ב"ה יום רביעי, כ"ט אלול תשע"ז | 20.09.17
תצא - כיצד מוחים את עמלק ■ הפרשה החסידית

כשהקב"ה אומר בסוף פרשת בשלח "כי מחה אמחה את זכר עמלק", הקב"ה מצידו ימחה את זכרו – הרי כיון שהוא "כל-יכול", אזי באפשרותו גם למחות את עמלק מזיכרונו של אדם, כך שגם במחשבה בלתי-רצונית הוא לא יעלה, אבל כיצד ניתן לדרוש מהאדם למחות את שמו מזיכרונו לחלוטין, והלא עצם הציווי "תמחה את זכר עמלק" – מעורר מחשבה אודותיו, כך שהוא מחשב ומהרהר בו במחשבתו ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי' וולף
בסיום פרשת כי תצא משה רבינו מזכיר לעם ישראל את מעשיו של עמלק ואת הצורך במחייתו (כה, יז-יט) "זכור את עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך .. והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויבך מסביב .. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

בדומה לציווי זה לעם ישראל, "תמחה את זכר עמלק", כבר בסוף פרשת בשלח, בספר שמות, כאשר עמלק הגיע להילחם בעם ישראל מיד בצאתם ממצרים (שמות יז, יד), "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" – אומר הקב"ה למשה רבינו: "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הקב"ה עצמו ימחה את זכרו של עמלק.

ההבנה המתבקשת של ציווי התורה "תמחה את זכר עמלק" - היא למחות את הזיכרון של עמלק מהמקום בו אדם זוכר אותו. למחות אותו ממחשבתנו ומלבנו. דבר זה מעורר תמיהה, וכי כיצד אדם יכול לשלוט על מחשבתו, שלא תעלה בלבו מאליה מחשבה או זיכרון של עמלק.

אילו הקב"ה היה מורה לנו "זכר עמלק לא יהיה על לבך", או "תסיר מלבך" – אלו ציווים שאדם יכול לעמוד בהם, אבל "תמחה את זכר עמלק", למחוק אותו לחלוטין מהזיכרון, זה דבר בלתי אפשרי.

אדם יכול לשלוט על מחשבה רצונית שלו, שהוא לא יחשוב מיוזמתו על עמלק, אבל למחות את שמו מזכרונו לחלוטין – זה לא באפשרותו.

כשהקב"ה אומר בסוף פרשת בשלח "כי מחה אמחה את זכר עמלק", הקב"ה מצידו ימחה את זכרו – הרי כיון שהוא "כל-יכול", אזי באפשרותו גם למחות את עמלק מזיכרונו של אדם, כך שגם במחשבה בלתי-רצונית הוא לא יעלה,

אבל כיצד ניתן לדרוש מהאדם למחות את שמו מזיכרונו לחלוטין, והלא עצם הציווי "תמחה את זכר עמלק" – מעורר מחשבה אודותיו, כך שהוא מחשב ומהרהר בו במחשבתו.

כיון שזה ציווי בלתי-אפשרי, לכן מסביר רש"י שאין הכוונה למחקו מהמחשבה לחלוטין, אלא משמעות הציווי הוא: "תמחה את זכר עמלק – מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. שלא יהיה שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר: בהמה זו משל עמלק היתה".

הציווי הוא – למחות את כל הדברים שיכולים להזכיר לנו את שמו של עמלק. להרוג את האוכלוסיה של זרע עמלק, "מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק", גברים, נשים ואפילו פעוטות. ולא רק אנשים, אלא גם בעלי חיים, "משור ועד שה", כיון שבעצם הישארותם - הם מזכירים את עמלק, "בהמה זו משל עמלק".

כאשר לא יהיו אנשים מזרע עמלק וגם לא יישארו בעלי חיים שמזכירים אותו – בסופו של דבר לא יהיה מה שמזכיר אותם וכך הם יימחו גם ממחשבתו ולבו של האדם, ובזה אנו מקיימים את הציווי "תמחה את זכר עמלק".

*
לאור הסברו זה של רש"י, מתעוררת השאלה: ומה באשר לנכסים של עמלק. הלא מלבד אוכלוסיה ובעלי חיים – יש לעמלק גם נכסים נוספים: בתים, מגרשים, מיטלטלין, מדוע אותם אין צורך "למחות", והלא גם הם עלולים להזכיר את שמו של עמלק, "דומם זה משל עמלק היה".

רש"י מזכיר בדבריו רק "מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה", כך שעולה מדבריו שנכסים שהם מן הדומם, אין צורך למחות אותם. מה הסיבה לכך?

ההסבר הוא: יש הבדל מהותי בין אדם ובהמה לבין נכסים מסוג הדומם. אדם או בעל חי – לא ניתן לעשות בהם שינוי שלא יזכיר את מצבם הקודם, לא ניתן לחולל בהם שינוי תמידי-קבוע שלא יזכיר כלל את מציאותם הישנה. גם אם הבהמה או האדם יעברו מרשות אדם אחד למשנהו, הדבר לא מחולל בהם שינוי, ותמיד הם יזכירו את בעליהם הקודמים, "זו משל עמלק היתה", כך שהדרך היחידה שהם לא יזכירו את עמלק היא על ידי מחייתם. "תמחה את זכר עמלק".

לעומת זאת, נכסים מסוג הדומם, אין צורך "למחות" אותם, היות וניתן ליצור בהם שינוי שלא יזכיר כלל את מציאותם או את צורתם הקודמת.

יתרה מכך, כיון שניתן לשנותם ואין הכרח להשאירם בצורתם או במציאותם הנוכחית, הרי בכך שהם עוברים מרשותו של עמלק לרשות בעלים אחרים, לרשות אחרת, וניתן בקלות לשנותם כך שהם לא יזכירו "זו משל עמלק היתה" – אזי איך הכרח ליצור בהם שינוי ממשי באופן מיידי, די בעצם שינוי הרשות וביכולת השינוי החיצוני, כדי שבכך יימחה זכרו של עמלק מעל דומם זה.

*

הסבר זה מעניק ביאור למסופר במגילת אסתר, שם נאמר (ח, ז): "הנה בית המן נתתי לאסתר".

המן הינו מזרע עמלק, "המן בן המדתא האגגי", שיש למחות את זכרו, כך שיש לשאול כיצד אסתר הסכימה לקבל את ביתו של המן, נכס של עמלק, דבר שעלול להזכיר את שמו?

אלא כאמור, נכס מסוג הדומם, אין צורך "למחותו", די בכך שהוא עובר מרשות בעלותו של עמלק, "בית המן", לרשות אחרת, "נתתי לאסתר" - ובאפשרותה לערוך בו שינוי ממשי, ובזה "נמחה" שמו.

הבית נקרא בשם "בית המן" רק בעת המסירה, אבל רגע לאחר מכן הוא כבר ביתה של אסתר, ושמו של המן כבר לא נזכר עליו. יתרה מזו. בעצם מסירת הבית מהמן לאסתר, באה לידי ביטוי בולט פעולת מחיית כוחו וזכרו של עמלק-המן.

*

הבנה זו שיש למחות את האנשים ואת בעלי החיים של עמלק, אבל לא את הדומם – יש לה הבנה עמוקה יותר ב"מלחמת עמלק" שבנפש האדם, במלחמה מול עמלק הפנימי שלנו.

הוזכר קודם שעמלק הינו "אשר קרך בדרך", הוא "קרך" במובן של קרירות, "עמלק" מקרר את האדם מחום רוחני, שלא נקיים מצוות מתוך התלהבות וחום, שלא נתפעל מאלוקות, מתורה ומצוות.

הדרך להילחם בקרירות זו, "מחיית" עמלק זה - הינה על ידי 'קבלת עול'. אינני מתפעל ואינני מתחשב במה שאתה אומר, למרות שאתה מנסה לקרר את השכל או את הרגש שלי – אני מתחבר עם הקב"ה מתוך קבלת עול. כך ולא אחרת. לא ממקום של הבנה או רגש, אלא מתוך קבלת עול.

בנבואת בלעם, עמלק מכונה (במדבר כד, כ) בשם "ראשית גויים עמלק", הוא הראשית של ה"גויים". "גויים" הינם שבע האומות, המסמלים את שבע המדות השליליות, המנסים לכבוש את "ארץ ישראל", את נפשו של היהודי, ולעשות ממנה "ארץ כנען". ועמלק הוא ה"ראשית גוים", הוא שורש הרע שבהם.

לאדם יש שבע מדות של נפשו האלוקית, ובמקביל יש בו גם שבע "גוים", מדות שליליות, של הנפש הבהמית. "עמלק" רוצה לקרר ולהשפיע על החלק המרומם שבו, ה"אדם" שבו, על שבעת המדות של הנפש האלוקית, ועל החלק הירוד שבו, ה"בהמה" שבו, שבע המדות של הנפש הבהמית.

[כאשר התורה כותבת בסוף פרשת בשלח על מחיית עמלק, היא כותבת "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק", הקב"ה נשבע כביכול בכסאו, על מלחמה בעמלק, והמילים "כסא הוי-ה" מפיעים בתורה חסרות, במקום כסא כתוב "כס", ללא האות א', ובמקום שם הוי-ה כתוב רק "י-ה", ללא האותיות ו'-ה'.

האותיות ו-ה מסמלות את שבעת המדות, האות ו' = 6 מדות, והאות ה' – את מידת המלכות. יחד 7 מדות. עמלק מנסה להשפיע על שבע המדות, זאת כי חסרה האות א' מהמילה כסא. האות אל"ף מסמלת את הקב"ה, המכונה "אלופו של עולם". וכאשר כס-א, הא', "אלופו של עולם", במצב של "כס", מכוסה על ידי העולם, אזי עמלק מנסה לכבוש את שבעת המדות, את האותיות ו-ה]

ולכן יש "למחות" את עמלק, לא לתת לו דריסת רגל, הן ב"אדם" שבאדם, בשבע המדות שבנפשו האלוקית, והן ב"בהמה" שבאדם, בשבע המדות שבנפשו הבהמית.

יש למחות הן את המדות ש"באדם" כפי שהם בתוקפם, "מאיש ועד אשה", והן כפי שהם בקטנותם, "מעולל ועד יונק", וכן גם ה"בהמה" שבאדם, "משור ועד שה". יש "למחות" מהמדות את זכר עמלק.

אבל ישנו מקום אחד בו עמלק אין לו כל אפשרות לפגוע, ובו לא צריך "למחות אותו", וזה בנכסי ה"דומם". ומובנו בנפש האדם הוא: קבלת עול. ללא רגש, ללא שכל, קיום כמו של דומם. בתחום 'קבלת עול' של היהודי, עמלק אינו יכול לאחוז כלל. ועל ידי קבלת עול זו, מוחים את עמלק גם מהתחום של "מאיש ועד אשה .. משור ועד שה", ועל ידי כך יהיה גם ה"שם" שלם וגם ה"כסא" שלם.

(לקוטי שיחות חלק יד)

ט' באלול תשע"ז