ב"ה יום שני, ג' חשוון תשע"ח | 23.10.17
היו ימים: סיפורים, פנינים ושביבים על חג הסוכות

נוהל זה, שהרבי בעצמו נוכח כשהציבור מברך על לולבו ומיניו, פסק מאז שנת תשכ"ה. יש אומרים שהדבר קשור לשינויים שחלו בהנהגתו של הרבי בעקבות פטירת אמו הרבנית בו' תשרי אותה שנה ויש אומרים שהדבר פסק משום מעשה שהיה בתשרי תשכ"ג או תשכ"ד ● ההנהגות המיוחדות בנטילת לולב, סיפורים, פנינים ושביבים ● מאמר מיוחד על חג הסוכות אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע מאת הרב משה מרינובסקי ● למאמר המלא>>>
הרב משה מרינובסקי
אחד המאפיינים של חג הסוכות במחיצת הרבי הוא הברכה על ארבעת המינים של הרבי. להלן נסקור את פרטי הנוהג לאורך השנים (לפי 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצד ואילך ועל-פי, מקורות נוספים ועדויות שנמסרו בעל-פה).
הנהגה זו שהציבור כולו מברך על ארבעת המינים של הרבי התחילה כבר בחג הסוכות תשי"א. בשנים הראשונות, הרבי בעצמו ישב בסוכתו (סוכה קטנה, נפרדת מהסוכה הגדולה שהוקמה בחצר 770 לצורך הציבור כולו, אשר בשנים שסוכת הציבור לא היתה גדולה כל כך היתה גם היא באותה חצר ולימים הועברה למקומה המוכר כעת), סידור פתוח לפניו ב"קרבנות" שקודם התפילה וכל הרוצה ניגש ונטל את הלולב ומיניו, כשהרבי מביט בכל אחד ואחד.

על שנים אחרות, מעידים שהרבי ישב כשלפניו אחד מספרי המאמרים של הרבי מהר"ש ("וככה" תרל"ז).

משנה לשנה נקבע הנוהג בתוקף ובפרסום יותר והחסידים השכימו קום כדי להתייצב בתור ארוך עוד בטרם הגיע הרבי מביתו ובירך בעצמו.

בדרך כלל, רוב החסידים אנ"ש והתמימים, לא טעמו דבר ולא התפללו שחרית עד לאחר הברכה על ארבעת המינים של הרבי. על 'בעלי-בתים' שלא רצו לדחות את תפילתם עד עת התפילה במנין של הרבי (בשעה 10), מסופר כי גם הם "רואים זאת כזכות לשוב ולהחזיק בידם את ארבעת המינים של הרבי" (ובשנים הראשונות – גם זכות והזדמנות לגשת אל הקודש, לראות ולהראות).

נוהל זה, שהרבי בעצמו נוכח כשהציבור מברך על לולבו ומיניו, פסק מאז שנת תשכ"ה. יש אומרים שהדבר קשור לשינויים שחלו בהנהגתו של הרבי בעקבות פטירת אמו הרבנית בו' תשרי אותה שנה ויש אומרים שהדבר פסק משום מעשה שהיה בתשרי תשכ"ג או תשכ"ד. באותה שנה היה הרבי נוכח בעת ברכת הציבור רק ביום הראשון ובהמשך ימי החג מסר את לולבו ומיניו לציבור על-ידי הרה"ח ר' מאיר הארליג שמאז היה ממונה לדבר זה כל השנים. באחד הימים נפל האתרוג מידיו של אחד המברכים ונפסל. כאשר ר' מאיר הנ"ל דיווח על כך לרבי, היתה ניכרת אי שביעות רצון. ויש מוסיפים ומספרים שהתגובה היתה – אל תספר לי אצל מי היה הדבר, אבל רצוני לדעת כיצד אירע הדבר... ובכל אופן, הרבי מיהר למסור אתרוג אחר.

על שנים אחרות מסופר כי הרבי לא ישב אלא עמד בעת ברכת האורחים על ארבעת המינים שלו ועוד מעידים כי הרבי נהג לומר "מתנה על מנת להחזיר" גם בימי חול המועד.

ומהרה"ח המשפיע הרב שלום דובער קסלמן ע"ה שהיה איטר יד, שמענו כי באחת השנים ניגש כמהסס באיזו יד ליטול את הלולב וכאשר הרבי הבחין בכך, אמר לו מיד: "א לינקער? נעמט דעם לולב מיט דער לינקער האנט! [= שמאלי? טלו את הלולב ביד שמאל]...

גם מתשכ"ה ואילך, נהגו החסידים חיבה יתירה בנוהל זה של ברכה על ארבעת המינים של הרבי שבירך עליהם בעצמו, ולא נמנעו להמתין זמן רב בתור ארוך ומתמשך ובלבד שיזכו בכך. הברכה היתה בסוכת הציבור והתור הגדול הלך ונמשך עד שבמנין של הרבי הגיעו ל"הלל" שאז היו מריצים את הלולב מהסוכה לבית הכנסת.

לאחר סיום תפילת מוסף היה הרבי נוטל עמו את הלולב והאתרוג וכעבור זמן קצר חוזר ומוסרם עבור מי שלא הספיקו לברך קודם התפילה. וביום הושענא רבה בירכו על הלולב של הרבי אף הנשים והטף, בתור שנמשך כמעט עד שקיעת החמה.

(פרט 'טכני' ולא מהותי – בעשור האחרון לערך, כאשר ציבור באי בית חיינו בחודש תשרי הלך וגדל והגיע לאלפים רבים כ"י, נעשו ניסיונות לקצר את משך העמידה בתור על-ידי חלוקת מספרים החל משעת בוקר מוקדמת ביותר, אך עם זאת, הזמן שבין מסירת הלולב על ידי הרבי ועד התחלת התפילה היה קצר יחסית למספר המבקשים לברך ותמיד היה לחץ גדול של ממתינים, מפני ריבוי הקהל בלעה"ר).

חידוש ושינוי גדול היה כזכור בשנת תשנ"ב, הוא התשרי האחרון (לעת-עתה) שבו מסר הרבי את ארבעת המינים שלו לציבור, כאשר בבוקר היום הראשון ביקש הרבי לראות בעצמו את ציבור המברכים וכשהוא ניצב על רגליו הק' שעות ארוכות, עמד והביט בכל אחד ואחד (וראה כתבה ארוכה ומפורטת על כך ב"כפר חב"ד", מוסף לגל' 493).

ומי שזכה, היה וראה – אותו מחזה בוודאי חקוק על לוח לבו לעד.


י"ז בתשרי תשע"ח