ב"ה ערב ש"ק, ו' כסלו תשע"ח | 24.11.17
וירא – זעקת הנשמה ■ הפרשה החסידית

הסיפור הפותח את ההפטרה, סיפורה של אותה "אשה אחת מנשי בני הנביאים", הוא "חיים" עבורנו. תוכנו הפנימי של הסיפור, והמסר שלו אלינו, כתורת חיים, הוא: הנשמה, במהותה, מאוחדת היא עם הקב"ה, היא כלי קיבול לשפע מהקב"ה. אולם בירידתה למטה, עלולה היא לאבד את אהבתה אל הקב"ה, את יראתה ממנו. יתרה מזו, לא זו בלבד שהיא עלולה לאבד את אהבתה ויראתה את ה', אלא היא גם משתמשת בכלי-נפש אלו - לדברים זרים, לתאוות ועניני העולם הזה ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא>>>
הרב אלי' וולף
הפטרת פרשת וירא, הינה הפרק הרביעי של ספר מלכים ב'. בפרק ארוך זה ישנם שני סיפורים:חלקו הראשון הוא אודות "נס השמן" שחולל אלישע, וחלקו השני עוסק בנסי "בן השונמית".

הסיפור הראשון פותח:"ואשה אחת, מנשי בני הנביאים, צעקה אל אלישע לאמר, עבדך אישי מת .. והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים". בעלה נפטר והשאיר אחריו חובות כבדים, והנושה בה לקחת בתמורה להלוואה את שני ילדיה. שואל אותה אלישע "מה יש לך בבית", והיא משיבה לו "אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן". אומר לה אלישע שתכניס לביתה כמה שיותר כלים ריקים, וממעט השמן שנותר לה בבית, שתמלא את כל הכלים הללו. כך עשתההאשה, ומילאה כלים ריקים רבים משמן זה, עד שהתמלאו כל הכלים. אמר לה אלישע שבכסף שתרוויח ממכירת השמן, תשלם חובותיה, ויתרה מכך: "את ובניך תחיו בנותר", מיתרת הכסף – תחיו, את והבנים שלך.

ממשיכה ההפטרה ומספרת את הנס השני, סיפור בן-האשה-השונמית.אשה מהמקום ששמו שונםהסדירה לאלישע דירת מגורים עם כל מה שהוא זקוק לו, "מטה ושולחן, כסא ומנורה", וכאשר אלישע רצה להודות לה ולהעניק לה דבר מה, התברר כי היא לא זכתה לפרי בטן. אלישע בירך אותה, ולשנה הבאה נולד לה בן. ברבות הימים – מספרת ההפטרה – הילד לא חש בטוב, הביאוהו לביתו, ושם הוא נפטר. האשה רצה אל אלישע, ובסופו של סיפור אלישע החיה מחדש את הילד המת.

*

קריאת ההפטרה, היא מעניינה של הפרשה. ישנו דמיון בין תוכן קריאת הפרשה בתורה לבין ההפטרה שלאחריה. כך שבמבט שטחי ההקשר לפרשת וירא, הוא חלקה השני של ההפטרה.

בדומה לחלקה השני של פרשת וירא, בה מסופר על לידתו הנסית של יצחק אבינו, ועל כך שבשלב מסויים היה מעין 'ערעור' על חייו [או שהיה זה עוג מלך הבשן, שבעת ה"משתה גדול"שעשה אברהם, הוא לעג ואמר: "מתנתו, מה היא". איזה ערך יש למתנתו של אברהם, ליצחק, בשעה שבאצבעי האחת יכול אני למעוך אותה. או שה'ערעור' כביכול על חיי יצחק היה בניסיון העקידה, שאברהם העלהו לעולה על גבי המזבח] -

ולאחר מכן היה 'קיום' לחייו [בסיפורו של עוג, אמר לו הקב"ה:אל תזלזל ביצחק, כי יום יבוא וצאצאי תינוק זה, יהיו אלו שיהרגו אותך. או בפרשת העקידה, אמר הקב"ה לאברהם: "אל תעש לו מאומה"],

כך גם בסיפור ההפטרה: הודות לברכתו של אלישע, באורח נס ילדה השונמית בן, לאחר מכן היה 'ערעור' על חייו, הילד חלה ומת - ובסופו של דבר היה 'קיום' לחייו, אלישע החיה מחדש את הילד.

אך אם זה הקשר בין ההפטרה לפרשה - מדוע ההפטרה כוללת גם את חלקו הראשון של הפרק, שבמבט שטחי אין לו כל קשר לפרשת השבוע. [גם לאור ההלכה הקובעת שאורכה של ההפטרה אמור להיות כ"א פסוקים – הרי סיפור "בן השונמית", הינו ארוך יותר מכ"א פסוקים], לכאורה אין צורך בקריאת חלקה הראשון של ההפטרה, סיפורה של אותה "אשה אחת .. צעקה אל אלישע".

*

התורה היא "תורת חיים", "כי הם חיינו". לא רק במובן שעלינו ללמוד תורה מתוך חיות, אלא התורה מחיה אותנו, מעניקה לנו חיים, דרך חיים, מורה כיצד עלינו לחיות.

התורה היא "חיינו" - בכל חלקיה. לא רק דיני והלכות התורה הינם הוראה עבורנו, אלא גם סיפורי התורה הם "חיים" והוראה עבורנו. התורה היא אחת, ואי אפשר לומר שרק ההלכות שבה הם תורת חיים, "תורה" במובן של "הוראה", ולא הסיפורים שבה. כל פרטיה, גם הסיפורים שבה, הינם תורה.

באם, חלילה, נעשה הפרדה, ונאמר שרק דיניה הינם תורה והוראה, ואילו סיפוריה הם מאורעות היסטוריים שאירעו בעבר ללא כל תוכן של "תורת חיים"אלינו– אזי לא זו בלבד שחסר לנו חלקים ממנה, אלא גם החלקים האחרים שלה, ההלכות שבה, אינם בשלימות אצלנו. כאשר חסרה אות אחת מספר התורה – אזי לא רק אות זו חסרה, אלא הספר כולו אינו כשר לקריאה.

הסיפור הפותח את ההפטרה, סיפורה של אותה "אשה אחת מנשי בני הנביאים", הוא "חיים" עבורנו.

תוכנו הפנימי של הסיפור, והמסר שלו אלינו, כתורת חיים, הוא: הנשמה, במהותה, מאוחדת היא עם הקב"ה, היא כלי קיבול לשפע מהקב"ה. אולם בירידתה למטה, עלולה היא לאבד את אהבתה אל הקב"ה, את יראתה ממנו. יתרה מזו, לא זו בלבד שהיא עלולה לאבד את אהבתה ויראתה את ה', אלא היא גם משתמשת בכלי-נפש אלו - לדברים זרים, לתאוות ועניני העולם הזה.

"ואשה אחת" - הנשמה המכונה אשה יראת ה', נשמות ישראל הם האשה והקב"ה הוא הבעל. "נשמה-אשה" זו, היא "אחת" - מאוחדת עם הקב"ה. היא "מנשי בני הנביאים" – המילה "נביא" נגזרת מהשורש "ניב שפתיים", דיבור. הנביא מקבל את דברו של הקב"ה. כך גם הנשמה, היא "מנשי בני הנביאים",היא מקבלת את דבריו-השפעתו של הקב"ה.

ונשמה זו, "צעקה אל אלישע" – צועקת היא אל הקב"ה, ומתחננת שיפנה אליה. "אלי-שע", א-לי, תפנה אלי. "שע", במובן של "וישע ה' אל הבל". היא טוענת "עבדך אישי מת", פעם בערה בי"אש", "אישי", "אש-יוד", אש של קדושה, הייתי בעבר "עבדך", וכעת, "עבדך אישי – מת". היא אינה בוערת. "והנושה, בה לקחת את שני ילדי לו לעבדים". "נושה" - מובנו משכיח, בדומה לדברי יוסף בקריאת שם בנו מנשה, "כי נשני אלוקים", הקב"ה השכיח ממני. "הנושה", היצר הרע, שמשכיח ממני אלוקות, רוצה לקחת את "שני ילדי" - את התולדות של נשמתי, את האהבה והיראה שהיו לי אליך, שהם יהיו "לו לעבדים" – שיהיו מנוצלים לאהבה זרה ויראה זרה. שהם יהיו עבדים ליצר הרע.

שואל אותה אלישע האם יש לך בבית, משיבה היא שאין לה כלום, "אין לשפחתך כל בבית", אין לי כשרונות או כוחות רוחניים, אלא רק "אסוך שמן". נותר בי מעט "שמן". שמן הינו התמצית הפנימית של הפרי. הדבר מסמל את התמצית הפנימית של היהודי, נקודת היהדות שנותרה תמיד בשלימותה.

משיב לה אלישע: "כלים ריקים על תמעיטי .. ואת ובנייך תחיו בנותר". כאשר תחושי שאת "כלים ריקים", כשיעיק לך שהכלי שלך "ריק", שאין בך לא הבנה אלוקית, לא אהבה אל הקב"ה ולא יראה, אזי הזעקה הפנימית הזו – תביא לכך שה"שמן" שבך ימלא את כל הכלים שלך. והתוצאה תהיה - הרבה יותר מרוממת מאשר קודם לכן. האור האלוקי, השמן, שיאיר בך כתוצאה מהזעקה הפנימית הזו, האור שבא בעקבות וכתוצאה מהחושך – הוא הרבה יותר נעלה. יש בו יתרון גדול על אור רגיל.

שלמה המלך אמר בקהלת "יתרון האור מן החושך". אין כוונתו לומר שלאור יש יתרון על החושך, לא זו חכמתו של שלמה, כל אדם פשוט יאמר כך. תוכן דבריו הוא ש"אור מן החושך", אור הבא כתוצאה מן החושך, יש בו "יתרון"על אור רגיל.

וזה תוכן סיום דבריו של אלישע: "ואת ובניך – תחיו בנותר". "את", הנשמה, וגם "בניך", האהבה והיראה שלך, "תחיו בנותר", ביתרון, באור הבא מן החושך, בשמן שימלא את הכלים שהיו רקים. הכאב והזעקה על הריחוק מהקב"ה, ירוממו אותך למקום נעלה ומואר הרבה יותר מאשר קודם לכן.

*

סיפור תחילת ההפטרה, סיפורה של הנשמה הזועקת לקרבת ה', למרות הגוף והעולם המסתירים על מהותה המרוממת – זהו סיפור תחילתה של פרשת וירא.

התגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו בפרשת וירא, אינה רק "לבקר את החולה", את מחלתו של אברהם אבינו בעקבות ברית המילה שהוא עשה בסוף פרשת לך לך. יחד איתו נימולו עוד רבים, ואותם הקב"ה לא בא לבקר. המובן של "לבקר את החולה" - יש בו תוכן עמוק יותר.

חז"ל אומרים (ראש השנה כא) "חמישים שערי בינה נבראו בעולם", ואברהם אבינו, כמו כל נברא מוגבל, יכול להכיל רק 49 מתוכם. את "שער החמישים", הנברא, מכוחו, אינו יכול להשיגו. רק הקב"ה יכול להעניק אותו, מצדו, במתנה מלמעלה, לאדם.

הערך המספרי, הגימטרייה, של המילה "חולה", הוא 49, כך שאברהם אבינו היה "חולה", כי הוא שאף אלשער החמישים המרומם. כאשר הקב"ה "בא לבקר את החולה", בכך הוא העניק לו התגלות נעלית של "שער החמישים". בזה הוא ריפא את ה"חולי"שלו. הוא כבר לא "חולה"=49.

כיון שאברהם הוא – "אבינו", אזי אנו, כבניו-יורשיו, יכולים לרשת בזכותו גם את הגילוי המרומם הזה.

אך הגוף הגשמי, מעלים על יכולת זו של הנשמה שבנו, "עבדך אישי מת". על כך מורה לנו ראשיתה של ההפטרה, כראשיתה של הפרשה. דע לך שנשמתך היא "אשה אחת", מאוחדת עם הקב"ה, ואם הדבר חשוב לך, אזי "צעקה אל אלישע", תפנה בזעקת כאב אל הקב"ה. והכאב על הריחוק – יביא לכך ש"את ובניך תחיו בנותר", יהיה "יתרון האור מן החושך", להתגלותו של הקב"ה גם בנו.

(מאמר ד"ה "ואשה אחת", תשכ"ה)

י"ד בחשוון תשע"ח