ב"ה יום רביעי, כ"ט אלול תשע"ז | 20.09.17
הגיגים לפרשת תצא ■ גב' רבקה ערנטרוי

אך החסיד המושבע לא היסס כלל ומחה כלאחר יד את רגישות היתר הזאת ודחה אותה מתריס: "משמרי האופנים... מהפסולת שבקדושה".. "כיצד אמר הוא להעתיק את ריגושיו של רעהו מהרשמים המעוררים?" תהה העלם התמים. "המבקש הוא לשתק את הרטט הנפרט בלבב ע"י צלילי הנגן השובים?... להתעלם מפלאי הנוף... מההדר הכובש של תפארת הגוונים השוקעים עם עת דמדומים?.. ● מאמר תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
מערכת שטורעם
להשתפך בבכי של געגועים אל חיק האב

ליבו של הנער מצר לו כ"כ כשהוא מאזין לדמות המתוועדת ששחה לו: "באחד המסעות בשחקים של אחד החסידים הותיקים עם מיודעו, התפעל כ"כ הלה מהפאר שביצירה שהשתקף אליו מהנסיקה השמימית...

אך החסיד המושבע לא היסס כלל ומחה כלאחר יד את רגישות היתר הזאת ודחה אותה מתריס: "משמרי האופנים... מהפסולת שבקדושה"...

"כיצד אמר הוא להעתיק את ריגושיו של רעהו מהרשמים המעוררים?" תהה העלם התמים. "המבקש הוא לשתק את הרטט הנפרט בלבב ע"י צלילי הנגן השובים?... להתעלם מפלאי הנוף... מההדר הכובש של תפארת הגוונים השוקעים עם עת דמדומים?..

שלא ללכת שבי אחר הקסם שבבריאה כשמתוכה משתקפים ימי התכלת האינסופיים וכשבתוכי הגלים השובבים - נשברים להם קרני פז מרצדים?...

להתנתק מההשראה האופפת והמדהימה שמנחיתה עליך עוצמתם של ההרים התלולים המזדקרים...

ואיזו סוד ורז שחים לך צמרות העצים הנשגבים בתוכי יערות העד המיתמרים אלי האופק והמקרינים אליך תחושה של דרור...
וגעגועיך לחרות הומים בך כשאתה חוזה בבעלי הכנף המרקיעים לשחקים הפעורים...

אז מדוע אין להתבונן בגווני הקשת הזוהרים אם הם כה מרהיבים ושובים?... הוזה הילד...

ואם לא לשבות את הלבבות ולכבוש את הנפש, לשם מה, אפוא, נועדו כל ההוד וההדר המתגלמים ביצירה?...

שלא להנות ולהתענג על הרעיונות המדהימים והמהממים שבפלאי חכמת הפילוסופיה המלבבת ברמות?" הוא חש כי זרועות משורינות לופתות בו בעוז והוא מתחנן על נפשו...

אז מדוע היא מופיעה לה לפתע ובפתאומיות שכזו בשבי - "אשת יפת התואר" (מדוע לא נא' אישה יפת תואר"?) ומשביתה את מנוחת הנפש של הלוחמים העבריים, המזנקים שואטים בחרוף ובגבורה להתנצח על הקרבות הנטושים? הוא מהרהר נוגות והוא חש נבוך... מתוסכל...

ואולם משבו הזריז והמתון הנמשך ממאור פניו הזורחות של המשפיע המלבב - מניח אט אט את דעתו הטרופה עליו והסערה שבקרבו שוכחת... שוקטת והוא נעשה כולו קשב:

"הפאר שביצירה... הקסם שבנגן.... ההפלאה שבחכמה המופלגה... הכוחות היצירתיים... היכולות והמסוגלות למיניהן... וכל ההוד וההדר הם בחינת "אישה" - גוף מקבל ונסמך אל מקור השפע (אשת) האלוקי לרכוש... לרשת, ואומנם...

יש הנהנים מכל הזיו הזה האופף מבלי להניח לו לחדור פנימה וליגוע בישות העצמית ולהותיר בה אותות של ממש... של הזדהות ושל חיתת ומורא והתבטלות מפני אדון הכול...

הם חפצים להיות נטולי התחייבות מעשית כלפי היוצר של התפאורה הזו אך הם נכספים להנות מהחסות הזו... מההחיאה ולהשתמש בה למטרות של רהב ותועבה...

זו היתה משאלתם של אנשי דור ההפלגה אך אלוקים הפך את הלבנה מעשה ידי האדם שבה רצו להתפאר ולהשבית כל זיק האומר ושח אלוקות!

ה' הפך את הלבנה הזו לאבן שהיא, למעשה, יצירה של מעשה אלוקה וה' השיב את חיות הקודש שלו למקורה ולא הניח לה להימשך לתהום מתדרדרת של הבל וכזב של אנשי המרד הכופרים!

החיות שפועמת ברגש עשויה להלהיב לבבות ליראת ה' ולהפיח בהם הוד והדר של "אישה יראת ה' היא תתהלל" בהילה... בזריחה בוהקת!

אך כשזריחה כזו נמשכת לריגושי אנוש נפסדים באופי של תחבולה ועורמה מתנקשת להכשיל... להביא למעידה והתמוטטות של האיש התמים והטהור ירא אלוקים בתחפושת של רגש המתגלם בזרוע ימין (חסד) ושמאל (גבורה) וכשחיות זו הנתפסת במלכודת עויינת זאת ועוד מתדרדרת אל הצפורניים הדוקרניות - אז "ועשתה את צפורניה"...

את אותן צפרניים מתארכות ומתנוססות בנצנוצן המסית שנופפה לעברן של חיל ישראל טהורים להפילם במכמורת של תועבה (רש"י)....

והשערות הפרועות במשובה ומגלמות את החיות הנמשכת מהמוח כמותרי החכמה הנעשית ערמומית ומתנקשת לפתות חיילים בשדות הקרב ולכבוש לבבות תמימים - ואז "וגלחה את ראשה"...

והחיל היהודי הנסער בלוחמה שלא ללכת שבי אחר מזימת אנשי ההפלגה...

והוא צולל לתהומות הנפש ומבקש את הנקודה היהודית שלו הנעלמת חבויה ונסתרת בחובו...

הוא מבקש לדלות אותה... להעלותה על הסף והוא מתבונן סביבו משקיף ולוחש: "מה עלובים הם החיים בתפיסה מוחצנת...
רדודה... מקיפה... נטולת מסרים מחייבים וחיים בעלי משמעות...

והוא מבקש להסיר מעצמו את שמלת השבי... "והסירה את שמלת שביה" - את כל מה שמעיב וחוצץ ומעלים על נקודת נשמתו הטהורה...

ומתוך השבי של האהבה הטבעית הטמונה בחובו - עולה בכיה... של תשובה... של פנימיות הנשמה... של ההארה של היחידה הנכספת להשתחרר מהשבי "ובכתה את אביה" להשתפך אל חיק אביה...

בכיה של חודש ימים...

אין זה בכי תמרורים - בכייתה של המרה השחורה אך זהו בכי של לב נפעם ורוגש והעיניים הזולגות דמעות מביעות תחושה של אושר והתדבקות באור הנצח.

(עפ"י לקוטי תורה ד"ה "כי תצא למלחמה על אויביך" ועפ"י מאמר הצדק באור התורה דברים פרשת כי תצא עמ' ב' שנ"ו)

י' באלול תשע"ז