...

הצעד שנקט יוסף עם בנימין אחיו הקטן והמסמל את בחינת "המקבל" היווה את האנך הכללי שהעמיד יוסף כדי שהמשפיע יצליח להגיע אל לבב העם.

דרך זו שלו היתה כרוכה במאמצים אדירים ביותר של איפוק ורסן עצמי... היה עליו להתמודד ולתעתע במבוכות מסובכים ובשבילים ונתיבות סותרים ומטעים והחוסמים את הזרימה החופשית שלו ולתור אחר האורח המתאים.

שיקוליו אם לנהוג בדרך של ביטוי ומבע או בדממה של שתיקה... אם לפנות ימינה, אחורה, שמאלה או קדימה - התרוצצו במודעתו והוא נהג כגבור השוקל את החלטותיו והכובש את הפזיזות האימפולסיבית וחסרת החשיבה של מאוויי היצר ...

לו היה מגלה לפניהם בראשיתה של דרך את סוד חייו - היה, אולי, מונע מהם רגעים של חרטת אמת... של תשובה מעומקא דליבא ואחיו היו, אולי, מתוודים אליו וזאת שלא מתוך יראת אמת וחרטה פנימית... אלא, בשל יראת הנקם מפני תגובתו הקשה של יוסף...

לכן בקש להתל בהם בעורמה ולהביאם לידי נסיון זהה לזה שבעבר הם מעדו בו במכירת יוסף ועתה אמר לנסותם בנטילת האח הצעיר מהם ובחבישתם של שמעון ולוי חמומי המזג שביניהם, ורק כך חשב יוסף הוא יוכל להיווכח במידת אמיתותה של תשובתם אם אכן יאותו להקריב עצמם עבורו של בנימין אחיהם הצעיר על אף היותו בנה של אם שונה.

ואכן, ככל שרבתה הדרך של יוסף באיפוק ובהבלגה על הסוד שהיה מבוצר בקרבו - כן נעשה המשא הזה שלו כבד יותר ומייגע מידי...

יוסף, איפוא, מגלם את שליחותו של המשפיע... אל לו להגיח כמו העיט מן המארב ולשפוע ללא רסן ומעצור... והדרך , אכן, כרוכה במכשולים ובמוקשים מטרפדים ושומה על המשפיע לצעוד מתוך ערנות ולהימנע מסיכונים של פזיזות ונטיה מוקצנת - מופרזת...

אז מה, אכן, שבר את יוסף הפעם והתנצח עליו והכריע את משאבי הנפש הגבורתיים והכובשים של הגבר החסון והמנהיג הדגול, ואשר קיננו בנשמתו עד כה? ...

מה הביא לקריסתם לפתע, והוא חשף את זהותו האישית... הסודית בשל החלישות שאחזה בו והכניעה אותו?

יוסף חווה שנים של סבלנות וציפיה ממושכות של השפעה לזולת והצטמצמות אליה ואלה חלפו עליו בייגע וטורח מבלי שיאפשר לעצמו שהות ופנאי להתנהל בקצב של עצמו ובהשקעה בעצמו ברמה הנוכחית שלו ורגעי סובלנות אלה של הקרבה הגיעו לתומן דווקא ברגעים האחרונים של מועד חניכתו של הבנין...

אדם המתנסה בהשקעה מאמצת ומפרכת זו לאורך דרך - מאבד מעוצמת המסוגלת שלו להמתין... לשמור על שליטה וסבלנות והוא נעשה דרוך וחסר אורך רוח משווע ורגשות נטולים רוגע ושלווה של השתוקקות דרוכים - מתנגשים בו..

וככל שהתארכה הדרך בציפיותיו של יוסף להתחבר עם השפע ברמתו האישית - כן גבר בו המתח... כן נחלשו כוחותיו הסובלניים להשפיע ולהצטמצם והוא עמד להתפרץ ממש כמו אותם מים הנחסמים ונעצרים וכשהמחסום מוסר - הם שוטפים בשצף קצף...

עד כה אחז יוסף בגביע המשפיע... והמקבל, לעומתו, השיק אליו את הכוס שלו כדי לקבל מהשפע...

העובדה שהגמטריה של המילה "כוס"היא 86 כ=20 ו=6 ס=60 כגמטרית המילה אלוקים והטבע - מהווה רמז לעובדה כי רגשות האהבה ויראת ה' החדורים בנפש האדם - נעלמים בו (אלוקים -כסוי) כמוסים וטבועים (הטבע) בו...

וגמטרית המילה "גביע" עם הכולל העולה גם על 86 רומזת כי על המשפיע האוחז בגביע - לעורר... לגלות.... לשקם ולבנות את המקבל!

יוסף החל להישבר בעת ששוחח עם בנימין. כששמע כי שמות עשרת בני בנימין - האח הקטן שלו (שמעולם לא פגש עדיין) - ניתנו על שם התלאות והמכאוב שפקדו אותו ( האח שנטרף) - ערק יוסף לחדרו , בכה והתאפק, רחץ את פניו ושוב יצא אל אחיו ועדיין הצליח לשמור על איפוק מה... אך כשיהודה ניגש אליו - חלה אז התפנית החדה...

"בי אדוני!" הפציר יהודה.

אנא, הוא התחנן אל יוסף "המשך "בי"... לתוכי את "האדנות שלך"... את דרגת המשפיע שלך הנמשך לך מעולם האצילות הנשגב משלי, ואולם, רק הכסא יגדל ממך....

דהיינו, "בשל היותך במעמדך הנישא", שח אליו יהודה " אינך מסוגל לקלוט בהשפעה שאני עשוי לאחוז בה בסמל של רמה רוחנית המתנשאת מעבר לכיסא הכבוד...

היות וככל שהשפע נמשך מרמה נישאת יותר - הוא נשפל מטה יותר ובשל היותי משתייך לעולם של מקבל שהוא נמוך מעולם המשפיע - נמשך אלי שפע אדיר זה..

וזאת רק בתנאי שבראשית ה"אדנות" שלך תימשך בי... בתוכי... ואח"כ באחרית הימים, אזכה בשפע אלוקי אדיר זה - ואז אוכל להמשיכו אליך" קבע יהודה.

הרעיון הזה משתקף במעמדו של הגבר היום (המתגלם בדמותו של יוסף) והמשפיע מגביעו לאנשי ביתו ואשתו... היא עשויה אז להנות מאורות רוחניים נשגבים הנמשכים אליה ובוראים במערכת שלה חיים של עובר ואילו האיש אינו זוכה בהם במערכתו האישית שלו..

ואולם, הרמה הנשגבת של האישה בדור חשוך ואפל אינו נגלה והגבר הוא הכובש והשולט..

יוסף החסון והגברי ויפה התואר - שובה וכובש עתה בחושך הגלותי אך בקץ הימים כשהמודעות תהיה בהירה יותר וצלולה יותר - היא תדע להעריך את דמות האישה המקריבה והמתמסרת והיא תהיה העטרת... המסובבת...

יהודה מגלם בשמו רעיון של הודיה וביטול, זוהי, למעשה, הודיה על אמת והמגמדת את מעמדו הנשגב של המודה והופכת אותו לדמות נזקקת המודה על השפע שמעניקים לה ותומכים בה ושאינה עומדת בכוחות עצמה...

ובשל החסינות הנפשית, בכל זאת מתחברת דמות זו לאמת ומודה, אז מדוע אינו אוחז יהודה בגביע ושובה בדרך זו של הודאה וכובש את הלבב בחשכת הגלותית.

יהודה מודע לאמת שבאדנות יוסף ומבקש ממנו להשפיע זאת אליו "בי אדוני"...

העיקרון של "סוף מעשה במחשבה תחילה" מורה כי דווקא ההתחלה נעוצה בסוף... כי דווקא התכנית הנרקמת בראשיתה של הדרך מתבצעת - עם התום...

עולם הדומם נוצר לאחר הצומח ובו נעוצים אורות של סוף מעשה במחשבה תחילה, לכן קורות המשכן נבנו מעץ צומח אבל ביהמ"ק יבנה מאבן שבעולם הנחות יותר - עולם הדומם, כי דווקא כאן נעוצה הגדולה.

וכשניגש יהודה אל יוסף וברגעים החדים כשיהודה התוודע אליו - חזה לפתע יוסף בהווה בעוצמה הרוחנית שתשפע אל יהודה באחרית הימים ויוסף נתחלחל אז וחלשה דעתו בשל העוצמה שקרנה לפניו...

והוא לא יכול היה עוד להתאפק ולשמור על חסינותו.... ולאזור עוז של רסן כפי שהשכיל עד כה..

ביחוד, רגש יוסף כשיהודה התודע אליו והבהיר לו "עבדך ערב את הנער מעם אבי" (ויגש מ"ד, ל"ב) וקרא להוציא כל איש מעליו כשביקש להתייחד עם אחיו לבדם...

רגעי התייחדותו של יוסף עם אחיו משקפים את העת בה התייחד העם באלוקיו כשהעם עלה לרגל והיה ערב זה בזה וב"עצרת" לאחר שתמו ימי החג, מהבקש המלך, מתחנן מילדיו שיעצרו אצלו וישהו עימו עוד קמעת זמן לבדם... כך ששום זר לא יפריע לתחושת העונג וההנאה העצומים של התייחדות האב עם ילדיו..

גם הפטרת הפרשה בספר ירמיהו מביעה את הרעיון כי באחרית הימים כשיתאחדו כל שבטי ישראל בתנועה של ערבות זה בזה, תתנצח עליהם מלכות דוד!

ה' מצווה על ירמיהו לחבר שני עצים, האחד עץ ארז תמיר ומשגשג המשקף את עמדתו המשגשגת של יוסף בהווה ואת הרכבו הנרחב של אנשיו בעשרת השבטים...

אך "ועבדי דוד מלך עליהם"* אך ברבות הימים כשהמודעות תתרחב ותתעצם בבהירותה ובתפיסת האמת שבה יהיה דוד המושל על הכל וזאת דוקא בשל הצטינותו במידות "העבדי" - הענווה וההתבטלות שלו, המהווים מבע ובטוי לחוסן נפשי ולעוצמה האוחזת בגביע!

(עפ"י תורה אור פרשת ויגש, אור התורה לצ"צ פרשת ויגש והמהר"ש פרשת ויגש שנת תרע"ג ומאמרי הרבי לפרשה זו)

ד' בטבת תשע"ח