ב"ה יום ראשון, א' תמוז תשע"ז | 25.06.17
הרבי
הרבי
במדבר - 'השומרים הקטנים' ■ הפרשה החסידית

אנו המבוגרים, קיבלנו את התורה מהקב"ה רק אחרי שהוא קיבל 'ערבות' שהילדים שלנו ישמרו את התורה, "בנינו עורבים אותנו" ● הרב אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית על-פי שיחותיו הק' של כ"ק אדמו"ר זי"ע מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי' וולף

בפרשת במדבר הקב"ה מורה למשה רבינו על אופן חניית בני ישראל במדבר: המשכן ממוקם במרכז, סביב לו חונים משפחות בני שבט לוי, ובהיקף החיצוני חונים שאר שבטי עם ישראל.

הלוים החונים בין שאר השבטים לבין המשכן, משמשים בחנייתם כשמירה על המשכן, וכפי שהתורה כותבת בפרשה (א, נג): "והלוים יחנו סביב למשכן העדות .. ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות". עצם חנייתם סביב אוהל מועד, מהווה שמירה על המשכן.

העובדה ששמירת המשכן על ידי עצם חניית הלוים סביבו, בא לידי ביטוי בחידוש מעניין:

בהמשך הפרשה, כאשר הקב"ה מורה למשה רבינו למנות את בני משפחות שבט לוי, הוא אומר (ג, טו): "פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם". יש למנות את בני שבט לוי בשונה מאת כלל עם ישראל. שאר השבטים נמנו מגיל עשרים ומעלה, ואילו את בני שבט לוי יש למנות "מבן חודש ומעלה". יש למנות את כולם, מהפעוטות הקטנים.

מבאר רש"י; "מבן חודש ומעלה: משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא "שומר משמרת הקודש"", והוא מוסיף: "אמר רבי יהודה ברבי שלום; למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן".

מן הדין הוא, שיש למנות את בני שבט לוי כבר מרגע לידתם, אפילו תינוקות בני יומם, והעובדה שהם נמנים רק "מבן חודש ומעלה", הינה רק כדי לוודא שאכן זהו תינוק בר-קיום, שהוא חלילה אינו "נפל" (תינוק שנפטר חלילה במהלך 30 הימים הראשונים ללידתו).

גם תינוק זה שהינו רק "מבן חודש ומעלה", מוגדר כ"שומר משמרת הקודש".

ההסבר לכך הוא: כי עצם חניית בני שבט לוי סביב לאוהל מועד, מהווה את "משמרת משכן העדות".

והדבר מודגש בעיקר בתינוקות: אבותיהם לא נמצאים תמיד בשטח המפריד בין המשכן לבין 'מחנה ישראל', הלווים נדרשים לעשות את מלאכתם בתוך אוהל מועד, כך שהם לא מהווים שמירה או חומה בין המשכן ובין מחנה ישראל. גם אימותיהם אינם תמיד באוהל המשפחתי, עיתים שהם יוצאות לרכישת מוצרים מתגרי אומות העולם הנמצאים מחוץ למתחם חניית עם ישראל.

רק התינוקות, אלו שהם "מבן חודש ומעלה", או אפילו אלו הקטנים יותר "למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן", שהם לא יוצאים למלאכתם או לקניות - הם, בעצם שהייתם באוהל הפרטי שלהם ב'מחנה לויה', מהווים את השמירה על המשכן. "והלוים יחנו סביב למשכן העדות .. ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות".

*

הלוים, ובעיקר התינוקות שבהם, שמרו את "משמרת משכן העדות", שמרו על המשכן.

המשכן נקרא בשם "משכן העדות", על שם לוחות הברית הנמצאים בו, או כפי שהרמב"ן כותב בביאורו בפרשת תרומה: "עיקר החפץ במשכן – הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון".

הארון בו היו מונחים הלוחות, הוא עיקרו של המשכן, כך שעיקר משמרתם של בני שבט לוי, ובעיקר אלו התינוקות שבהם – היה בשמירה על הארון, שמירה והגנה על התורה.

*

בזמן המשכן היה זה תפקידם של בני שבט לוי, אבל התוכן של הדברים אינו מיועד רק לשבט לוי, אלא הוא הוראה ומסר לכל אחד ואחת מעם ישראל.

הרמב"ם כותב בספר "משנה תורה" (סוף הלכות שמיטה), ש"כל איש ואשה .. אשר נדבה רוחו אותו", יכול להחשב כמו כהן או לוי, ובנוסף לכך, בזמן הגלות, למרות שזהו זמן שפל בעם ישראל - אבל על פי ביטוי חז"ל (שבת פט, ירושלמי תענית ב, יא) "קלקלתו, זוהי תקנתו", הקלקול הינו תיקון, כך שבזמן הגלות יש לכל יהודי תפקידים שהיו, בימים כתיקונם, מנת חלקם של בני שבט לוי בלבד.

בזמן בית המקדש הקרבת הקרבנות היתה נחלתם הבלעדית של הכהנים, ואילו בזמן הגלות, כאשר "תפילות – כנגד קרבנות תקנום" (ברכות כו), התפילות הינם במקום הקרבת קרבנות – אזי כל יהודי בעת תפילתו הרי הוא ככהן העושה עבודתו על גבי המזבח.

מה עוד שכהכנה למתן תורה, ביום ב' סיון, אמר הקב"ה למשה רבינו אודות כל עם ישראל (יתרו יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", כך שמעלת הכהנים ניתנה לכל יהודי ויהודי –

כך שכמו שבימי המשכן, שמירתו נעשתה על ידי בני שבט לוי, גם על ידי התינוקות "מבן חודש ומעלה", ואפילו אלו שרק זה עתה נולדו, "מן הבטן", היו חלק מאותם "שומרי משמרת הקודש", הם שמרו על המשכן שעיקרו הוא הארון, התורה –

כך כל יהודי, בדורנו, אפילו תינוק שזה עתה נולד, הינו חלק מ"ממלכת כהנים", והוא ראוי וזכאי להיות מאותם אלו שהם "שומרי משמרת הקודש", מאלו הנוטלים חלק בשמירה על התורה.

*

גם תינוקות קטנים הם "שומרי משמרת הקודש", שומרים על התורה.

כאשר הקב"ה בחר – מבין כל האומות, ואפילו מהמלאכים – דווקא בעם ישראל והעניק להם את התורה שהיא "חמדה גנוזה" שלו, אוצר יקר ביותר, הרי זה כי הוא סומך עליהם והוא בטוח שהם ישמרו היטב על האוצר היקר שלו, על ה"חמדה גנוזה", על התורה.

אלו שהקב"ה בטוח שהם ישמרו על תורתו, הם יהיו "שומרי משמרת הקודש".

ואלו שהוא העניק להם את התורה – הם גם התינוקות הקטנים ביותר. התורה היא (ברכה לג, ד) "מורשה קהילת יעקב", התורה היא "מורשה", במובן של ירושה, לכל יהודי ויהודי, ודין הירושה הוא, שגם תינוק בן יומו, זכאי לירש את כל נכסי אביו.

הקב"ה בטוח וסומך שכל יהודי, גם תינוק בן יומו, ובטח "מבן חודש ומעלה", ישמור על ה"חמדה גנוזה שלו", הם כולם יהיו "שומרי משמרת הקודש", ועל סמך זה הוא העניק להם את ה"תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב".

לאור כל זאת: בעוד ימים ספורים, ביום מתן תורה בחג השבועות, כאשר נקבל מחדש את התורה, את ה"חמדה גנוזה", ונשמע את קריאת עשרת הדברות – נביא לבית הכנסת לשמיעת קריאת התורה את כל הילדים, כולל גם את התינוקות, כי הם – לא פחות מאיתנו – "שומרי משמרת הקודש".

יתרה מזו: אנו, המבוגרים, קיבלנו את התורה מהקב"ה רק אחרי שהוא קיבל 'ערבות' שהילדים שלנו ישמרו את התורה, "בנינו עורבים אותנו".

*

חז"ל מספרים (ירושלמי יבמות א, ו) על רבי יהושע בן חנניה, שהיה אחד מגדולי התנאים בדורו – שזכה למעמדו הרוחני הנעלה הודות לכך שכאשר הוא היה תינוק קטן, אמו היתה מביאה את העריסה שלו לבית המדרש כדי שישמע דברי תורה, "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה", עד כדי כך שרבי יוחנן זכאי הגדיר אותו (אבות ב, ט) "אשרי יולדתו".

ואם כך הפליאו חז"ל במעלתו, למרות שמדובר כאן על "בית מדרש", שמהותו הוא לימוד בהבנה, הרי וודאי כאשר מדובר על "קריאת התורה", שעיקרה הוא השמיעה, גם ללא הבנה – יש לשער עד כמה נעלה וחשוב דבר זה, ומה גודל ההשפעה שיש לשמיעת קריאת התורה על תינוקות קטנים.

יתרה מזו: כאשר התינוק נמצא בבטן אמו, חז"ל אומרים שמלמדין אותו את כל התורה כולה, ולפני לידתו בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו. וידועה השאלה, באם משכחים ממנו את התורה, לשם מה יש ללמד אותו, והביאור הוא: שהלימוד בבטן האם, מעניק לילד כח ועוז ללימוד התורה אחרי לידתו.

ואם ללימוד בבטן האם יש השפעה על הילד, אזי יש לשער מה כוחה של שמיעת קריאת התורה, "שיתדבקו אזניו בדברי תורה" אחרי שהוא נולד, ובפרט כאשר אין מלאך שישכח ממנו זאת – עד כמה קריאה זו נחקקת בנפש הילד ועד כמה היא משפיעה עליו.

יש לוודא שכל הילדים ישמעו בחג השבועות הקרוב את קריאת התורה, את קריאת "עשרת הדברות", והודות לילדים, "בנינו עורבים אותנו", נקבל כולנו מחדש את התורה בשמחה ובפנימיות.

ויהי רצון שעוד קודם לכן נזכה, "זכו אחישנה", לקבל את פני משיח צדקנו וללמוד תורה הישר מפיו.

(משיחת שבת במדבר, תש"מ / לקוטי שיחות כג, 256-258)

כ"ח באייר תשע"ז