ב"ה יום שלישי, ב' מנחם-אב תשע"ז | 25.07.17
הגיגים לפרשת פינחס ■ גב' רבקה ערנטרוי

נקודת היהדות שלנו - המורשת שהנחילו לנו אבותינו הקדושים - יודעת לחלוש על חכמת הפילוספיה המדעית המטעה בהנחותיה והיא עשויה לפרק את ההרים ולשבר את הסלעים המטרפדים את הדרך אל הקודש ● מאמר תורני ומעמיק מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא
הגב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

הגיגים להפטרת פרשת פנחס:

("והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים... ואחר הרוח רעש... ואחר הרעש אש... ואחר האש קול דממה דקה" מלכים א' ט"ו י"א - י"ב)

איה הם הזיקים הבוהקים של הרוח, הרעש , ההאש וקול הדממה הדקה שברוחנו?

א)להקיץ מהמיטה עם עזותו של הנמר - רוח גדולה ועזה

פחד האימים של חשכת הלילה האופפת את שלמה המלך מתפוגג בתוכינו בשל גבורי ישראל מלומדי המלחמה הסובבים את מיטתנו והם אחוזי חרב...

להתנער מהשינה עם בוקר ולהיווכח שאנו חיים...ולחוש כיצד מפעמים בנו "כוחות עזות נפש נמריים" לגבור על מניעי האופל - שלא יכניעונו במלכודתם...

וצולחים בנו כוחות חיל רדומים של "ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים" (הפטרת פנחס מלכים א' י"ט י"א) של עזות הנמר שבנו.. מאין אנו שואבים את החיל והעוצמה הזאת? מי מעורר אותם מהשלהבת הכבויה?

נקודת היהדות שלנו - המורשת שהנחילו לנו אבותינו הקדושים - יודעת לחלוש על חכמת הפילוספיה המדעית המטעה בהנחותיה והיא עשויה לפרק את ההרים ולשבר את הסלעים המטרפדים את הדרך אל הקודש!

זוהי עבודת התפילה המתפעלת בתוכינו זיקים וניצוצות של אור והם לא יניחו לחכמה חיצונית זו להגיע אלי מיטתנו עם ההקיץ...

המסוגלות לבטא את המילים הבאות מתוך (עלית קיר שהציעה השונמית לאלישע) קירות הלב.... ללא חציצה פוגמת זרה ומתוך כוונה עמוקה "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא" מחשלת בנו את הדעת...

וזו מתנשאת לה מעבר ומעלי מניעי הכזב של חכמת העולם הקונקרטי שלפנינו ... מבלי להתייחס להסתר ולגורמים המעלימים...

קריאת מילים אלו עם היקיצה - מגלה בנו את כוחו העז של הנמר שבתוכינו המתעקש שלא להיכנע... שלא לגרוס... שלא לייחס לגורמים כוזבים אלה כל סמכות וחשיבות....

ב)קלילות הנשר - להתנשא מעלי השולחן ברעש של צמאון האופנים וחיות הקודש:

והרעבתנות הזו לחקור את מחשבת החכמות החיצוניות הפוקדת אותנו בהקיץ עם שחר בהביטנו תאבים אל השולחן הניצב מול מיטתנו... לצפות ברוחנו "במעדנים" "המדשנים" ו"השובים" והעומדים להערך עליו וחלילה, לחדור למודעותנו - נדחית ונמחית עתה בשל הרוח העזה והחזקה המשברת ומפרקת...

והיא מנשימה בנו את העוז הנמרי והעוצמה של פינחס הנזעק ללחום את מלחמת הקודש (אף שלא קיבל מראש כל הנחיה מהגדולים שנכחו עימו אז)

וברומח שבידיו הוא השבית ומחה את רוחם של הסוררים (זמרי נשיא שבט שמעון וכוזבי המדיינית) מוקיעי ה' ורוח זו של גבורה וחרוף צלחה על אליהו ונמשכה אליו מנשמתו של פינחס בצאת אליהו מהמערה...

ורוח זו הועברה אל אלישע עם האדרת שהסיר מעליו אליהו בטרם נסק השמימה...

והאישה השונמית הכירה בקדושתו של אלישע והציעה לו עלית קיר, מיטה, שולחן, כיסא ומנורה (נר) ר"ת: "משכן" ועל היעד הזה, להפוך את חיינו למשכן ה' - אנו מתמודדים יומית...

"ואחר הרוח רעש" (שם, י"ב) והרעש הזה אמור להתגלם בנו בתנועה אצילית שתפעם בנו, בלשד עצמותינו ותקנה לנו את המסוגלות להתנועע "בקלילות הנשר"...

קלילות זו תנתק אותנו מהתאוותנות אלי הגרויים החומריים הנערמים על השולחן בתנועה של הימנעות בקו של עבודת ה"אתכפיא" אך היא עולה מתוך שאון ורעש כמו אותה המהומה שמקימים בשמים האופנים וחיות הקודש...

ממש כמו שהפעמונים בתחתית שולי מעילו של אהרון מנקשים זה בזה ומקימים צלילים בשל החיכוך בינותם כן עולים השאון והמהומה מתוכי נפשותינו כשנפשנו חשה את התחככות פנימית...

הזיקים השוחרים נימה אורירית... רווחה.. ורוח קלילה מבקשים להתנשא מהמציאות המאכזבת של הכובד התאותני הזה המטביע אותנו ברפש ההבל של מכמרות חומרניות והמעיט עלינו שקיעה ואופל...

הרעש הזה מבטא את כאב השקיעה... וריגושים פנימיים של כמיהה ועריגה ושאיפה אל עולמות החופש הרוחניים...

והפער שבינות הייחולים הנשמתיים והמרחק האדיר למימושם משרה את שאון נאקתה של הכמיהה...

והתהום הרובצת והמפרידה בינות הקטבים המוקצנים היא זעקת השאון של חיות הקודש המתנשאים ומנשאים את המרכבה....

לגבור על מאווי הטרף החומרני הגואים בנו (רפ"ח ניצוצים עם הכולל) ולהילחם את מלחמת הלחם על שולחן מזבח כפרתנו בברור הניצוצים היא עצם ההחייאה של פסוקי דזמרה המזמרים ועוקרים מתוכינו את העריצים...

ושולחן של זבחי מתים נעשה עבורינו מזבח מכפר בשל קו האתכפיא -מסירות והקרבה להתרומם... להינשא מעל בחרוף של הרחמים הנכמרים של הנשר על גוזליו ... על ניצוץ נשמתנו העצור באזיקי החומר...

ועל השולחן מארגנים... מסדרים.... עורכים.. ובפסוקי דזמרה סדרו עבורינו חז"ל את התפתחות פרקי התפילה ב"שבחו של מקום" (הקב"ה)

והסדר הזה המתעצם בשבחיו של הקב"ה ממשיך עלינו השראה אלוקית המחסנת אותנו שנצליח להתמודד במערכה שלנו של "בחרבי ובקשתי" - בתפילתי ובבקשתי"... לצלוח על העריצים ולזמר אותם. (פסוקי דזמרה)

להתפעל, אומנם, מעמידתם המרשימה של המלאכים של "כולם אהובים, כולם ברורים" והרשות שהם נותנים זה לזה באחווה שכזו לצלוח ולהתנצח במקהלה מאוחדת המשבחת את ה' - מעוררת בנו, אכן, תחושה של הזדהות עמוקה עם המלאכים הקדושים אך עם רגשות חיוביים אלה מגיעים גם החששות ותנועה של הירתעות...

שהרי, קדושת המלאכים, אומנם, מדהימה היא מאוד ואולם המה בחינת עומדים גרידא, ואינם נעים הלאה... אינם מהלכים קדימה..

כל סטיה מהמסלול המקובע שלהם עלולה לדרדר אותם מטה כמו בימי בראשית כשבני האלוקים המשיכו לעולם את רוח הנפילים בנושאם את נשות הארץ...

פסוקי דזמרה נתקנו ע"י חזל כדי לעורר ביהודי רגשות עזים להאיץ בנו ולהמריץ אותנו לרוץ הלאה... להתקדם... להימלט מהרפש שלא יבלע ויטרוף ... להיות בחינת "מהלכים"...

להתקדם לשלב של מיצוי מוחלט של כל הפוטנציאלים האדירים המקננים ועוממים בניצוץ היהודי ושבתוכינו ונעלמם להם במצולות הנפש...

בקריאת שמע - נשמיע (נאסוף) ונקבץ אותם מכל הפינות הנידחות החבויות בנו.

ג)ריצת הצבי הדולקת ברגשותינו נעשית בחינת כסא ליישב בם את שליטת המוחין:

"ואחרי הרעש -אש" (שם) וכדי לאחוז באש שבנשמתנו, שומה עלינו לתדלק את הניצוץ היהודי בתפילה שבכוונה ובחקר החכמה והבינה התורניים...

והם יתפעלו את הניצוץ ויעצימו אותו כאותו מפוח המפיח אויר לתוכו של הניצוץ ומעצים את הלהבה שלו..

כי לולא העצמה זאת צעד - יכבה הניצוץ, חלילה...

והיהודי שבתוכנו מזנק לפתע בכוחות בזק מהירים של ריצת הצבי הדולקת להימלט משבי היצר... כדי שלא נגלוש מטה, חלילה, בהיותינו שרויים מצב של "עמידה" לבדה המאפיינת את הסטאטוס של המלאכים...

והניצוץ האלוקי שבנו, הנעלם בבחינת "הוא" (כנוי של גוף נסתר) מתגלה והדבר בא לבטויו במילות התפילה שבברוך שאמר "ברוך הוא" דהיינו, להבריך לתוכינו... להמשיך את "ההוא" את נקודת היהדות החבויה שתתפשט בנו.

המגמה היא להמשיך את המוחין והדעת אלי הרגש המשתולל ושיהווה בחינת "כיסא" - כלי שרת לאחוז במוחין שיתיישב בו וישלוט בו והדבר מעוררת את דליקת הצבי במרוץ הנמלט מהקליפה והוא נשאב אל הקודש...

אך התחושות העצומות של "יש מי שאוהב" מנתקות אותו ומבודדות אותו בעולמו הוא של היהודי והוא נעשה נפרד ומנותק.

ד)גבורת הארי - קול דממה דקה - נר המנורה דולקת בלאט ובחשאי בעבודת האיתהפכא:

"ואחר האש קול דממה דקה" (שם)

תנועת הדומיה מסמלת עמידה מתבטלת ומביעה את התהילה לה' במלואה (לך דומיה תהילה) והיא נעשית בקול דממה דקה (עצומה) בה אין רחש וכל תנועה חריגה של התבלטות הישות הדוחה את השכינה...

הדבר משתקף במנורה המוצבת בתוך המשכן האישי שלנו והיא מתגלמת בנר שהציעה שונמית לאלישע...

אורה זך ובהיר והרחש כאן הוא בלאט ובחשאי... אין בליטה של אש כהה שורפת עצים ומלחכת את בשר הקרבן בשאון.

זוהי התגלמות הניצוץ היהודי שבנו המשתחרר עתה בעבודת תפילת העמידה מאזיקיו ומתחשל בגבורת הארי שאינו חש רתת..

הוא אינו נמלט עוד מגורמי הקליפה בעבודת האתכפיא כצבי מרודפיו אך הוא עומד על שמריו בבטחה ובגבורה.

ומשלב של רתיעה והימנעות ממגע בתנועה של "אתכפיא" בקו של צבי הדולק - מנסק היהודי עתה אל שלב של גבורת הארי והוא המשלים את עבודתו בעולם...

גבורת הארי שבנו הופכת אותנו לתדמית של גרעין נפסד, נטול ממדים מגבילים של צורת פרי נאה... גוון ססגוני וטעם ערב ממוגג אך הגרעין מתגלם בציור של "אין" (בטל) בבטן האדמה והוא לכן מתמזג בכוח האין סוף של הצמיחה.

והוא ישגשג ויצמח לעץ ענק מניב פירות מנבים עצי פרי וחוזר חלילה במערכת חיים של צמיחת האין סוף...

והוא מתאחה עתה באבוקת האש האלוקית בתפילת "המעומד" של שמונה עשרה...

והוא מתרומם מכסאו של תפילת "מיושב" והוא ניצב עומד כמנורה (נר)

ומנורת המקשה מיישרת בו את ח"י חוליות השדרה שבו ואת הפרח והירך לגוף איתן ניצב בקומה שלימה, שלא כבתנועת הישיבה בה הרגלים ושאר הגוף אינם מצויים במישור אחד... (תחילה החלק התחתון שבו ... החלק החיצוני של נפשנו ישובה על הכיסא (בקריאת שמע וברכותיה) ואחריו נמשך יתר הגוף ו(הפנימיות שלנו) הופך לכלי שרת למוחין המושל בו.

והאור הנמשך אלינו ממיטתנו עם לילה והאופף אותנו בתפילת העמידה - מותיר עלינו את רשמיו...

וכשנתפנה לעסקי המסחר שלנו בעוד אנו מנוטרלים מקודש - עדיין מגנים עלינו רשמים אדירים אלה הסובבים אותנו ומחבקים אותנו מאחורינו כך שכשגם נעסוק בעולם של חומר - לא נמעד!

והמיטה שלנו, השולחן, הכסא ונר המנורה של נשמתנו ר"ת "משכן" הופכים אותנו בעבודת התפילה שלנו לזרקור מבהיק וממשיך את השכינה הקדושה לעולם.

(עפ"י מאמרי אדמור הזקן נביאים - מלכים ב' ד' י' (ספור אלישע והשונמית) אור התורה לצ"צ פרשת בהעלותך והספר עבודת הלוי - הסטראשעלר להפטרת פרשת פנחס)

כ' בתמוז תשע"ז