ב"ה ערב ש"ק, ו' כסלו תשע"ח | 24.11.17
ז' חשון – אחדות ישראל ■ הפרשה החסידית

למרות זאת, בשל אהבת ואחדות ישראל שיש לנו – טובתו של הזולת, כדי להקל על הליכתו בחזרה לביתו, כדי שהוא לא יתרטב בגשם, כל תושבי ארץ ישראל נמנעים מלבקש גשם, למרות שזו "ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג". למרות שבגשם זה תלויה צמיחת התבואה שלהם, הצרכים הקיומיים שלהם. נוחיותו של הזולת יקרה לנו יותר מאשר הצורך החיוני-קיומי שלנו. הדאגה לכך שיהודי אחר, ביומו האחרון של מסעו אל הבית יגיע כשהוא יבש – מחזיקה אותנו מלבקש מהקב"ה את הגשם, את מקור המחיה שלנו ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא>>>
הרב אלי וולף

ז' חשון – אחדות ישראל

במהלך חודש תשרי, ובמיוחד בחג הסוכות, עם ישראל עלה לרגל אל בית המקדש, שם היו כולם יחד מתוך אחדות ישראל. בסיומו הם שבבו כל אחד לביתו, הם התפזרו לכל ארבע רוחותיה של ירושלים, מזרח ומערב, צפון ודרום, עד לנקודת הישוב הרחוקה ביותר מירושלים, על גדות נהר פרת.

למרות שבמבט שטחי נראה שבשובם כל אחד למקומו, חל שינוי, ירידה, באחדותם –יום ז' בחשון מלמד אותנו, שלא כך הם פני הדברים. גם אחרי צאתם מירושלים, בני ישראל נותרו מאוחדים, ובצורה מעוררת השתאות.

ארץ ישראל, זקוקה לגשמים מיד לאחר חג הסוכות. הגמרא כותבת (תענית י), וכן מובא להלכה בשולח ערוך (הלכות תפלה קיז) אודות ארץ ישראל:"לפי שהיא ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג - והיה ראוי לשאול בה (=שתושבי ארץ ישראל יבקשו את הגשם) מיד אחר החג",

הסיבה שאנו נמנעים מלבקש "ותן טל ומטר לברכה" עד ליום ז' בחשון, 15 יום אחרי תום החג היא – "איחרו השאלה ט"ו ימים אחר החג, כדי שיגיע האחרון שבישראל שעלה לרגל, לביתו לנהר פרת, שהוא מקום ישוב היותר רחוק מירושלים, ולא יעצרנו הגשם". כלשון השולחן ערוך.

*

כאשר נתבונן בשורות הללו, נראה עד כמה בני ישראל מאוחדים זה עם זה. אכפתיים זה לזה.

הגשמים הם צורך חיוני ביותר לקיומו של האדם, כאשר הם יורדים - תגדל התבואה, ממנה יכינו לחם שהוא המזון הקיומי-בסיסי של האדם, יצמחו פירות בפרדסים ובכרמים. כך שלצורך קבלת המזון הקיומי בעתו ובזמנו, יש צורך לבקש את הגשם מיד לאחר החג. "היא ארץ הרים וצריכה לגשמים".

לעומת זאת, אותו יהודי, "האחרון שבישראל" הצועד בדרכו על נהר פרת – הצורך שלו בכך שלא יירד גשם, הוא לא בשל סכנה קיומית, לא בגלל דבר חיוני ממעלה ראשונה, אלא בסך הכל זו נוחיות, "שלא יעצרנו הגשם". לא נח ללכת בדרכים, כאשר יורדים עליך גשמים מן השמים. אתה נרטב, הדרך בוצית, זה הכל, לא משהו משמעותי מעבר לכך –

למרות זאת, בשל אהבת ואחדות ישראל שיש לנו – טובתו של הזולת, כדי להקל על הליכתו בחזרה לביתו, כדי שהוא לא יתרטב בגשם, כל תושבי ארץ ישראל נמנעים מלבקש גשם, למרות שזו "ארץ הרים וצריכה לגשמים מיד אחר החג". למרות שבגשם זה תלויה צמיחת התבואה שלהם, הצרכים הקיומיים שלהם. נוחיותו של הזולת יקרה לנו יותר מאשר הצורך החיוני-קיומי שלנו. הדאגה לכך שיהודי אחר, ביומו האחרון של מסעו אל הבית יגיע כשהוא יבש – מחזיקה אותנו מלבקש מהקב"ה את הגשם, את מקור המחיה שלנו.

*

יתרה מזו: ההלכה קובעת (רמב"ם, תחילת הלכות תפלה)שישנה מצות-עשה על האדם לבקש מהקב"ה את הדברים שהוא זקוק להם. "חיוב מצוה זו .. שיהא אדם .. שואל צרכיו שהוא צריך להם, בבקשה ובתחינה". בנוסף לכך, ישנה מצות עשה נוספת של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"(דברים ד, טו), וחיוב זה אינו רק על סכנת נפשות ממשית, אלא אדם צריך להישמר מכל דבר שעלול לגרום לעצמו צער. לאדם אסור להביא לכך שייגרם לו צער, ובלשון השולחן ערוך (הלכות נזקי גוף ונפש, ד) "אין לאדם רשות על גופו כלל .. לצערו בשום צער, אפילו במניעת איזה מאכל ומשקה".

האפשרות היחידה בה מותר לאדם למנוע מעצמו מאכל ומשקה, היא רק: "אלא אם כן עושה בדרך תשובה", והסיבה לכך היא "שצער זה – טובה היא לו". אך צער, כצער, הוא דבר מושלללחלוטין.

כך שכיצד זה אפשר – הלכתית – בשל דאגה לטובתו של הזולת, בגלל אהבת ישראל, (א) לדחות מצות-עשה של "לבקש צרכיו שצריך להם", למשך ט"ו יום. (ב) לצער את הגוף בעיכוב של ט"ו יום בירידת הגשמים.

מה עוד שהצורך בגשמים הוא וודאי, זו "ארץ הרים", ואילו הדאגה לאותו "האחרון שבישראל" כלל אינה וודאית. ייתכן ואותו יהודי, בשל סיבה מסוימת, כלל לא עלה לרגל. כך כיצד זה ייתכן, שלא זו בלבד שאין צורך בתפילה על גשמים מיד לאחר החג, אלא אף אסור לבקש אותם, ואם ביום ו' בחשון, יום לפני ז' בחשון, ביקשתי בתפילה על הגשם – לא יצאתי ידי חובה, ועלי לחזור על תפילתי מחדש...

*

ההסבר הוא:כאשר יהודי חדור ברגש של אהבת ישראל, כדרוש, אזי עצם הידיעה, אפילו על הספק, שייתכן וישנו יהודי אי שם ליד נהר פרת, והוא עלול להצטער מירידת הגשמים –אזי לא ייתכן שאניאחוש צורך בירידת גשמים לשדותי שבסביבות ירושלים. לא ייתכן שיהודי ייהנה מירידת גשם על שדותיו, כאשר אולי ישנו מישהו, גם אם הוא כזה שמוגדר כ"האחרון שבישראל", שמצטער מכך.

מצות-עשה של בקשת צרכיו, היא כאשר יהודי מרגיש אכן צורך. אך לחוש"צורך" או לא – זו החלטתו של האדם. כאשר יהודי חדור באהבת ישראל, והוא יודע שאולי יש מישהו ליד נהר פרת שייתכן והוא יצטער מהגשם – אזי הוא אינו חש כלל צורך בגשם שיירד על שדותיו, ובמילא אין לו חיוב לבקש על ירידת הגשמים, כיון שאין לו צורך בהם.

כך גם בנוגע לשאלה אודות צער הגוף. לאמיתתו של דבר אין כאן צער ממשי לגוף, כי גם אם יירד היום הגשם - הלחם יהיה מוכן רק בעוד כמה חודשים. הצער קיים רק במוח, בלב, בהבנה וברגש. הידיעה שצמיחת התבואה תתעכב בעתיד בגלל אי ירידת הגשמים כעת– גורמת לו צער.

אך כאשר הוא יודע שירידת הגשם בששה בחשון תגרום צער גופני, במידה כזו או אחרת, ל"אחרון שבישראל" - אזי אין לו כל רצון בירידת הגשם בשדהו לפני ז' חשון, כך שגם אין לו צער בשכל או ברגש. אדרבה, ירידת הגשם היא זו שתגרום לו לצער, צער מכך שיהודי אחר מצטער אי שם בדרך.

יום ז' חשון מדגיש את נושא אהבת ישראל באופן מיוחד:לא זו בלבד שבגלל טובתו של "אחרון שבישראל"אני מוכן לוותר על הצרכים שלי, למרות שוויתור זה עלול לגרום לי לצער – אלא יתרה מזו, בהיות ויהודי חדור וספוג ברגש של אהבת ישראל, אזי הוא כלל אינו חש בצורך בירידת גשמים לפני ז' חשון. אדרבה, באם יירד גשם - הוא יצטער מכך, יהיה לו צער מהעובדה, שאולי יש יהודי אי שם, שהגשם עלול לגרום לו לחוסר-נעימות מסויימת בסיום דרכו חזרה לביתו.

*

ההוראה מיום ז' חשוון, בנושא אהבת ישראל ואחדות ישראל, מתבקשת מאליה:

בחודש תשרי, אין כל חידוש בכך שעם ישראל היה באחדות, זהו חודש "מרובה במועדות", ומטבע הדברים,כולם נפגשים יחדבבית הכנסת פעמים רבות, מתוך אווירה של חגיגיות ושמחה. וכיון שטיבה של שמחה, שהיא "פורצת גדר"– אזי השמחה מסירה את ה'גדרות' שבין יהודי אחד לרעהו.

אך בתום חודש תשרי, כאשר נכנסים לחודש חשוון בו מתחילים לומר 'תחנון', כל אחד חוזר למקומו ולעיסוקי החולין– יש צורך לזכור, ובעיקר להמשיך ולחיות, את האחדות והשמחה של חודש תשרי.

עד ז' חשוון, אדם חי עדיין באווירת החג. מאורעות וחוויות החגים הינם טריים, הם חיים לנגד עיניו, הריקודים בשמחת תורה, העלייה שלו לתורה, אלו רגעים שעוד ממלאים אותו בעונג, הוא עדיין חווה אותם.כך שגם רגש האחדות של חודש תשרי – עדיין מלווים אותובימים אלו, עד ז' חשוון.

ההלכה קובעת (ש"ך חושן-משפט סימן מג)שכאשר אדם לווה מחברו כסף, והם כתבו בשטר-החוב שעליו להחזיר את הכסף "אחר הרגל", אחרי חג הסוכות –אזי המלווה אינו יכול לתבוע את הכסף לפני יום ז' בחשוון. עד ז' חשון חיים עדיין תחת רושם ואווירת "הרגל".

אך כאשר מגיע "אחר הרגל", כאשר מסתיים ז' חשוון ומגיע יום ח' בחשוון והלאה - עלינו לקחת את אותה אחדות ישראל של חודש תשרי, של "הרגל", ולהמשיך איתה הלאה. צריכים לזכור שאלו ימים של "אחר הרגל", הם "אחרי-והמשך" של הרגל. אותה אחדות ישראל שהיתהבינינו ברגל - יש להמשיכה הלאה, לימים של "אחר הרגל".

*

ויהי רצון, שעל ידי ההוספה באהבת ישראל ובאחדות ישראל, כאשר תתבטל הסיבה שבגינה "גלינו מארצנו" - הגלות החלה בגלל היפך אהבת ישראל, כמובא בחז"ל (יומא ט) - אזי תתבטל גם התוצאה, ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה, נצא מן הגלות ונשוב אל ארץ ישראל, "קהל גדול ישובו הנה" (ירמיה לא, ז) לבנין בית המקדש שבירושלים עיר הקודש, "עיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב, ג), ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת ליל ז' מר חשון תשמ"ו)

ו' בחשוון תשע"ח