ב"ה יום רביעי, כ"ט אלול תשע"ז | 20.09.17
אלול – איך תוקעים בשופר? ■ הפרשה החסידית

העיון בדברי הזוהר מבהיר באופן חד יותר את תשובתו של רבי חיים אברהם, במשמעות הצורך במי שהוא לא רק "תוקעי תרועה", אלא הוא בהגדרה של "יודעי תרועה". התוקע בשופר אמור להיות אדם שלם מכולם, היודע את אורחותיו של הקב"ה, היודע ביקרו, וכן הלאה, כדברי הזוהר ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי' וולף
החל מראש חודש אלול, בכל יום אנו תוקעים בשופר, כהכנה לקראת ראש השנה.

תקיעת השופר בחודש אלול אינה רק הכנה לקראת ראש השנה, אלא היא גם דומה במהותה למהות התקיעות של ראש השנה. מלבד העובדה שהתקיעות בראש השנה הינן מצוות מן התורה, ואילו התקיעות של חודש אלול אינן מצווה, אלא מנהג ישראל - תוכנן שווה.

(בשל כך, בערב ראש השנה, איננו תוקעים בשופר, כדי להדגיש את הפרש זה שביניהם. התקיעות עד עתה היו בשל "מנהג", ואילו מחר, בראש השנה, הן תהיינה תקיעות של "מצוה").

*
רבי חיים אברהם, בנו של רבנו הזקן בעל התניא, בעת זקנותו היה הולך לקראת ראש השנה אל האחיין שלו, אל כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כדי לשמוע ממנו את תקיעות השופר בראש השנה.

עקב גילו המבוגר וקשיי הטלטול בדרכים, הדבר היה כרוך בטרחה רבה, אך למרות זאת הוא היה עושה את דרכו אל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק כדי לשמוע ממנו את תקיעות השופר.

כששאלוהו לשם מה עליו להתאמץ כל כך, והלא ניתן להסדיר שיהיה אצלו מנין והוא יוכל לתקוע לבדו בשופר, ולשם מה עליו להיטלטל עד אל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק?

יתרה מזו, אם רצונו היה לשמוע את תקיעות השופר ממי שיודע את תורתו של רבנו הזקן בנושא תקיעת שופר - והלא גם הוא עצמו, רבי חיים אברהם, שמע מאביו את דברי תורתו. מה עוד שלא רק שהוא שמע ממנו את תורתו, אלא הוא גם בנו, והשפעה מאב לבן הינה עמוקה ופנימית – השיב רבי חיים אברהם: לגבי תקיעת שופר נאמר (תהלים פט, טז) "אשרי העם יודעי תרועה". לא כתוב אשרי העם "תוקעי תרועה", לא די בתקיעה לבדה, אלא נדרש "יודעי תרועה", לתקוע צריך "לדעת". לשם כך הוא הולך, למרות הטרחה הרבה, אל מי שהוא "יודעי תרועה".

*
תשובתו של רבי חיים אברהם אינה רק מליצה יפה, אלא היא מבוססת על דברי הזוהר (ויקרא יח).

בספר הזוהר מובא הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה", וכתוב שם "יודעי, ולא תוקעי". והזוהר ממשיך וכותב אודות תקיעת השופר: ביום זה, בני האדם צריכים להביט באדם השלם מכולם, היודע את אורחותיו ודרכיו של הקב"ה, היודע ביקר כבודו של הקב"ה, בכוונת הלב, בחכמה, וברצון, ובשלימות.

העיון בדברי הזוהר מבהיר באופן חד יותר את תשובתו של רבי חיים אברהם, במשמעות הצורך במי שהוא לא רק "תוקעי תרועה", אלא הוא בהגדרה של "יודעי תרועה". התוקע בשופר אמור להיות אדם שלם מכולם, היודע את אורחותיו של הקב"ה, היודע ביקרו, וכן הלאה, כדברי הזוהר.

אביו של הרבי, רבי לוי יצחק ע"ה, כתב הערה בת כמה שורות על שולי הגיליון של ספר הזוהר שהיה ברשותו בגולת קזחסטן, והוא מסביר בתמציתיות מה הם כל הפרטים שספר הזוהר מתאר כאן.

לא ניכנס כאן לעומק ביאורו על פי תורת הקבלה, אך בין הדברים הוא כותב: "ואז האיש הזה נעשה ס"ר-ס"ר בין העם למקום". התוקע, הינו כאותו סרסור (ס"ר-ס"ר – הוא מסביר את משמעות הדבר על פי קבלה) העומד בין המוכר ללקוח, כך הוא בעת תקיעת השופר, עומד בין עם ישראל לבין הקב"ה.

*
הגדרה נעלית זו של דברי הזוהר למי שאמור להיות התוקע בשופר, "יודעי תרועה", מעוררת שאלה:

מצוות תקיעת שופר נעשית באמצעות נטילת קרן של בהמה, ודרכה משמיעים קולות פשוטים מאוד.

ההסבר לכך שאנו נוטלים קרן של בהמה, ומשמיעים באמצעותה קולות פשוטים מאוד, לא מילים או אותיות – כי בכך אנו מבטאים את הפשטות הבסיסית ביותר.

תקיעת שופר מבטאת את הביטול המוחלט של היהודי אל המלך, הקב"ה. בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה כמלך עלינו ועל העולם כולו, וכדי לקבל עלינו את מלכותו של הקב"ה, "קבלת עול מלכות שמים" - אנו צריכים לבטא שאנו בטלים אליו, אין לנו כל מציאות או מהות משל עצמינו.

"קבלת עול", יכולה להתבטא באופנים שונים. היא יכולה להתבטא בדיבור, כפי שאנו אומרים בכל יום "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שתוכנה הוא קבלת עול מלכות שמים – אך זו קבלת עול שבאה בהגדרה של מילים, של מהות שמבטלת את עצמה.

קבלת עול גבוהה יותר - אינה באה לביטוי באמצעות מילים בעלי תוכן והבנה, אלא בהשמעת קול פשוט, ללא חלוקה למילים או אותיות.

אבל גם קבלת עול שכזו - מבטאת הגדרה של אדם, השמעת קול אדם המבטל את עצמו.

הנעלה ביותר, זו קבלת עול בה אין לאדם כל מציאות, הוא בטל לחלוטין אל המלך, אל הקב"ה. הקול אותו אנו משמיעים בעת הכתרתו של הקב"ה כמלך – היא באמצעות קרן של בהמה, לא קול אדם. ואנו משמיעים קול פשוט ביותר, לא מילים או אותיות.

כך שתוכנה של תקיעת שופר היא – "אין אדם". האדם בטל לחלוטין, ללא כל הבלטה של תכונותיו, כישוריו או מעלותיו. שמיעת קול פשוט מקרן של בהמה.

וכיצד הדברים עולים בקנה אחד עם דברי הזוהר שהתוקע בשופר צריך להיות "יודעי תרועה". רק מי שיש בו מעלות ייחודיות, היודע באורחותיו של הקב"ה, יודע את יקרו של הקב"ה, וכל שאר הפרטים המופיעים שם.

*
הבנת והתאמת הדברים נעוצים בביאור אביו של הרבי, האומר שהתוקע הינו כאותו סרסור.

סרסור הינו ממוצע בין המוכר והלוקח, הוא קשור הן עם המוכר והן עם הלקוח. כך גם התוקע "האיש הזה נעשה ס"ר-ס"ר בין העם למקום", הוא קשור הן עם "העם", והם עם "המקום", עם הקב"ה.

תקיעת שופר אמורה לחבר את עצמיותו של היהודי, את המקום הכי עמוק ופנימי שלו, מקום שאינו מוגדר במילים, עצם הנפש, הביטול המוחלט שלו – עם הקב"ה, עם עצמיותו של המלך.

אך לא די בביטול מוחלט זה, ביטול מהמקום שאין בו מילים או הגדרה. עלינו לקחת את הביטול העמוק הזה, אל כל חלקי הנפש. ביטול זה אמור להשפיע על ההבנה והרגש שלנו, על המעשים שלנו, שכולם יהיו מונהגים על ידי ביטול זה אל הקב"ה. אין להשאיר את הביטול הזה מופשט, בעולם של נקודה בלבד, אלא עליו לבוא לביטוי ממשי, בכל כוחותיו הפרטיים של האדם, בכל אבריו.

זו מהותו של בעל התוקע, הסרסור: הוא ממוצע המחבר את שני הקצוות, את הנמוך ביותר, "העם", עם העליון ביותר, "למקום". ולא רק את המקום הלא מוגדר, את עצם נפש האדם עם עצמיותו של הקב"ה, אלא גם, ובעיקר, את כל הפרטים של "העם", את כוחותיו השונים של האדם, עם הפרטים של "למקום", עם הידיעה באורחותיו של הקב"ה, הידיעה ביקרו של הקב"ה, בכוונה, בחכמה וכו'.

*
הסבר נוסף להתאמת הדברים: ישנו הבדל בין קיום המצווה בפועל, לבין ההכנה אליה.

כל מצווה כלולה הן מהעשיה בפועל, והן מכוונת המצווה. קיום המצווה בפועל אמור להיות מתוך ביטול מוחלט אל הקב"ה, בעת העשיה יש להתרכז בעשיה, ובהכרה שבכך אנו ממלאים את רצונו של הקב"ה. זהו תוכן השווה בכל המצוות כולן - קיום רצונו של הקב"ה. כנוסח האחיד הפותח את כל ברכות המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו – וצוונו". אנו ממלאים את ציוויו.

אך כהקדמה לקיום המצווה, יש מקום נרחב לכוונת המצוות, להתבונן ולהבין מהם הם כל פרטי המצווה ומה ההשפעה של קיומה.

בעת תקיעת השופר – אנו תוקעים קול פשוט, מקרן בהמה. בתוכן של ביטול מוחלט, קיום רצונו של הקב"ה. בזה אנו ממליכים את הקב"ה כמלך. אך בעת ההכנה למצווה – אז יש לכוון ולדעת את אורחותיו של הקב"ה וכו', כדברי הזוהר.
וכאמור, בדומה לתקיעות של ראש השנה, כך הדברים אמורים גם לגבי התקיעות של חודש אלול.

(משיחת שבת פרשת ראה תשל"א)

ב' באלול תשע"ז