ב"ה ערב ש"ק, כ"ז כסלו תשע"ח | 15.12.17
'כינוס השלוחים העולמי' ■ הפרשה החסידית

בשבת זו מתקיים 'כינוס השלוחים העולמי'. בפרשת תולדות אנו קוראים על "השליח" הראשון (בראשית כה, ה): "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם", וממנו נלמד על מהותם ותפקידם של השלוחים בימינו. אמנם כבר בפרשיות קודמות קראנו על "שלוחים", אולם לאמתו של דבר לא ניתן להגדירם כ"שלוחים" במובנם הנכון. נח שלח את היונה מן התיבה, אבל שליחות במובנה האמיתי היא שליחות של בן אדם,ולא של בעל חי. גם אברהם אבינו שלח, בפרשת חיי שרה, את אליעזר, הוא שלח אותו לחרן להביא את רבקה עבור יצחק – אבל גם סיפור שליחות זה, אינו מהותה האמיתית של "שליחות" ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא>>>
הרב אלי' וולף
בשבת זו מתקיים 'כינוס השלוחים העולמי'.

בפרשת תולדות אנו קוראים על "השליח" הראשון (בראשית כה, ה): "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם", וממנו נלמד על מהותם ותפקידם של השלוחים בימינו.

אמנם כבר בפרשיות קודמות קראנו על "שלוחים", אולם לאמתו של דבר לא ניתן להגדירם כ"שלוחים" במובנם הנכון. נח שלח את היונה מן התיבה, אבל שליחות במובנה האמיתי היא שליחות של בן אדם,ולא של בעל חי. גם אברהם אבינו שלח, בפרשת חיי שרה, את אליעזר, הוא שלח אותו לחרן להביא את רבקה עבור יצחק – אבל גם סיפור שליחות זה, אינו מהותה האמיתית של "שליחות".

אליעזר, היה "עבד", וכפי שהדבר מודגש בתחילת שליחותו: "ויאמר אברהם אל עבדו". גם כשאליעזר פותח את דבריו בפני בני משפחתה של רבקה, הוא פותחואומר: "עבד אברהם אנוכי".

מהותה של "שליחות" היא – שהמשלח מוסר את ביצוע השליחות לאדם אחר, זולת, מציאות נוספת, שהוא יבצע את הדבר עבורו. המשלח מעניק לאדם אחר כוח ורשות, כדי שהוא יבצע עבורו את רצונו.

"עבד" - הוא לא "זולת", הוא לא אדם אחר. העבד הינו רכושו של האדון, הוא לא מציאות נוספת על האדון. הדבר גם בא לידי ביטוי בדיני משלוח מנות בפורים, שהדין הוא שיש "לשלוח" מנות - "משלוח מנות" - באמצעות שליח, וישנו דיון הלכתי האם משלוח מנות באמצעות עבד נחשב כ"משלוח".

התואר "שליח", מורה על מהות מעלתו של הזולת, על ערך ויחס שקיים בינו לבין המשלח, ועל החשיבות שהוא מעניק לו, ההגדרה ההלכתית של שליח אומרת: "שלוחו של אדם – כמותו", הוא מקבל ערך של "כמותו", כמו המשלח.

יתרה מזו: עוד לפני התמנותו כשליח, עליו להיות עם השוואה מסוימת למשלח. חז"ל מדגישים (קידושין מא)את העובדה שרק יהודי יכול להיקרא 'שליח' לצורך ביצוע פעולות מסוימות, זאת בשל הדמיון שיש בין יהודי ליהודי, "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית", וכתוצאה מהדמיון וההשוואהשביניהם – יכול השליח, אחרי התמנותו, להיות "כמותו" של המשלח.

לעומת זאת, העבד - נושא תואר המורה על פחיתת מעלתו. לא זו בלבד שהוא אינו אדון, אלא הוא נמוךמאדם מן השורה, ואפילו על עצמו הוא אינו בעלים, הוא עבד של אחרים, הוא אינו "בן חורין".

*
כתוצאה מכך שהשליח הוא בעל מציאות עצמאית, מהות שיש לה ערך ויחס עם המשלח עד שהוא נעשה "כמותו", לעומת העבד, שהוא חסר מהות משל עצמו, הוא קניין האדון ללא כל ישות אישית – פעולתו של השליח, שהוא ישות שהיא "כמותו" של המשלח – נחשבת עשייתו שלו כאילו המשלח עשאה. לעומת זאת,עשייתו של העבד שהיא כעשיית האדון - אינה נובעת מכך שמציאותו היא "כמותו" של המשלח, אלא מכך שאין לוכל מציאות משל עצמו, אין כאן "מישהו" שעשה עבור האדון.

כל ה"שלוחים" המתוארים בתורה לפני פרשת תולדות, אינם עונים, לאמתו של דבר, להגדרה המלאה של "שליח". רק בפרשתנו, בשליחותו של יעקב,אנו קוראים על "השליח הראשון".

*
ההגדרה החדשה של שליחות שבפרשת השבוע, המרוממת יותר מהשליחות של ה"עבד"שבפרשת חיי שרה, מורה לנו - שוסף על היותנו "עבדים" של הקב"ה, "כי לי בני ישראל עבדים", הקב"ה עשה אותנו גם ל"שלוחים" שלו.

משמעות הדבר: (א) היותנו בעלי חשיבות ומעמד עוד לפני שהתמנינו כשלוחים. עוד לפני השליחות שלנו, אנו נקראים בשם "אדם", ובלשון חז"ל (יבמות סא) "אתם קרויים אדם" - שמשמעותו הוא, כדברי השל"ה הקדוש: "אדמה לעליון". יש לנו דמיון וערך אל הקב"ה, ובוודאי שאחרי שנעשינו שלוחיו של הקב"ה, הוא מעניק לנו כוחות להיות "שלוחו של אדם – כמותו".

(ב) גם הפעולה והעשיה שלנו בשליחותו של הקב"ה – זו עשיה "שלנו" שנחשבת כעשייתו. יש מקום ומציאות לעשיה שלנו. יש בזה את ה"קב שלו", תחושת העשיה שלנו. הקב"ה מעניק לנו כוחות לפעול בשליחותו - בכוחותינו.

על השליח שעושה בשליחותו של הקב"ה לעשות זאת כעשיה שלו, "קב שלו", כיון שעשיה שכזו, עם תחושת מעורבות אישית בעשיה – הינה מתוך חיות ומרץ גדולים יותר, דבר המוסיף להצלחתה.

אמנם על השליח למלא את שליחותו מתוך 'מסירת נפש', עליו לבטל את רצונו האישי כלפי רצונו של הקב"ה – אבל בד בבד עליו לבצע את המוטל עליו מתוך תחושת מעורבות אישית, כעשיה אישית שלו, מתוך תוקף מציאותו.

אם מציאותו לא תהיה במלא עוצמתה, אזי כאשר הוא ייתקל בקושי, או חלילה היא תהיה כרוכה בסכנה, הוא יימנע ולא יבצע אותה. אך כאשר הדבר הוא "שלו", מתוך תוקף מציאותו – דבר לא ימנע אותו מלמלא את רצונו, הוא יבצע השליחות במילואה, למרות הקשיים העומדים בדרכו.

יתרה מזו: רק כאשר העשיה היא "שלו", של אדם גשמי – מתממש רצונו של הקב"ה. הקב"ה ברא את העולם כדי "שתהיה לו דירה בתחתונים", בעולם הגשמי. דווקא כאשר אנו, אנשים גשמיים ומוגבלים, עושים את ה"דירה" מתוך העשיה שלנו, עם הכוחות שלנו, מתוך רגש מעורבות אישית– בזה רצונו של הקב"ה בא לידי מימוש מלא.

*
רעיון זה, שמטרתה של השליחות היא לעשות להקב"ה דירה בתחתונים, בעולם הזה – בא לידי ביטוי בשליחות הראשונה שבתורה, שליחותו זו של יעקב אבינו.

יעקב נשלח לחרן, לבית לבן, "לקחת לו משם אשה", ודווקא שם, הרחק ממקום הקדושה, מארץ ישראל – הוא מקים את ביתו ומעמיד משפחה, את שבטי ישראל. ולא רק "אנשים"הוא העמיד שם, אלא הוא עסק שם גם עם בעלי חיים, עם צאן לבן, שהמשמעות הרוחנית של רעיית צאן לבן בחרן הינה – בירור ניצוצות הקדושה שהיו שם.

וכבר בלכתו לשם הוא רומם דברים נחותים עוד יותר: "ויקח מאבני המקום", לקח אבנים, דומם, ועשה מהם דירה לבורא, "והאבן הזאת .. תהיה בית אלוקים".

זה הוא תפקידנו ושליחותינו בעולם: ללכת למקומות רחוקים, מקומות בהם לא ניכרת הקדושה, ל"פדן ארם", ואף למקום רחוק יותר מבחינה רוחנית, ל"חרן", מקום שהינו "חרון אף של מקום בעולם" - ולזכך ולרומם אותו ולעשות ממנו, אפילו מן הדומם שבו, דירה להקב"ה,

וכמו יעקב אבינו שקיים בחרן את מצוות "פרו ורבו", כך גם אנו, תפקידנו להרבות יהודים. הן כפשוטו, והן לקיים מצוה זו במובנה הרוחני - להשפיע על יהודי נוסף, ועל עוד יהודי, לקיים מצוות וללמוד תורה, ועל אומות העולם, תושבי חרן, לקיים את שבע המצוות שלהם

*
פרשת השבוע מלמדת אותנו דבר נוסף, היא מהווה עידוד והענקת כוחות:

בדומה לשליחותו של יעקב, שלפני צאתו בשליחות לחרן, אביו בירך אותו: "ויתן לך האלוקים מטל השמים", בברכה לא שגרתית, "יתן ויחזור ויתן", התוספת על הברכה באה עוד לפני הברכה עצמה, "וא"ו המוסיף" נכתב עוד לפני המילה "יתן" – יעקב אבינו קיבל שפע של ברכות גשמיות ורוחניות,

ורגע לפני צאתו, אביו מברכו שוב: "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו", והוא מעניק לו ברכות רבות – כך גם השלוחים בדורנו, עוד טרם יציאתם, "יצחק אבינו" מברך אותם בשפע של ברכות, לכל לראש ברכות בגשמיות, "יתן ויחזור ויתן", הוא מעניק להם "מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", פרנסה בהרחבה, בנים ובריאות, וכן הוא מעניק להם שפע של ברכות ברוחניות, הצלחה בלימוד התורה, והצלחה במילוי שליחותו בפועל, בהפצת המעיינות חוצה – ובעת מינויים כשלוחים, מקבלים הם מ"יצחק" משנה ברכות, עד לברכה של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", ברכות להצלחה בשליחות, להם ולבניהם, לאורך ימים ושנים טובות.

ובכוח ברכות אלו - היציאה לשליחות נעשית בקלות ובשמחה, "נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת", ובזכות עבודת השליחות, הם יזכו, כמו יעקב אבינו, "ויפרוץ האיש מאד מאד, ויהי לו צאן רבות" הן עשירות בגשמיות והן עשירות ברוחניות.

(מתוך שיחת שבת תולדות תשמ"ח)
כ"ז בחשוון תשע"ח