ב"ה יום שני, ג' חשוון תשע"ח | 23.10.17
סוכות – שהרחוב ירקוד ■ הפרשה החסידית

"קלקלתינו זו תקנתינו" בא לידי ביטוי גם בכך, שבזמן הבית אלו שרקדו, היו אותם "חסידים ואנשי מעשה", ואילו שאר העם, כדברי הרמב"ם (סוף הלכות לולב): "אבל כל העם .. כולן באין לראות ולשמוע", וכלשון חז"ל, "מי שלא ראה". אבל בימינו, שאין לנו את המעלות של שמחת בית השואבה של בית המקדש – ההשתתפות המעשית בשמחה ובריקודים, היא מנת חלקם של כולם, כולל אפילו הילדים הקטנים ביותר. כולם יכולים וזכאים להיות חלק ממנה ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
מערכת שטורעם
על שמחת בית השואבה אומרים חז"ל (סוכה פרק ה): "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". בלילות חול המועד סוכות היו יורדים אל מעין השילוח ושואבים משם מים, ולאחר מכן היו עולים בחזרה אל בית המקדש ומנסכים אותם בשעת הבוקר על גבי המזבח.

השמחה והריקודים התקיימו לאורך הלילה ב"עזרת נשים" שבבית המקדש, שם, כדברי המשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות לתשבחות, והלווים בכנורות ובנבלים ובמצילתיים ובחצוצרות ובכלי שיר",

ובהמשך הגמרא מסופר אודות דברים שונים שהיו אומרים אותם "חסידים ואנשי מעשה". יש האומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", יש האומרים "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו" וכן הלאה.

ובתלמוד ירושלמי (סוכה ה, א) אומר רבי יהושע בן לוי: "למה נקרא שמה "בית שואבה" – שמשם שואבים רוח הקודש, על שם "ושאבתם מים בששון", וכן מובא שם דבריו של רבי יונה האומר: "יונה בן אמיתי (מהפטרת יום הכיפורים), מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש".

*

בזמן בית המקדש, אלו שהשתתפו בשמחת בית השואבה, "שאבו" משם רוח הקודש. אבל גם בזמן הגלות, למרות שהמצב ירוד ביחס לזמן הבית, הדבר לא מושלל ומופרך.

הרב המגיד ממעזריטש כותב בספרו (לקוטי אמרים י"ד) "היום, בזמן הגלות, הוא בקל להשיג רוח הקודש, יותר מבזמן הבית", הוא מביא משל ממלך, שכאשר הוא נמצא בהיכל מלכותו, קשה להכנס אליו ולפגוש בו, אבל כאשר הוא בדרכים, כאשר הוא חונה בפונדק על אם הדרך – הוא נגיש לכולם, "ואפילו בן כפר שאינו ראוי לבוא לפני המלך בבית מלכותו, ובדרך בפונדק שלו יכול לבוא לפניו ולדבר עמו".

ואם כך אומר הרב המגיד לגבי כללות זמן הגלות, הרי בוודאי כאשר מדובר על שמחת "בית השואבה", שמשם שואבים רוח הקודש – אפשרי בקלות יותר "להשיג רוח הקודש".

*
למרות שכיום אין לנו "בית השואבה" במובן של "שאיבת המים" לניסוך על גבי המזבח – אבל השמחה של "שמחת בית השואבה" כן אפשרית בימינו, ובפרט מסוים, אף יותר מאשר בזמן הבית.

לגבי הקרבת הקרבנות על גבי המזבח מובא, שלמרות שכיום איננו יכולים להקריב קרבנות בבית המקדש, אזי במקום זאת: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). על ידי "שפתינו", דיבור התפילה באמצעות השפתיים, נחשב כאילו שילמנו ,"ונשלמה", את הדבר, והקרבנו "פרים".

על ידי תפילה – נחשב כאילו אנו מקריבים "פר", שהוא המובחר שבקרבנות, חז"ל מגדירים את הפר כ"מלך שבבהמות" (חגיגה יג), כאילו הקרבנו קרבן מושלם, "ונשלמה" - גם במובן של שלימות.

אם כך הדברים נאמרים לגבי הקרבת פר, שהוא (א) דבר גשמי, (ב) דבר שמחוץ לאדם עצמו - הרי וודאי כאשר מדובר על "שמחת בית השואבה", שהיא (א) דבר רוחני, 'שמחה' זו תנועת נפש רוחנית, (ב) לא מחוץ לאדם, אלא רגש אישי של האדם עצמו – הרי בוודאי שנחשב הדבר כ"ונשלמה".

יתרה מזו: בזמן הבית, ששמחת בית השואבה הייתה, באמצעות כלי שיר - השמחה החלה רק במוצאי יום-טוב הראשון של החג, בלילה הראשון של החג לא קיימו אותה, כי כדברי המשנה (ה) "החליל אינו דוחה לא את השבת ולא את היום-טוב". אך בימינו שעיקרה היא שמחת האדם, הרגש הפנימי המשפיע על תנועות הידיים וריקוד הרגליים – כבר בלילה הראשון ניתן וצריך להתחיל בה.

"קלקלתינו זו תקנתינו" בא לידי ביטוי גם בכך, שבזמן הבית אלו שרקדו, היו אותם "חסידים ואנשי מעשה", ואילו שאר העם, כדברי הרמב"ם (סוף הלכות לולב): "אבל כל העם .. כולן באין לראות ולשמוע", וכלשון חז"ל, "מי שלא ראה". אבל בימינו, שאין לנו את המעלות של שמחת בית השואבה של בית המקדש – ההשתתפות המעשית בשמחה ובריקודים, היא מנת חלקם של כולם, כולל אפילו הילדים הקטנים ביותר. כולם יכולים וזכאים להיות חלק ממנה.

*
שמחת בית השואבה צריכה להיות במובן הפשוט ביותר של השמחה – ריקוד ברגליים, בפועל ממש. ובלשונו של הרמב"ם: "רוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרים".

כדי שהשמחה תהיה שמחה אמיתית, על האדם אכן ללמוד ולהבין מה הבסיס שלה, להבין בשכלו, לחוש ברגש הלב. אבל העיקר הוא - שהרגש יבוא לידי ביטוי ממשי, עד לריקודים ברגליים.

אמנם יש להבין מה סיבת השמחה, ומפני כך נהוג לשאת דברים בתחילת הלילה לבאר את מהותה של שמחה בית השואבה ומעלתה, והדבר מבוסס על יסוד דברי המשנה האומרת: "יש מהן אומרים.. ויש מהו אומרים .. ואלו ואלו אומרים" – כך שישנה הקדמה של אמירה ודיבור,

מה עוד שאצל חסידי חב"ד מדורות קודמים התבטאה שמחת בית השואבה באמצעות התוועדות, שתוכנה הוא אמירה ודיבור –
אבל הדברים צריכים לרדת מעולם של דיבור לעולם של מעשה, להביא לריקוד ממשי ברגליים. אחרי ההבנה והדיבור, השמחה צריכה לחדור את כל חלקי הגוף, עד לחלק הנמוך ביותר, עד לרגליים.

המבחן האמיתי של ההבנה היא – כאשר היא הופכת להיות חלק ממציאותו של האדם, כאשר היא מתעצמת איתו. ההבנה של השמחה צריכה לחדור את כל מציאותו של האדם, עד לעקב הרגל. שמחת בית השואבה צריכה להגיע עד לחלק הנמוך שבאדם, ולרומם אותו מהקרקע, להרים את הרגיל בריקוד. ואז הרגל יורדת שוב, ושוב מרימים אותה, והאדם מתנשא באופן נעלה יותר, וכן הלאה. זה הביטוי המלא להבנה והרגש של שמחת בית השואבה.

*
שמחת בית השואבה בבית המקדש, לא התקיימה ב"היכל" או ב"אולם", שקדושתם מרוממת, אלא דווקא ב"עזרה". ובעזרה עצמה – לא ב"עזרת כהנים", או ב"עזרת ישראל", אלא דווקא ב"עזרת נשים", שהוא החלק הקרוב יותר לשטח שמחוץ לבית המקדש, מקום שהוא כעין "ממוצע" בין רוממות קדושת בית המקדש לבין העולם החיצוני.

יתרה מזו, השפעתה של השמחה שהתקיימה בעזרת הנשים, השפיעה גם מעבר לכותלי הר הבית, וכדברי חז"ל: "לא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה".

ולא זו בלבד, אלא הסיבה לשמחה זו, שאיבת המים שעל שמה נקראת השמחה בשמה – לא היתה כלל בירושלים, אלא מחוץ לעיר, במעין השילוח. "מעין הוא סמוך לירושלים", כדברי רש"י בביאורו.

הדבר מבטא ומדגיש את הצורך ששמחת בית השואבה צריכה לצאת אל מחוץ לכותלי מקום הקודש, אל העולם שבחוץ. השמחה צריכה לחדור ולהגיע אל העולם, ולרומם אותו. נוסף על השמחה בתוך בית הכנסת או בית המדרש – יש להביאה אל הרחוב, אל רשות הרבים, שהרחוב עצמו ירקוד, שהרחוב יתעלה מ"רשות הרבים" ל"רשות היחיד", לרשותו של הקב"ה הנקרא "יחידו של עולם".

מה עוד, שחג הסוכות, המדגיש את ההשפעה של עם ישראל על אומות העולם הנמצאים ברשות הרבים - הרי וודאי שצריך להביא את שמחת לילות חג זה אל רשות הרבים. להשפיע על העולם.

בחג הסוכות מקריבים על גבי המזבח שבעים פרים, כנגד שבעים האומות, ועל ידי זה ממשיכים שפע לאומות העולם בכל ימות השנה. בהפטרת יום ראשון של החג אנו קוראים (זכריה יד, טז) "והיה כל הנותר מכל הגויים .. ועלו מידי שנה להשתחוות .. ולחוג את חג הסוכות", ואדרבה, אלו מהם שלא יעלו, ממשיך הנביא ואומר "יגוף ה' את הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות". וגם לעתיד לבוא, מובא בחז"ל (עבודה זרה ג) אודות חג הסוכות: לעתיד לבוא אומר הקב"ה לאומות העולם: "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה" – כך שהריקודים של שמחת בית השואבה, שמחת חג הסוכות, צריכה להגיע עד לרשות הרבים, ולהשפיע גם על אומות העולם, ואדרבה, יש להם את הזכות להוסיף ולסייע לשמחת עם ישראל, על ידי כך שהם מאפשרים ומאבטחים את השמחה, בבחינת "והיו מלכים אומנייך" (ישעיה מט, כג), ועל ידי שמחה באופן זה, נזרז את קיום היעוד "והיה כל הנותר מכל הגויים .. ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות .. ולחוג את חג הסוכות", במהרה בימינו.

(מעייני הישועה, משיחות לילות חג הסוכות, עמודים 43-48)
י"ג בתשרי תשע"ח