ב"ה ערב ש"ק, כ"ז כסלו תשע"ח | 15.12.17
ויצא – סדר היום של יהודי ■ הפרשה החסידית

חז"ל אומרים במדרש (תנחומא לך לך ט) "מעשה אבות סימן לבנים", חיי האבות מהוות הוראה וסימן לבניהם, לעם ישראל לדורותיו. הדבר בא לידי ביטוי גם בסדר היום של יהודי: שגרת חייו של יהודי, מתחילת הבוקר ולאורך היום כולו, הינה בהתאם ל"מעשה אבות", לסדר האבות והשבטים ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא>>>
מערכת שטורעם

חז"ל אומרים במדרש (תנחומא לך לך ט)"מעשה אבות סימן לבנים", חיי האבות מהוות הוראה וסימן לבניהם, לעם ישראל לדורותיו.

הדבר בא לידי ביטוי גם בסדר היום של יהודי: שגרת חייו של יהודי, מתחילת הבוקר ולאורך היום כולו, הינה בהתאם ל"מעשה אבות", לסדר האבות והשבטים.

ראשית עם ישראל הוא האבות: אברהם יצחק ויעקב.

אברהם אבינו - מסמל את מצוות הצדקה, וכפי שהקב"ה מעיד עליו (וירא יח, יט), שאברהם "יצוה את בניו .. לעשות צדקה". חז"ל אומרים שעל אברהם אבינו (שבת קנ"ו) נאמר הפסוק (ישעיה מא ב) "מי העיר ממזרח צדק". כך שאברהם אבינו, הראשון בדמויות העם היהודי,מסמל את מצוות הצדקה

כך גם בחיי היהודי - את סדר היום שלו, עוד לפני תפלת שחרית, הוא פותח עם נתינת צדקה, וכדברי דוד המלך (תהלים יז, טו) "אני בצדק אחזה פניך", ראשית יש לתת "צדק", ורק לאחר מכן "אחזה בפניך"בתפלת השחר, וכהנהגתו של ר' אלעזר (בבא בתרא י) "יהיב פרוטה לעני, והדר מצלי", ראשית היה נותן פרוטה לעני, ורק לאחר מכן היה מתפלל.

יצחק אבינו– שעבודתו היתה חפירת בארות מים, מסמל את הטבילה במקוה טהרה כהכנה לפני התפילה.

יעקב אבינו– ענינו הוא תורה, "יעקב איש תם יושב אהלים", ובתורה עצמה הוא "לימוד דברי מוסר הנמצאים בזוהר", כמובא בלקוטי תורה (תבוא מג, ב), והוא מסמל את לימוד פנימיות התורה כהכנה לתפילה.

כך ששלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב, הינם "מעשה אבות סימן לבנים"כהכנה לתפילה בכל יום:נתינת צדקה, טבילה במקווה, ולימוד פנימיות התורה.

*

לאחר מכן, כהמשך לאבות, מגיעים השבטים:

ראשית נולדו בני לאה:ראובן שמעון לוי ויהודה.

אדמו"ר הזקן מבאר בלקוטי תורה שראובן ושמעון מסמלים את הפרשה הראשונה והשניה של קריאת שמע,

פרשה ראשונה, פרשת "שמע", מהותה "רצוא", רצונה של הנשמה להתעלות ולהתאחד עם הקב"ה, ופרשה שניה, פרשת "והיה אם שמוע" מהותה "שוב", העיסוק בקיום המצוות בעולם הגשמי, למלא את רצונו של הקב"ה, בעולם הזה, למרות רצונה של הנשמה לצאת מן הגוף,

תוכן זה חופף לתוכנם הרוחני של ראובן ושמעון, ראובן הוא מלשון "ראיה", הנשמה רואה אלוקות וחפצה להתאחד, ראובן מסמל את אהבת ה', "כי עתה יאהבני אישי", את תנועת ה"רצוא"של הנשמה.

ואילו שמעון הוא מלשון "שמיעה", המבטא קשר פחות קרוב מאשר ראיה, שמעון מסמל את היראה, את העיסוק עם השלילה, "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", וזה תוכנו של ה"שוב", העיסוק עם העולם המרוחק מאלוקות.

לוי, מסמל את קטע התפלה של "אמת ויציב", הנאמר לאחר קריאת שמע, שתוכנו הוא אישרור האהבה והיראה פרשיות "שמע" "והיה אם שמוע". בקטע תפילה זה אומרים "אמת ויציב ונכון וקיים וכו", הדבר חודר לאדם, מתלווה אליו, כתוכנו של לוי, הנקרא בשם זה, כפי שאמרה לאה:"הפעם ילווה אישי אלי".

ואילו יהודה, המבטא "הודאה" במובן של ביטול, מסמל את תפילת שמונה-עשרה, בה האדם עומד בטל בתכלית בפני הקב"ה.

אחריהם, אחרי ארבעת השבטים הללו המסמלים את עבודת התפילה – מגיעים יששכר וזבולון.

יששכר, עליו אומר משה רבינו (ברכה לג, יח)"יששכר באהליך", המסמל את לימוד התורה– מקביל לחיוב ללמוד שיעור תורה מיד לאחר התפילה, וכפי שנקבע להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים קנה)"אחר שיצא מבית הכנסת ילד לבית המדרש ויקבע עת ללמוד", וכן מובא שם "מצוה מן המובחר לקבוע אותה מיד אחר התפילה".

ואילו זבולון, עליו אומר משה רבינו "זבולון בצאתך" – מסמל את היציאה לעסקים אחרי התפילה ושיעור התורה. זבולון מסמל את העסק בעניני העולם, וכדברי חז"ל (ברכות לה) "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".

*

בני רחל הינם יוסף ובנימין.

רחל היתה "עקרת הבית" של יעקב, במובן של "עיקרו של בית" – כך שתוכנם של "יוסף" ו"בנימין", שייך לכל "הבית", לכל עם ישראל.

בנימין מסמל את עבודת הצדיקים, הוא היחיד מכל השבטים שנולד במקום קדוש, בארץ ישראל, והדבר מודגש בשמו – "בן-ימין", היחיד שנולד בצד "ימין", בדרום, בארץ ישראל שהיא דרומית לארם נהריים ממנה הגיע יעקב.

בנימין הוא גם אחד מאותם ארבעה שעליהם אומרים חז"ל (בבא בתראיז) שהוא "מת בעטיו של נחש", לולי הגזירה אחרי חטא עץ הדעת, שנגרמה בגלל הנחש, שכל באי העולם ימותו - בנימין היה ממשיך לחיות, כי הוא היה צדיק גמור. כך שבנימין מסמל את עבודת ה' של הצדיקים.

ואילו יוסף, מבטא את עבודת בעלי התשובה, כפי שהדבר נרמז בשמו (ויצא ל, כד) "יוסף לי ה' בן אחר", מ"אחר", ממי שנמצא במצב שונה, יש לעשות "בן".

גישה זו לעשות מה"אחר" - "בן", באה לידי ביטוי בחייו של יוסף, הוא בירר ורומם גם את ארץ מצרים, את המקום השפל ביותר. "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים" (ויגשמז, יד).

בני רחל, יוסף ובנימין, מסמלים את עבודת כלל עם ישראל, "בני עקרת הבית".

*

ואחרי עבודת האבות והשבטים בני לאה ורחל – מגיעים השבטים בני השפחות:גד ואשר, דן ונפתלי.

כאשר יהודי עובד את עבודתו בכל הסדר שהוזכר קודם, אזי "בגד", "בא-גד", מלשון "בא מזל טוב", כפירוש רש"י על הפסוק (ויצא ל, יא), כל עניניו של היהודי יהיו מתוך מזל טוב ומתוך ברכה.

והכל יהיה מתוך הרחבה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בברכתו של יעקב אבינו לבנו אשר (ויחי מט, כ) "מאשר שמנה לחמו", יהיה לו שפע גשמי רב,

אך הברכות הללו יחולו כאשר הוא ינהג לפי התוכן של שבט "דן", שתוכנו הוא כדברי חז"ל (פסחים ד) "דונו דינא", בכל דבר משא ומתן שהיה לו עם אדם, הוא מעדיף לעמוד לדין, הוא רוצה לברר את הדברים לאשורם, האם הוא נוהג כשורה אם לאו,

וכדברי הפסוק (ויצא ל, ו) "דנני אלוקים", הוא דן את עצמו על כל מעשה – האם הדבר הוא בהתאם לרצונו של הקב"ה, "דנני אלוקים".

ותכלית כל מעשיו, הגשמיים והרוחניים, יהיו מתוך מטרה להתחבר עם הקב"ה, "נפתלי", במובן של (שם, ח) "נפתולי אלוקים", לחבר את הכל עם אלוקות, שכל מעשיו וכל דרכיו יהיו למען מטרה זו,

וכדברי שלמה המלך (משלי ג, ו)"בכל דרכיך –דעהו", גם בדברי העולם הגשמי, בחיי היום יום, "דעהו".כל מטרתו היא:"נפתולי אלוקים", למען חיבור עם הקב"ה.

(רשימות חוברת כ)

ו' בכסלו תשע"ח