ב"ה יום ראשון, כ"ח מנחם-אב תשע"ז | 20.08.17
הרבי
הרבי
בהעלותך – הכלל למען הפרט ■ הפרשה החסידית

העובדה שהקב"ה מנע מכלל עם ישראל לטעום ב'מן' את אותם מאכלים העלולים להזיק לתינוק יונק – מהווה עבורנו הוראה מיוחדת ● הרב אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי' וולף

בפרשת בהעלותך מספרת התורה על תלונת עם ישראל על ה"מן". הם רוצים אוכל.

מאז שתם המזון שהם הוציאו איתם ממצרים, הם אוכלים מן, וכדברי רש"י (יא, ו): "מן בשחר ומן בערב" – עם ישראל רוצה לגוון קצת את תפריט הארוחות.

"וישובו ויבכו .. ויאמרו מי יאכילנו בשר .. נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו".

בני ישראל טוענים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". יש להם זיכרון של טעם טוב מימי השעבוד במצרים, וכעת אין להם את אותם מעדני-מזון.

בני ישראל טוענים שבהליכתם במדבר אין להם לא דגים ולא מגוון של ירקות, אלא הם אוכלים רק מן ומן, כל יום, בוקר וערב, יש רק מן. הם רוצים לגון את התפריט היומי.

הרמב"ן כותב בפירושו על הפסוק, שלבני ישראל היתה טענה אחת: כל מה שהיינו מקבלים במצרים בחינם – כאן, במדבר, אין לנו.

לדברי הרמב"ן, כאשר בני ישראל היו משועבדים במצרים, הדייגים המצריים היו מעבידים אותם בדייג, ומתוך מה שהם היו דגים מן היאור, המצרים היו נותנים להם בחינם קצת דגים למחייתם. כמו-כן כיון שארץ מצרים היא "כגן הירק", היו בה הרבה גידולי קרקע, ועם ישראל עבד עבור המצרים בגינות ובשדות - הם היו אוכלים מהירקות השונים שצמחו שם.

וזו טענתם: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים וגו'" – במצרים קיבלנו דגים וירקות בחינם, ואילו מאז שאנחנו במדבר, לא אכלנו לא דגים ולא ירקות.

*

רש"י בפירושו על הפסוק חולק על דברי הרמב"ן. לדבריו בפסוק יש לבני ישראל שתי טענות: טענה אחת שאכילת המן היא אינה "בחינם" כבמצרים, וטענה שניה על תפריט מזון מצומצם.

הפסוק יוצר כעין אתנחתא באמצע הדברים. (1) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". (2) "את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר וגו'". יש לעם ישראל שתי זיכרונות ממצרים שהם חסרים עתה. זיכרון אחד של אוכל "חינם", וזיכרון נוסף של תפריט מגוון.

הפסוק לא כורך את הדברים במקשה אחת, כאילו עם ישראל זוכר את הדגים שהוא קיבל בחינם ואת הקישואים והאבטיחים שגם הם היו בחינם. אילו זו היתה כוונת הפסוק, התורה היתה כותבת "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם,ואת הקישואים" - עם וא"ו המחברת את הקישואים לחלקו הקודם של הפסוק. אולם היא לא עושה זאת, כי יש כאן שני חלקים, שתי זיכרונות.

התלונה הראשונה היא – על המזון שהיה לנו במצרים "חינם". ומשמעות ה"חינם" היא, לדברי רש"י, לא כפי המובן הפשוט של המילה.

לדברי רש"י לא היתה מציאות כזו שעם ישראל קיבל משהו בחינם במצרים, בטח שלא דגים או ירקות: "והלא כבר נאמר "ותבן לא ינתן לכם". אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם?"

כאשר עם ישראל היה משועבד במצרים, פרעה גזר על המצריים שלא לתת לעם ישראל תבן עבור יציקת הלבנים לבניית הערים, כך שלבטח דגים, היקרים יותר מתבן, הם לא היו מקבלים בחינם.

לפי דברי רש"י, משמעות המילה "חינם" היא שונה, לא חינם ללא תמורה, אלא: "ומהו אומר "חינם" – חינם מן מצוות". אכילת המן כרוכה בקיום מצוות שונות, כגון לא להותיר ממנו עד בוקר, ואילו במצרים עם ישראל אכל ללא כל התניה בקיום מצוות כאלו או אחרות.

התלונה השניה היא – שאמנם המן היה אוכל מאוד מיוחד, טעמו היה משתנה לכל סוגי הטעמים שהיו רוצים לטעום בו, אולם למספר טעמים מוגדר הוא לא היה משתנה. לאותם ירקות שבני ישראל התגעגעו בתלונתם, המן לא היה משתנה.

מה הסיבה שדווקא את טעמם של הירקות הללו לא היו יכולים לטעום במן – כותב רש"י: "אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהם קשים למניקות. אומרים לאשה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק".

כיון שהמן היה המאכל היחיד של כלל ישראל, כולל של הנשים מניקות שבעם, וכיון שהמאכלים הללו המצוינים בתלונת עם ישראל - "קשים למניקות", הם עלולים להזיק לתינוק היונק, וכדברי רש"י "אומרים לאשה, אל תכלי שום ובצל מפני התינוק", לכן טעמם של הירקות הללו היה מחוץ לתחום בטעם המן, ולא היו טועמים בו הטעמים הללו.

*

דבר זה דורש ביאור, מהי הסיבה שכל עם ישראל כולו צריך להתנזר מטעמם של אותם ירקות במהלך כל ארבעים שנות היותם במדבר, ארבעים שנות אכילת המן – בגלל קבוצה שביחס-מספרי היא כנראה אינה מהווה את הרוב של האוכלוסייה. מדוע נמנע מכולם טעם הירקות הללו בגלל אותן אימהות מניקות?

ההסבר לכך מופיע ברמז בדבריו של רש"י.

שיטתו של רש"י בפירושו על התורה היא, שגם כאשר הוא מצטט את דבריו של אחד מחכמי הגמרא, הוא אינו מציין את שמו. כאשר אנו רואים שרש"י הקפיד לציין את שמו של אותו תנא, יש בזה לימוד והבנה עמוקה.

רש"י כותב שהסבר זה שטעמו של המן לא השתנה לטעמים אלו בגלל שהם קשים למניקות – הוא דבריו של רבי שמעון בן יוחאי. "אמר רבי שמעון, מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו".

העובדה שלמיעוט יש כח להכריע את הרוב, כמו בנידון טעמו של המן, שהמיעוט, הנשים המניקות, מכריעות את הרוב, את כלל עם ישראל - בא לידי ביטוי בדבריו ובשיטתו של רבי שמעון בן יוחאי.

רבי שמעון אמר (סוכה מה): "יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי ועד עתה. ואלמלי אלעזר בני עימי, מיום שנברא העולם ועד עכשיו. ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו, מיום שנברא העולם ועד סופו".

אדם אחד, שתי אנשים, שלושה אנשים – יכולים להכריע לכף זכות את מצב העולם כולו. מיעוט קטן ביותר, בכוחו להכריע רוב גדול ביותר.

מבחינת מבטו של רבי שמעון, עם ישראל כולו, וכל הדורות כולם, הינם חטיבה אחת, מציאות אחת, ולכן מעשיו של כל יחיד, ובפרט יהודי יחיד, יש לו השפעה על הכלל כולו.

כך גם מן העבר השני, כשם שבכוחו של המיעוט להכריע את הרוב לטוב, כך מאידך, כאשר מיעוט עלול להינזק מדבר מסויים - הוא מכריע את הרוב, ומונעים מהרוב את השימוש בדבר זה מחשש שהדבר עלול להזיק למיעוט.

באם המניקות יבחינו שעם ישראל נהנה ממאכלים מסוימים שהן מנועות מלאכול אותו, הן עלולות לרצות אותו ולהרגיש בחסר זה – לכן מנעו מכל עם ישראל את אותם מאכלים, כדי שלא לפגוע או חלילה להזיק לאותן מניקות, לאותו מיעוט.

*

עובדה זו שהקב"ה מנע מכלל עם ישראל לטעום במן את אותם מאכלים העלולים להזיק לתינוק יונק – מהווה עבורנו הוראה עד כמה צריך להתאמץ ולהשתדל לטובתו של יהודי אחר, של יהודי יחיד.

אם הקב"ה מנע מכל עם ישראל מאכלים טובים ובריאים, מתוך דאגה לבריאותם הגשמית של תינוקות קטנים – עלינו ללמוד מכך עד כמה עלינו להתאמץ ולהשתדל, עד כדי מסירת נפש, בטובתם הרוחנית של קטנים או קטנות בעם ישראל.

מוטל עלינו לדאוג לרוחניות שלהם, לוודא שהם יקבלו חינוך יהודי על טהרת הקודש, שהם יתחנכו כדברי הפסוק (משלי כב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".

(לקוטי שיחות חלק לג)

ט"ו בסיון תשע"ז