ב"ה יום חמישי, כ"ו כסלו תשע"ח | 14.12.17
הרבי זי"ע. מאחור: המזכיר הרב בנימין קליין ע"ה
הרבי זי"ע. מאחור: המזכיר הרב בנימין קליין ע"ה
שיעור לחג השבועות: גשם של חיטים

הרב אלי' וולף בשיעור מיוחד לחג השבועות, על בסיס קטע משיחה של הרבי בחג השבועות תשי"ד, העוסק ב"חיטים שירדו בעבים, מהו לשתי הלחם", האם מותר להשתמש בחיטים שירדו מן השמים עבור שתי הלחם לחג השבועות - בתוספת מראה מקומות ● לשיעור המלא >>>
הרב אלי' וולף
שמעתם פעם על "גשם של חיטים", כן, גשם של חיטה שיורד מן השמים?

גם אם לא שמעתם על כך עד היום – זהו מאורע שלא רק שהוא התרחש בעבר, אלא זהו גשם מוזר הגורר איתו דיון הלכתי מעניין, ואפילו יש לו מסקנה שיש לה אמירה עבורי ועבורך, כאן והיום.

כשהתורה כותבת על דיני חג השבועות, היא כותבת (אמור כג, טז-יז): "...תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה'".

בחג השבועות, ביום החמישים מחג הפסח, יש להביא לבית המקדש "מנחה חדשה" מהחיטים החדשות שצמחו כעת בשדות. (בחג הפסח הקריבו "מנחה חדשה" מגידולי השעורים, ובחג השבועות יש להביא "מנחה חדשה" מגידולי החיטים), ומהם הכינו "לחם תנופה שתים", שתי לחמים שנעשו מהחיטים הללו.

והתורה כותבת שהחיטים הללו צריכים להיות "ממושבותיכם", שמובנו הוא: חיטים שצמחו במקום בו אתם יושבים, מארץ ישראל, ולא מחיטים שצמחו בחוץ לארץ.

*

במסכת מנחות (סט) מעלה רבי זירא שאלה מעניינת. הוא מתייחס לדברי הפסוק האומר שהחיטים צריכים להיות דווקא "ממושבותיכם", ושואל: "חיטים שירדו בעבים מהו", חיטים שירדו מהעננים, מה דינם.

כשהתורה מגדירה שהחיטים צריכים להיות "ממושבותיכם" – האם זו הגדרה חיובית או שלילית.

האם זו הגדרה שלילית, שלא להביא ממקום שהוא אינו "מושבותיכם", לא להביא חיטים שצמחו בחוץ לארץ, אבל חיטים שירדו מהעננים, שהרי הם לא גדלו בחוץ לארץ - כשרים וראויים להביא מהם את המנחה החדשה,

או שזו הגדרה חיובית, שהחיטים חייבים להיות דווקא כאלו שגדלו בארץ ישראל, וחיטים שירדו מהעננים הרי אינם גידולי קרקע-ארץ-ישראל – אינם כשרים למנחה זו.

"ממושבותיכם אמר רחמנא, לאפוקי דחוצה לארץ, דלא. אבל דעבים שפיר דמי. או דלמא ממושבותיכם דווקא, ואפילו דעבים נמי לא".

במענה לשאלת הגמרא האם זו שאלה ריאלית, האם זה דיון על דבר שעלול להתרחש במציאות: "ומי איכא כהאי גוונא" – היא כותבת שהיה אכן מקרה שכזה.

"עדי", בנו של סוחר-ערבי, בחלקת האדמה שלו ירדו מן השמים חיטים בכמות גדולה שכיסתה שלוש-פרסאות בגובה של טפח, כאשר אגודל הטפח עומד זקוף כך שגובה הטפח הוא גבוה יותר. "אין, כדעדי בר טייעא, נחיתא לי' רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי".

*

איך מגיעים חיטים לעננים, ממתי יורדים חיטים מן השמים?

רש"י בביאורו לגמרא כותב: "שירדו בעבים עם המטר, כששתו העבים באוקיינוס, בלעו ספינה מליאה חיטין". הוא מדבר כנראה על תופעת טבע של סוג "הוריקן" אדיר ששאב מים מהים, כולל ספינה על תכולתה, ספינה שהיתה מלאה בחיטים, והעננים הורידו את החיטים על היבשה.

אך נכדו של רש"י (בן בתו יוכבד), רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות - חלוק על סבו האומר שהחיטים הם תוצאה של סופה וכדומה.

הוא שואל על ביאורו של רש"י, לכאורה לעננים אין כל משמעות ביחס לדינם של החיטים:

אם מקורם של החיטים הוא מגידולי חוץ לארץ – כיצד הימצאותם בעננים אמורה לבטל את העובדה שהם אינם ראויים למנחה. ואם החיטים גדלו בארץ – מדוע הימצאותם בעננים אמורה לגרוע מהם את האפשרות להביא מהם את המנחה. "וקשה לר"ת, דאי מחוצה לארץ, וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים? מכל מקום "ממושבותיכם" בעינן, וליכא. ואי מארץ ישראל, וכי נאסרין הן על ידי כך?".

לכן הוא לומד ששאלתו של רבי זירא אודות החיטים היא, כי מקורם של החיטים הוא לא מגידולי קרקע, לא של ארץ ישראל ולא של חוץ לארץ. אלו הם "חיטי נס". יצירה ניסית של חיטים שירדו מהעננים. "אלא נראה לי, דעל ידי נס ירדו בעבים".

ועל כך שואל רבי זירא, מה דינם של "חיטי-נס" לשתי הלחם:

האם "ממושבותיכם" אמור לשלול את גידולי חוץ לארץ, וחיטי-הנס לא צמחו בחוץ לארץ, כך שהם ראויים לשתי הלחם. או שמא "ממושבותיכם" מביע שאך ורק גידולי ארץ ישראל ראויים לשתי הלחם, וחיטי הנס הרי לא צמחו בארץ ישראל ולכן הם אינם ראויים.

והוא מביא ראיה לדבריו שתיתכן מציאות שכזו, שייווצרו מוצרי-מזון נסיים מן השמים, ממקרה אחר המסופר בגמרא: "כי הנהו אטמהתא דפרק ד' מיתות".

בפרק 'ד' מיתות' במסכת סנהדרין (נט) מספרת הגמרא על רבי שמעון בן חלפתא שהלך בדרכו ופגשו בו שני אריות ונהמו בפניו כרוצים לטרפו, כשראה שהמצב מסוכן הוא אמר את המילים של פרק ק"ד בתהלים: "הכפירים שואגים לטרף", וירדו מן השמים שתי ירכיים של בשר. ירך אחד מהם האריות אכלו, ואילו השני נשאר. לקח רבי שמעון את חתיכת הבשר שנותרה והלך איתה אל בית המדרש ושאל, האם בשר זה הוא טמא או טהור, השיבו לו "אין דבר טמא יורד מן השמים".

"כי הא דר"ש בן חלפתא, הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפי', אמר הכפירים שואגים לטרף, נחיתו לי' תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אייתי' ואתא לבי מדרשא, בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור, אמרו לי' אין דבר טמא יורד מן השמים".

מסיפור זה אנו רואים שישנו מושג של מוצרי מזון היורדים מן השמים, כך שגם ה"חיטים שירדו בעבים" הם, לדברי התוספות, חיטים של נס. תוצר-שמיימי.

[מעניינת העובדה, שגם בסיפור זה של הבשר שירד מן השמים, אנו מוצאים שוב את רבי זירא שעוסק בשאלות על מוצרי מזון היורדים מן השמים:

"בעי מיני' ר' זירא מר' אבהו: ירדה לו דמות חמור מהו? אמר לי': יארוד נאלא, הא אמרי לי' אין דבר טמא יורד מן השמים".

היות וקבעו בבית המדרש ש"שאין דבר טמא יורד מן השמים", אזי – שואל רבי זירא את רבי אבהו – מה דינו של חמור שירד מן השמים, האם הוא חמור ככל החמורים והוא טמא, או שמא כיון שהוא ירד מן השמים, והקביעה היא ש"אין דבר טמא יורד מן השמים", אז למרות שהוא חמור, הוא יהיה טהור.

השיב לו רבי אבהו בביטוי של גערה, וכפי שרש"י מבאר: "תנין שוטה, עוף ששמו תנין, והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד". כאומר לו, מה אתה מחפש ליצור בעיות לא קיימות, אין כזה מושג שדבר טמא יירד מן השמים: "אין דבר טמא יורד מן השמים - ודבר שאינו הוא. ואם ישנו, טהור הוא"].

*

דיון זה אודות חיטים-ניסיים, האם הם כשרים לשתי הלחם, לעבודת המקדש – מעוררת שאלה וותיקה, שיש לה השלכות רבות: האם ראוי להשתמש בתוצר של נסים.

בחז"ל מובאים סיפורים שונים אודות תנאים ואמוראים שלא רצו ליהנות ממעשי-ניסים.

במסכת תענית מספרת הגמרא (כד): שכאשר גבאי צדקה היו רואים את אלעזר איש בירתא הם היו נחבאים מפניו, כי הוא היה נותן להם את כל הכסף שהיה בידו, והם לא רצו לקחת ממנו את כל מעותיו.

פעם הוא הלך לשוק לקנות נדוניה לנישואי בתו, והוא הבחין בגבאי הצדקה שהם בורחים ממנו. הוא רדף אחריהם והשביע אותם באמרו "במה אתם עוסקים", הם השיבו לו שהם אוספים כסף לחתונת יתום ויתומה.

אמר להם: "העבודה"! הוא נשבע בעבודה, בעבודת בית המקדש, שצרכי היתומים הללו קודמים לצרכי בתי. והוא לקח את כל הכסף שהיה ברשותו והעניק להם.

אך נותר לו בכיסו זוז אחד, מטבע קטן, והוא רכש איתו מעט חיטים, והשליך את חבילת החיטים הקטנה הזו אל תוך הממגורה, המחסן, שליד ביתו.

כשאשתו שבה לבית, וידעה שבעלה יצא לשוק לקנות נדוניה - היא שאלה את הבת שלהם "מה אבא הביא", השיבה הבת: כל מה שאבא הביא, הוא הניח במחסן.

כשהם ניגשו למחסן ורצו לפתוח את הדלת, הדבר לא עלה בידם. הם נוכחו לראות שהמחסן כולו מלא וגדוש בגרגירי חיטה, עד כדי כך שלא ניתן לפתוח את הדלת מהכמות הגדולה של החיטים.

הלכה הבת אל בית המדרש ואמרה לאביה: בא וראה מה עשה לך אוהבך. בא וראה מה נתן לך הקב"ה.

אמר לה אביה: "העבודה! הרי הן הקדש עליך", החיטים הללו הינן כהקדש, שאין לך-לנו רשות להשתמש בהם. "אין לנו בהם, אלא כמו שאר עניי ישראל". אנחנו יכולים לקחת מהם כמות שווה לכמות ששאר העניים לוקחים.

"אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו, אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה! שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי, ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו, אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? - אמרה לה: כל מה דאייתי - באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי, וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך! - אמר לה: העבודה! הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל"

*

ישנם סיפורים רבים בחז"ל על כך שלא רצו ליהנות ממעשה ניסים,

ולא רק לצרכים אישיים לא רוצים להשתמש במעשה ניסים, אלא במיוחד לכל הקשור למצוות.

ישנה שאלה ידועה לגבי פך השמן של נס החנוכה, שהיה בו להדליק יום אחד והוא דלק, באורח-נס, שמונה ימים - כיצד מותר להשתמש בו להדלקת המנורה בבית המקדש, בשעה שיש להדליק ב"שמן זית זך" ולא ב"שמן נס".

ספרים רבים נכתבו על דיון זה, וידועה השיחה של הרבי (לקוטי שיחות חלק ט"ו, שיחה לפרשת חיי שרה – שבת מברכים כסלו) עם הביאור המיוחד שבשמן זה היה "כיליון ואי-כליון יחד", הלהבה דלקה באופן טבעי, כאוכלת שמן, אך השמן שיצקו לתוכה לא נחסר אלא נותר על מקומו ולא נאכל.

גם ב'רשימות' חוברת ג' הרבי דן בסוגיא זו באריכות, באופן מיוחד במינו.

תוצר של נס הוא לא מוצר מהודר לקיום מצווה, מצווה צריכה להיעשות באופן טבעי. הכי טבעי שאפשר – כך שנדרש להבין האם אכן אפשר להשתמש בחיטי-נס לצורך שתי הלחם?

*

בשיחה אחרת (לקוטי שיחות חלק ה', שיחה לפרשת וירא) מבאר הרבי מה הסיבה שהקב"ה לא הגיע לרפא את אברהם אבינו לפני היום השלישי למילתו, מדוע הוא התעכב עם הגעתו –

כי הגעתו של הקב"ה מביאה איתה רפואה, ואילו את המצוות, מצווה מילה, יש לקיים באופן טבעי כולל גם עם התוצאות הטבעיות הנגזרות ממנה, ככאב מחמת המילה. המצווה צריכה לפעול בעולם הגשמי, ואין להשתמש במעשה-ניסים, בשבירת טבע העולם, כדי לקיים אותה.

[זה גם ההסבר מדוע אדמוה"ז ביקש מרב החובל שיעצור את הספינה בכדי שהוא יקדש את הלבנה, ולא עצר אותה בכוח רוחני. כי גם ההכנה למצווה צריכה להיעשות באופן טבעי]

השאלה האם קיום מצוות על ידי מעשה-נס נחשב כמצווה, מובא בספרים גם דיון הלכתי לגבי בני זוג שבאופן טבעי לא היתה להם אפשרות ללדת ילדים, ועל ידי נס האשה ילדה –

האם נחשב הדבר שהם קיימו את מצוות פריה ורביה, בשעה שיש כאן נס על טבעי.

*

במכתב שהרבי שלח לרב שעסק בבניית מקווה טהרה במיאמי, הוא מביא דיון מעניין (אגרות קודש כח, י'תקפב):

הרבי כותב ש"בעל הטורים" בפירושו לפרשת תולדות (כו, כב) כותב "מדרש חז"ל נפלא" כהגדרתו של הרבי, אודות שמותם של בארות המים שחפרו עבדי יצחק,

בעל הטורים מבאר שכל שם של באר, מבטא תקופה אחרת בעם ישראל: "עשק" – כנגד בבל, שעשקו את בית יהודה. "שטנה" – כנגד המן שכתב שטנה על ירושלים. ו"רחובות" – כנגד יון, והוא כותב: "שגזרו שלא יטבלו, כדי למונעם מפריה ורביה, ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה בבית לכל אחד ואחד, וזהו "ופרינו בארץ".

בביתו של כל יהודי נוצר מקווה-ניסי שבו יכלו לטבול.

ובמכתבו כותב הרבי: "וממדרש להלכה שיש ללמוד מזה שמקוה מים דנס, גם כן מטהרת".

מדבריו של "בעל הטורים", שמחברו הוא זה שחיבר את ה"ארבעה טורים", ספרי הלכה יסודיים – ניתן להסיק הוראה להלכה, שגם מקווה של נס, מקווה שנוצר באורח-ניסי בביתו של כל אחד ואחד, אפשר לטבול בו ולהיעשות טהור מבחינה הלכתית.

[בסיום מכתבו הרבי כותב שמקווה ניסי זה של ימי גזרת יון, שונה מהמקווה הניסי של זמן המדבר.

בשנים בהם עם ישראל היו במדבר, המקווה שלהם היה ניסי, המקווה היה מ"בארה של מרים", כך שלכאורה אין צורך לחכות לחידוש של מקווה ניסי המטהר מימי גזירת יון, בשעה שניתן ללמוד זאת מהמקוה של ימי המדבר –

אך הרבי אומר שהחידוש הוא דווקא מקווה של ימי גזירות יון, ולא מקווה "בארה של מרים" –

כי, בלשונו של הרבי: "ואין להביא ראי' מבארה של מרים, דשאני דהכתוב קוראו מים".

את מי בארה של מרים התורה עצמה מכנה פעמים רבות בשם "מים", כך שהתוצר של הבאר הזה קיבל הגדרה תורנית של מים, כך שאלו מים שניתן, הלכתית, לטבול ולהיטהר בהם.

לעומת זאת מי המקוואות הניסיים של תקופת גזירות יון – אלו מקוואות ניסיים, שזה דבר חידוש שהם מטהרים].

*

אז מה באמת הדין של אותם חיטים שירדו מן השמים – הם ראויים לשתי הלחם בחג השבועות או לא, אפשר להשתמש בחיטים של נס או לא?

הרמב"ם כותב להלכה ב"יד החזקה" (הלכות תמידין ומוספין ח, ג): "חיטים שירדו בעבים, יש בהם ספק אם אני קורא בהם "ממושבותיכם", או אינם "ממושבותיכם". לפיכך לא יביא, ואם הביא כשר".

מלכתחילה אין להביא את החיטים הללו עבור שתי הלחם, אבל אם הביאו אותם, הדין הוא שהם כשרים.

*

מה הדיון הזה אומר לנו, אנחנו שלא יורדים עבורנו ירכי-בהמה מן השמים, אנחנו שלא בטוח שנצטרך להביא בחג השבועות הקרוב לבית המקדש חיטים שירדו מן השמים, אלא בעזרת ה' נביא שתי הלחם מחיטים שצמחו בארץ ישראל – מה המסר עבורנו מכל הדיון הזה?

לחם, המיוצר מחיטים, הוא מאכל אדם, ואילו השעורים, הינם מאכל בהמה.

במובן הרוחני: חג הפסח, מועד היציאה ממצרים, החג בו מביאים קרבן העומר, משעורים – מבטא את תחילת עבודת האדם את הקב"ה. כאשר האדם עוסק עם ה"בהמה" שבו, עם הנפש הבהמית שהיא הדומיננטית אצלו, ועליו להקריב את קרבן העומר. להתחיל לספור ספירת העומר במשך ארבעים ותשע יום, כדי לעדן ולזכך אותה.

חג השבועות, סיום עבודת ספירת העומר, הזמן בו סיימנו לברר את הנפש הבהמית שבנו – זהו זמן בו אנו עולים ברמה, וביום זה אנו מקריבים מנחה שהיא מאכל אדם, מנחת חיטים, שתי הלחם.

בחג השבועות אנו מקריבים "שתי הלחם" המסמלות "לחם" כפול, עבודה מרוממת כפולה, לימוד התורה שהוא כפול – הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה.

על מנת להכין "לחם", כדי להיות ברמה עליונה שכזו, כדי להקריב את "שתי הלחם" על גבי המזבח בחג השבועות – נדרשת עבודה ויגיעה. לחם לא מגיע מוכן, צריכים לעמול ולהתייגע עד שצומחים חיטים, ועד שעושים מהם לחם. כדי שיהיו חיטים יש לחרוש, לזרוע, לקצור, לעמר, לדוש וכו'.

הקב"ה דורש מהאדם יגיעה. הקב"ה אינו אוהב שהאדם יקבל "נהמא דכיסופא", [לחם בושה], לחם שהוא לא עמל עליו.

לימוד התורה, התחברות עם הקב"ה, "הבאת שתי הלחם" המסמלת את הבנת התורה, ו"הקרבת שתי הלחם על המזבח", המסמלת את הביטול של ההבנה אל הקב"ה – צריכים להיות על ידי עבודה. לימוד התורה נרכש רק על ידי "יגעתי ומצאתי", ורק אז "תאמין" (מגילה ו). אמנם אנחנו מתפללים "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל", אבל לא די בתפילה לבדה, אלא יש לעמול על הבנת התורה, יש להתייגע על הכנת החיטה.

כך הוא סדר הדברים הנדרש והרצוי. התחברות עם הקב"ה, מגיעה על ידי עמל ויגיעה.

*

אבל, לעיתים הקב"ה רואה, שהאדם אינו מתייגע על כך, והוא שולח לו מלמעלה "חיטים בעבים". הוא מכניס לו הרהורי תשובה מלמעלה, ללא עשיה מצד האדם. פתאום תוקפים את האדם הרהורי תשובה, הוא מתעורר לפתע ברצון להתחבר עם הקב"ה. "חיטים שירדו בעבים".

יהודי, מטבעו, הוא בעל "מרה שחורה", וכשהוא מקבל "חיטים בעבים" - הוא מתחיל להתחבט מה עושים עם הרהור תשובה זה, עם "חטים שירדו בעבים". היות ולא התייגעתי על זה, זה לא "שלי", זה לא חדור אצלי בפנימיות, האם עלי "להשתמש" ב"חיטים" האלו או שעלי להתנזר מהם, האם הם ראויים לשתי הלחם או לא?...

הוא לא רוצה ליהנות ממעשה-ניסים, זה לא "שמן זית", זה לא "חיטים", זה תוצר של נס -

אומר לו הרמב"ם: ההלכה היא, שאמנם מלכתחילה זה לא סדר העבודה הרצוי, "חיטים שירדו בעבים – לא יביא", אבל אם בכל זאת הבאת חיטים שכאלו, זה בסדר. "אם הביא – כשר".

אמנם נדרשת מהאדם יגיעה כדי להביא לצמיחת חיטים, "חיטים שירדו בעבים" זה לא נקרא "ממושבותיכם" במובן הפשוט של המילה – אבל כאשר אין ברירה, "אם הביא", אזי גם זה "כשר", כאשר יש לך הרהור תשובה מלמעלה, תפוס בו, אחוז בו, ותנצל אותו. הוא כשר לשימוש.

כי מלבד העובדה שבזמן שיש לך הרהור תשובה, למרות שהדבר אכן לא בפנימיות, תינצל מלהיות שקוע בשלילה –

אם תאחז ב"חיטים" אלו, אם תתפוס בהתעוררות זו - הדבר גם יחדור בך בפנימיות, החיטים יהיו "שלך", הם יהיו "ממושבותיכם", מהמקום שלך.

(על בסיס קטע משיחת חג השבועות תשי"ד, לקוטי שיחות חלק ל"ב אמור ב ,ועוד)

 


============

דף מקורות: גשם של חיטים

ויקרא, אמור כג טז-יז:

תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה'".

מנחות סט:

בעי ר' זירא: חיטים שירדו בעבים מהו, ממושבותיכם אמר רחמנא, לאפוקי דחוצה לארץ, דלא. אבל דעבים שפיר דמי. או דלמא ממושבותיכם דווקא, ואפילו דעבים נמי לא. ומי איכא כהאי גוונא. אין, כדעדי בר טייעא, נחיתא לי' רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי.

רש"י: שירדו בעבים עם המטר, כששתו העבים באוקיינוס, בלעו ספינה מליאה חיטין.

תוספות: וקשה לר"ת, דאי מחוצה לארץ, וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים? מכל מקום "ממושבותיכם" בעינן, וליכא. ואי מארץ ישראל, וכי נאסרין הן על ידי כך? אלא נראה לי, דעל ידי נס ירדו בעבים, כי הנהו אטמהתא דפרק ד' מיתות.

סנהדרין נט:

כי הא דר"ש בן חלפתא, הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפי', אמר הכפירים שואגים לטרף, נחיתו לי' תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. אייתי' ואתא לבי מדרשא, בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור, אמרו לי' אין דבר טמא יורד מן השמים. [בעי מיני' ר' זירא מר' אבהו: ירדה לו דמות חמור מהו? אמר לי': יארוד נאלא, הא אמרי לי' אין דבר טמא יורד מן השמים.

רש"י: יארוד נאלא - תנין שוטה, עוף ששמו תנין, והוא שוטה ובוכה ומספיד תמיד.

אין דבר טמא יורד מן השמים - ודבר שאינו הוא. ואם ישנו, טהור הוא]

תענית כד

"אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה, דכל מאי דהוה גביה יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו, אמר להו: אשבעתיכו, במאי עסקיתו? אמרו ליה: ביתום ויתומה. אמר להן: העבודה! שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד זוזא, זבן ליה חיטי, ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו, אמרה לה לברתיה: מאי אייתי אבוך? - אמרה לה: כל מה דאייתי - באכלבא שדיתיה. אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא דמליא חיטי, וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה: בא וראה מה עשה לך אוהבך! - אמר לה: העבודה! הרי הן הקדש עליך. ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל"

בעל הטורים, תולדות כו, כב:

"עשק" – כנגד בבל, שעשקו את בית יהודה. "שטנה" – כנגד המן שכתב שטנה על ירושלים. ו"רחובות" – כנגד יון שגזרו שלא יטבלו, כדי למונעם מפריה ורביה, ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה בבית לכל אחד ואחד, וזהו "ופרינו בארץ".

אגרות קודש חלק כח, י'תקפב

וממדרש להלכה שיש ללמוד מזה שמקוה מים דנס, גם כן מטהרת ... [ואין להביא ראי' מבארה של מרים, דשאני דהכתוב קוראו מים].

רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין ח, ג:

חיטים שירדו בעבים, יש בהם ספק אם אני קורא בהם "ממושבותיכם", או אינם "ממושבותיכם". לפיכך לא יביא, ואם הביא כשר.

מגילה ו

יגעתי ומצאתי תאמין

 


ה' בסיון תשע"ז