ב"ה יום רביעי, כ"ה כסלו תשע"ח | 13.12.17
הרב קליין ע"ה עם אחיינו כותב השורות יבדלחט"א הרב אלי וולף
הרב קליין ע"ה עם אחיינו כותב השורות יבדלחט"א הרב אלי וולף צילום: ארכיון שטורעם.נט
עין רואה / הרב אלי' וולף

"אתה עומד במקום קרוב, שתוכל לראות היטב את כל תנועותיו של הרבי, אתה צריך "להיות", לעמוד קרוב - אבל במקביל לזה גם "לא להיות", שהרבי לא יראה אותי, שעינו לא תנוח עליי"... ● הרב אלי' וולף בטור חסידי מרגש על דודו הגדול המזכיר של הרבי, הרב בנימין קליין ע"ה, שהיום מציינים שנתיים לפטירתו ● "להיות ולא להיות" - לטור המלא >>>
הרב אלי' וולף
להיות ולא להיות. כמובן רוצים להיות כאן, אך יחד עם זאת - לא להיראות. כאילו לא להיות. זו היתה המטרה של כולנו.

תפילה עם הרבי. אתה עומד לא הרחק ממקומו של הרבי ומתפלל. עין אחת מביטה בסידור, ועין שניה מביטה על הרבי, עוקבת אחרי תנועותיו.

איך הוא מנשק את התפילין של יד ושל ראש, איך הוא קם מהכסא בסוף "הללוי-ה", איך הוא אוסף את הציציות לפני 'שמע ישראל', איך הוא מסיט את ראשו באמירת 'אחד', פוסע לפני 'שמונה-עשרה', חוזר למקומו ל'קדושה', הופך את הדפים במעקב אחרי הש"ץ בעת חזרת-הש"ץ - כל כך הרבה יש מה לראות, לעקוב, לא לפספס שום תנועה, גם זו שכאילו "שגרתית" שאתה 'צופה' מראש איך היא תהיה, זו שאתה מכיר אותה מאתמול ושלשום - אבל לעולם אינך שבע.

אתה עומד במקום קרוב, שתוכל לראות היטב את כל תנועותיו של הרבי, אתה צריך "להיות", לעמוד קרוב - אבל במקביל לזה גם "לא להיות", שהרבי לא יראה אותי, שעינו לא תנוח עליי.

פחד, אימה. כשמבטו של הרבי מתמקד בך - הלב שלך מגביר באחת את קצב הפעימות שלו. המעיים מתהפכות. אתה מתכווץ.

אתה לא יכול להיישיר מבט, אתה מסתכל למטה, מלא בושה, ומקווה שמבטו של הרבי המשיך הלאה, אתה מרים עיניים בחשש ומנסה להביט על הרבי, לוודא שאכן עיניו עברו למישהו אחר...

להיות, אבל לא להיות.

זו היתה התחושה כשעמדת בתוך הציבור, אתה מנסה להיטמע בין הקהל, להיות נקודה בתוך הדבר הגדול יותר, לא לבלוט, שמבטו של הרבי לא ינוח עלי.

בטח שלא עושים משהו להתבלט, לעמוד לבד - שהרבי יעקוב אחרי כל תנועה שלך...

●●●

לא פעם ולא פעמיים שמעתי אותו אומר את המשפט הזה, הוא נשמע כמו 'חידוד' חסידי, אבל הוא משפט של אמת. משפט שבא ממקום פנימי, שדיבר אל מקום אמיתי.

לא יודע האם מישהו מינה אותו לתפקיד זה, או שהדברים נוצרו מעצמם.

מזכירו של הרבי, הרב בנימין קליין ע"ה, היה עומד בעת התפילות ב'ריבוע' הריק שליד המקום בו הרבי התפלל. בשנים עברו היה זה ליד "השטיח" של הרבי, כשהרבי היה מתפלל על מקומו שהיה בגובה שווה לשאר בית הכנסת, ובשנים האחרונות, כאשר מקומו של הרבי היה גבוה מרצפת בית הכנסת, היה זה נקרא "ליד הבימה" של הרבי.

שם הוא היה עומד בעת התפילה. ב'ריבוע', וכאשר, הציבור היה מגיע לקראת "פתיחת הארון" - הרב בנימין קליין היה פונה לאחד מהקהל ומכבד אותו בפתיחת הארון, להוציא את ספר התורה.

לגשת לפתוח את ארון הקודש, משמעותו: לצאת מהמקום של "לא להיות", מהמקום בו אחה חלק מגוש-קהל - ולחצות את אותם מטרים ספורים הרקים מאדם. לעמוד לבדך ליד הארון, לומר 'ויהי בנסוע', להוציא ספר תורה ולהגישו לחזן - והרבי מביט בך...

להיכנס במודע אל ה"להיות", לעשות צעד אל הפחד, הרבי יסתכל עליך, ויסתכל עליך, לא שנייה אחת ולא שתיים...

התגובה הטבעית לכיבוד של הרב קליין היתה: אני?!, לא! מה פתאום. שהרבי יסתכל עלי?!...

התשובה הקבועה שלו היתה: וכי מה אתה רוצה, שאשלח את מי שאינו פוחד מהרבי?!...

●●●

זו לא חכמה לא לעשות, גם אם המניע הוא ממקור חסידי. בוודאי שלא נכון לעשות ולא לזכור שהרבי מביט עליך.

צריך לעשות, להתקדם, לפעול - ולדעת שהרבי מביט עלינו כל הזמן, הוא עוקב אחרי הפעולות שלנו, הוא מביט עלינו והוא גם יודע מה אנחנו חושבים, לא רק מה שאנו עושים.

זה לא קל, אבל כשזו תהיה ההכרה - נעשה את הדברים בדיוק כמו שהרבי רוצה, לא נחטא למטרה, וגם לא בדרך איך להגיע אליה.

י"ח בסיון תשע"ז