ב"ה יום רביעי, ד' כסלו תשע"ח | 22.11.17
בין המצרים – כשמתברר שהרע הוא טוב ■ הפרשה החסידית

חורבן בית המקדש, למרות שהוא נראה דבר שלילי, אולם הפנימיות שלו היא חיובית. בחיצוניות זה אכן ביטוי של מידת ה"גבורה" של הקב"ה, אולם בפנימיותו מקורו הוא במידת ה"חסד" של הקב"ה ● הרב אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא
הרב אלי' וולף

שבת זו היא השבת הראשונה של ימי "בין המצרים", ימים בהם אנו אבלים על חורבן בית-המקדש וירידת עם ישראל לגלות.

חורבן בית המקדש, למרות שהוא נראה דבר שלילי, אולם הפנימיות שלו היא חיובית. בחיצוניות זה אכן ביטוי של מידת ה"גבורה" של הקב"ה, אולם בפנימיותו מקורו הוא במידת ה"חסד" של הקב"ה.

יש לכך שני הסברים.

הסבר ראשון: מזמור ע"ט בספר תהלים, המדבר על חורבן בית המקדש פותח במילים: "מזמור לאסף, אלוקים באו גוים בנחלתך". שואל המדרש (איכה-רבה ד, יד) מדוע נאמר "מזמור לאסף", מה מקום יש למזמור, הלא היה צריך להיות "בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף", וכפי שהמדרש כותב: "כך אמרו לאסף; הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר", ענה על כך אסף: "מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים והאבנים, ולא שפך חמתו על ישראל".

אמנם זה חורבן, שלילה, זו מידת הגבורה. אבל היה לכך תוצאה חיובית, הדבר נבע ממידת החסד – הדבר נועד עבור הצלת עם ישראל. הקב"ה כילה את חמתו על הבניין הפיזי, ובכך עם ישראל ניצל.

הסבר שני: חורבן בית המקדש הינו לצורך בניית בנין נעלה יותר, הבית השלישי. הבית ראשון והבית שני, נבנו בידי אדם, ואילו הבית השלישי ייבנה בידי שמים. הבית השלישי מרומם ונעלה מהבתים הקודמים באין ערוך, אך כל עוד הבית השני עומד על תילו – לא יכול לירד הבית השלישי, ובהכרח לסתור תחילה את הבית שנבנה בידי אדם, כדי שיוכל להבנות על מקומו הבית שנבנה בידי שמים.

מה ההבדל בין שני ההסברים הללו:

*

בגמרא ישנם שני ביטויים, משני תנאים, רבי עקיבא ונחום איש-גם-זו. רבי עקיבא אמר (ברכות ס): "כל דעביד רחמנא, לטב עביד", כל מה שהקב"ה עושה, מטרתו היא לטובה, ונחום איש-גם-זו אמר (תענית כא): "גם זו לטובה".

פתגמו של נחום איש גם זו נאמר בלשון הקודש, ופתגמו של רבי עקיבא נאמר בארמית, לשון תרגום.

לשון הקודש זו שפה קדושה וברורה, והדברים הנאמרים בלשון זו, הינם ברורים. לעומת זאת, בלשון התרגום, שפה אחרת שאינה קדושה - הדברים אינם בהירים דיים. כך גם בפתגמים אלו: בדבריו של נחום איש גם זו, ה"טובה" ניכרת בגלוי ובבהירות, לעומת פתגמו של רבי עקיבא, שנאמרה בלשון תרגום - ה"לטב עביד", הטוב שבה, אינו בהיר באופן גלוי.

הגמרא מביאה שני סיפורים, האחד על רבי עקיבא והשני על נחום איש גם זו, בהם כל אחד מהם התבטא ואמר את פתגמו, וכשנעיין בסיפורים אלו, נבחין בהבדל בבהירות ה"לטובה" שביניהם.

רבי עקיבא הלך בדרכו והגיע לעיר מסויימת. הוא ביקש להתארח בה בלילה אולם לא איפשרו לו זאת. אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד", ויצא ללון בשדה. היו אצלו תרנגול (שנועד להקיצו משנתו ל'תיקון חצות'), חמור (כדי לשאת עליו את משאו) ונר (שיוכל ללמוד תורה בלילה).

באה רוח וכיבתה את הנר, הגיע חתול וטרף את התרנגול, והגיע אריה וטרף את החמור, אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא, לטב עביד". באותו הלילה הגיע גייס (גדוד חיילים) ולקח בשבי את בני אותה העיר שלא הכניסו אותו ללון אצלם, אמר רבי עקיבא, הוא אשר אמרתי שכל מה שהקב"ה הכל לטובה - אילו היה הנר דלוק, היה הגייס רואה אותי. אילו החמור היה נוער או התרנגול היה קורא, היה הגייס מבחין בי ושובה גם אותי.

הסיפור על נחום איש גם זו הוא: כל מה שהיה מתרחש עימו הוא היה אומר "גם זו לטובה". פעם אחת עם ישראל רצה לשלוח דורון לקיסר ברומי [כנראה כדי לבטל גזירה], והוחלט שנחום איש גם זו יהיה השליח שייקח איתו את הדורון, כי הוא מלומד בניסים. שלחו איתו ארגז מלא באבנים טובות ומרגליות עבור הקיסר. בדרכו לרומי הוא נכנס ללון במלון, ובאמצע הלילה בעלי המקום רוקנו את הארגז ומילאו אותו בעפר. ביום המחרת, כשנחום איש גם זו הבחין בכך, הוא אמר "גם זו לטובה".

נחום איש גם זו לא חשב לחזור מדרכו אל הקיסר, הוא היה בטוח שכיון שעם ישראל שלח אותו אל המלך, לבטח הקב"ה יעזור והוא ימלא את שליחותו בהצלחה.

כשהוא הגיע אל הקיסר ונוכחו לראות שהארגז מלא בעפר, המלך כעס ,"היהודים לועגים לו" הוא אמר, ורצה להרוג, חלילה, את עם ישראל. נחום איש גם זו הגיב ואמר: "גם זו לטובה".

אליהו הנביא הגיע כשהוא מחופש לאחד משרי המלך, ואמר: שמא עפר זה הוא מהעפר של אברהם אביהם, כאשר הוא נלחם נגד המלכים, הוא היה משליך עפר שהיה הופך לחרבות, וקש ותבן שהיה הופך לחיצים, כנאמר (ישעיה מא, ב) "יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו". המלך קיבל את דבריו וכיון שהיתה מדינה אחת שהם היו במלחמה מולה ולא הצליחו לכובשה, בדקו עליהם את העפר וכבשוה.

כאות תודה לדורון המיוחד, הכניסו את נחום איש גם זו לבית אוצר גנזי המלך, ומילאו את הארגז באבנים טובות ומרגליות ושלחוהו משם בכבוד רב.

*

בסיפורו של רבי עקיבא, המאורעות גרמו לו נזק וצער. הוא נאלץ לישון בשדה, ישב בחשכה ללא נר, התרנגול והחמור שלו נטרפו. מטרתם היה טובה, הודות לכך הוא ניצל – אבל אלו מאורעות של צער

לעומת זאת אצל נחום איש גם זו – לא נגרם לו כל נזק. אדרבה, ייתכן ואם הוא היה מביא למלך את תכולתו המקורית של הארגז, לא בטוח שהדורון היה ממלא את מטרתו ומשפיע על המלך, כי הרי לא חסר בבית המלך אבנים טובות. דווקא העפר התקבל אצלו באופן יוצא מן הכלל.

אמנם בתחילה היה נראה שהעפר הוא שלילי, אבל בהמשך התברר שדווקא העפר הוא הטובה הגדולה ביותר.

רבי עקיבא היה שרוי במצב של צער, אך באמצעות צער זה הוא ניצול מצער גדול יותר, וזו היא טובתו. אך אצל נחום איש גם זו – גניבת האבנים טובות ומילוי העפר, היתה הטובה עצמה.

משמעות הביטוי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" – שתכלית כל התרחשות היא לטוב, אך ייתכן שהדבר עצמו לאו דווקא שהוא טוב. לעומת זאת הביטוי "גם זו לטובה" אומר – שהדבר עצמו הוא טוב, "זו" עצמה לטובה.

נחום איש גם זו היה רבו של רבי עקיבא, והוא חי בתקופה קרובה יותר אל בית המקדש, או אפילו בזמן הבית עצמו. ואילו רבי עקיבא, חי בדור נמוך יותר, דור חשוך יותר.

אצל נחום איש גם זו, הדברים הינם בהירים ומוארים יותר, ולכן הוא אמר "גם זו לטובה", בלשון הקודש, הטובה עצמה עומדת בגלוי – זו לטובה.

אך רבי עקיבא, שחי בדור מאוחר יותר, דור חשוך יותר, הוא כבר מתבטא בארמית, בלשון תרגום, ותוכן דבריו הוא "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", לא רואים את הטוב בגלוי, אלא רק מבינים שתכלית הדברים, גם אם הם עצמם אינם טובים, תכליתם היא לטובה.

*

ההסבר הראשון לכך שמקורו של חורבן הבית מידת החסד של הקב"ה, "שפך הקב"ה חמתו על העצים והאבנים, ולא שפך חמתו על ישראל" – החורבן עצמו הוא היזק, אבל כתוצאה ממנו הגיעה טובה לעם ישראל, נמנע בכך נזק גדול יותר חלילה.

הסבר זה דומה לדברי רבי עקיבא, "לטב עביד". הדבר עצמו הוא לא טוב, אבל על ידו באה טובה.

ההסבר השני, האומר שבית המקדש השני נחרב על מנת לבנות על מקומו את הבית השלישי, הבית שייבנה בידי שמים – החורבן אינו היזק, אלא הוא חלק מתהליך הטוב. "סותר על מנת לבנות", הדבר הבלתי-רצוי, הוא לאמתו של דבר הטוב עצמו.

אמנם, כל זמן שאנו נמצאים עדיין בגלות, לא שייך לחוש את ה"גם זו לטובה", כיון שאנו חשים בגלוי את החורבן והנזק שנגרם ממנו, אבל עלינו לדעת שאנו מתקרבים לזמן הגאולה, לזמן בו נראה בגלוי, לא רק את ה"לטב עביד", אלא גם את ה"גם זו לטובה".

והדבר תלוי בנו, באם "אם בקולו תשמעו", אזי נזכה שהוא יבוא עוד "היום" – ונראה בעינינו את הבית השלישי, בעיני בשר, נזכה לראות את ה"גם זו לטובה".

(משיחת כף מנחם אב תשי"א)


י"ט בתמוז תשע"ז