ב"ה יום רביעי, כ"ט אלול תשע"ז | 20.09.17
ורוממתנו. הרבי
ורוממתנו. הרבי צילום: מתוך הווידאו
ורוממתנו! / הרב אלי' וולף

הרב אלי' וולף כתב מאמר מיוחד על מעמד ל"ג בעומר עם הרבי בשנת תשמ"ז, שראה אור בספר "קליאמקע" שהוציא לאור ● הבוקר, בהשגחה פרטית, שחררה חברת המדיה החב"דית 'ג'ם' את הווידאו שאליו התכוון הרב וולף במאמרו ● 'שטורעם' מגיש את קטע הווידאו המרגש לצד המאמר המיוחד ● לכתבה המלאה >>>
הרב אלי' וולף



שניות ספורות לפני סיום 'פאראד' ל"ג בעומר תשמ"ז. תצוגת המשאית של "ברית אברהם" עברה על פניו של הרבי ופנתה ימינה לקינגסטון עווניו, זו המשאית האחרונה בטור הארוך של תצוגות היהדות שעברו על פניו של הרבי במהלך ה'פאראד',

המארגן והמנחה הרה"ח הרב יעקב יהודא העכט מכריז על המשך תכנית היום לילדים, והוא מודה במילים ספורות לאלו שייסעו בארגון ה'פאראד' המרשים, תוך שהוא נוקב בשמותיהם -

וכהמשך לתודות אלו, הרבי מתכופף אל עבר המיקרופון וממשיך את התודות ומכריז (באנגלית): "ובמיוחד לילדים ולילדות, בני אברהם יצחק, ובנות שרה רבקה רחל ולאה", והחל לנגן "כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון", תוך שהוא מוחה את כפיו בחוזקה.

הרבי הסתובב ממקום עומדו על הבימה המפוארת כדי לחזור אל תוך 770, ורגע לפני שהוא מתחיל לצעוד בחזרה אל חדרו הק', ניגש הרב העכט אל הרבי ואמר, שהוא מקווה שהרבי רווה נחת מהמעמד.

הרבי השיב לו: "זייער" [מאוד].

ואז שאל אותו הרבי: "און וואס איז מיט די מרה-שחורה"? [ומה עם ה"מרה-שחורה" שלך?] הרב העכט היה מוטרד מההוצאות הכספיות הגדולות, זאת בנוסף לדאגה שלו להצלחת ה'פאראד' -

השיב הרב העכט: "דער רבי האט מיר ארויסגעשלעפט"! [הרבי "משך" אותי מזה].

השיב לו הרבי, כשחיוך רחב נסוך על פניו הק': "ארויסגעשלעפט?! - אויפגעהויבן!", תוך שהוא מרים את ידו הק' כלפי מעלה, וחזר בשנית: "אויפגעהויבן"! [משכתי?! - הרמתי!, רוממתי!]

*

יש "ארויסגעשלעפט", ויש "אויפגעהויבן". יש "למשוך", ויש "להעלות, להרים, לרומם".

הרבי לא "מושך" אותנו, הרבי "מרים" אותנו, "מרומם" אותנו!

ל"ג בעומר הוא תמציתו של ספירת העומר. במאמרי חסידות מבואר שספירת "הוד שבהוד" של ל"ג בעומר, היא הסיכום של עבודת האדם בבירור וזיכוך מידותיו בימי ספירת העומר.

ספירת העומר מתחילה יום לאחר ליל הסדר, לאחר היום שבו יצאנו ממצרים.

בעת יציאת מצרים עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה, חז"ל אומרים שאילו עם ישראל היה נשאר רגע אחד נוסף בארץ מצרים, חלילה לא היה את מי להוציא -

וכיון שזה היה מצבם של עם ישראל, אזי "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", הקב"ה עצמו ירד למצרים והוציא אותם משם בכוחו, ללא כל עשיה מצידם.

רק לאחר מכן, יום לאחרי שהם נגאלו מטומאת מצרים, החל עם ישראל בעבודה עצמית משלו, הוא החל בספירת העומר, יום אחרי יום - עד לפסגה ושיא שלמותם במעמד הר סיני בעת מתן תורה.

שלושת השלבים הללו; יציאת מצרים, ספירת העומר, ומתן תורה - באים לידי ביטוי בפסוק בשיר השירים; "משכני, אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו".

"משכני" - מבטא את יציאת מצרים. הקב"ה "משך" אותנו מטומאת מצרים, אנחנו מצדנו היינו שקועים בטומאת מצרים, עם ישראל לא היה מזוכך, והקב"ה "משך" אותנו משם בכוח.

"אחריך נרוצה" - מבטא את עבודת ספירת העומר, במהלכו עם ישראל מברר את מידותיו, מזכך את נפשו הבהמית, ואז הם מצידם מתחילים "לרוץ" אחרי הקב"ה. עם ישראל מתחיל לרוץ אחרי הקב"ה במשנה כוח, הנפש האלוקית יחד עם הנפש הבהמית, "נרוצה" שניים יחד.

"הביאני המלך חדריו" - זו התכלית, בעת מתן תורה.

"משכני", "ארויסשלעפן" - זה אומר שבעצם, אתה נשארת היכן שאתה, נשארת מה שהיית. כח חזק ממך עקר אותך ממקומך והציב אותך במקום אחר, אבל במהותך נשארת במקום הקודם, לא נעשה בך כל שינוי.

השינוי שנעשה - הוא טכני בלבד, לא מהותי.

אך כאשר אתה מתחיל לעבוד, כאשר אתה מתחיל לשנות את עצמך - או אז נעשה בך שינוי. עקרת את עצמך מהמקום הקודם ואתה נעמד במקום אחר.

ל"ג בעומר הוא תמצית ספירת העומר, שמהותה היא עבודת האדם, לחולל בעצמו שינוי עצמי. כאשר עושים ומתייגעים, כאשר מכינים 'פאראד' מפואר ומושקע מתוך מטרה לגרום לרבי נחת רוח, ואף מקבלים מהרבי אישור שאכן הצליחו וגרמו לו נחת רוח, הרבי אומר "זייער" -

זה לא "משכני".

"ארויסגעשלעפט"?! מה פתאום!

*

הגמרא במסכת פסחים מספרת על רב יוסף, שבחג השבועות הוא היה מבקש שיכינו עבורו עגל משובח, "עגלא תלתא", באומרו: "אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" - אילו לא היה היום הזה שגרם לכך [יום מתן תורה], כמה "יוסף" ישנם בשוק.

רש"י בביאורו על הגמרא מסביר את דברי רב יוסף וכותב: "אי לאו האי יומא - שלמדתי תורה ונתרוממתי".

הגדרה זו של רש"י דורשת ביאור, מנין לו שרב יוסף מגדיר את מעלת יום מתן תורה בכך שהוא "נתרוממתי", ולא כפשטות דבריו, שהוא שונה מכל שאר ה"יוסף" שישנם "בשוקא", בכך שהוא לומד תורה ואילו הם לא.

בלקוטי שיחות (פרשת יתרו חלק ט"ז), מבאר הרבי שדברי רבי יוסף הם הביטוי של החידוש שנפעל במתן תורה.

גם לפני מתן תורה למדו תורה, האבות והשבטים למדו תורה, גם לפני מתן תורה קיימו מצוות.

אבל לפני מתן תורה, לימוד התורה וקיום המצוות היה ללא ציוויו של הקב"ה, הוא היה מדעתם ומרצונם של האבות, הם לא היו "מצווה ועושה", הם קיימו זאת באופן של "אינו מצווה ועושה".

ההבדל בין קיום המצוות לאחר ציוויו של הקב"ה, קיום של "מצווה ועושה", לבין הקיום שבא מרצונו ויוזמתו של האדם, אינו רק האם הוא יקבל שכר גבוה יותר או לא, אלא זה הבדל מהותי -

לפני מתן תורה, בגלל שקיום המצוות היה רק יוזמה מצד האדם, זו היתה עשיה של האדם בלבד ללא ציווי של הקב"ה - היא לא פעלה שום שינוי בחפץ בו נעשתה המצווה. הוא נשאר חפץ גשמי כבעבר, ולא חדרה בו קדושה כלל.

אך כאשר הקב"ה הורה לקחת חפץ מסוים ולקיים באמצעותו מצווה, כשהקב"ה הורה לקחת לולב לאגוד אותו ולברך עליו, לקחת עור בהמה ולעשות מזה תפילין או מזוזה - אזי נעשה שינוי מהותי בחפץ עצמו, החפץ הגשמי השתנה, הוא נעשה חפץ של קדושה.

קיום המצוות של היהודי לאחר מתן תורה, לאחר הציווי של הקב"ה - מוסיף קדושה בחפצי העולם.

"האי יומא", יום זה של מתן תורה, יצר "יוסף", תוספת של קדושה והתעלות באדם, ולא רק באדם שמקיים את המצווה, אלא אפילו "בשוקא", בשוק, ברשות הרבים, בחפצי העולם הגשמי.

וזה מה שכותב רש"י, שבזכות "האי יומא" - "למדתי תורה ונתרוממתי".

לימוד התורה לאחר מתן תורה - אינו רק תוספת של ידיעה, הוא לא רק השגה והבנה של חכמת התורה. זה גם היה לפני "האי יומא", לפני מתן תורה.

בזכות מתן תורה, בזכות "הביאני המלך חדריו" - אזי "ונתרוממתי", אני נעשה מציאות חדשה, מציאות מרוממת ונעלית יותר. האדם הגשמי - כמו חפצי העולם הגשמיים - נעשה מרומם יותר.

מתן תורה אינו "ארויסשלעפן", מתן תורה זה "ונתרוממתי", הוא פעל באדם שינוי של מהות, האדם נעשה מהות נעלית יותר, הוא נעקר ממקום אחד ומתייצב במקום אחר -

"אויפגעהויבן"!

*

הרבי "מרומם" אותנו.

הוא יכול "לרומם" אותנו והוא יכול גם רק "למשוך" אותנו, זה תלוי בנו. האם אנחנו מתרוממים, או שאנחנו רק "נמשכים".

הרבי משקיע בנו כוחות, משפיע לנו ברכות, הרבי נתן לנו תורה רחבה מני ים. אם רק נלמד אותה כראוי, אם נהגה בה, נשקיע בה את עצמינו, נחיה איתה ונחיה אותה - אזי נהיה "ונתרוממתי", נתרומם ונהיה למהות אחרת.

 "להתרומם" או "להימשך" - זה תלוי בנו.

הרבי מעמיד אותנו ברמה אחרת, הרבי מרומם אותנו, ואם רק נרצה - נהיה שם.

אם נתעקש בכוח לא להתרומם, אם נישאר היכן שאנחנו, באותה מהות, עם אותם עיסוקים ותכנים רדודים שממלאים אותנו - אולי טכנית נעמוד במקום אחר, אבל זה יהיה רק "משכני", זה יהיה רק "דער רבי האט מיר ארויסגעשלעפט".

נדרש מאיתנו יותר.

זכינו לכך ש"אתה בחרתנו מכל העמים", זכינו ו"אהבת אותנו ורצית בנו" - ובנוסף לזה זכינו גם אשר "ורוממתנו"!

הרבי מרומם אותנו, אנחנו יכולים להתרומם אל הרבי, לעמוד במקום אחר, להיות מהות אחרת לגמרי, להיות "גאר אנדערש",

הרבי מרומם אותנו, ואילו אנחנו...

חלילה וחס, שלא נהיה בבחינת בנים גידלתי, ורוממתי, והם - - -

עלינו להתרומם, לא להשאר למטה, עלינו לגרום לרבי נחת רוח, ונזכה שהנחת עבורו תהיה באופן של "זייער", נממש את מה שהרבי מצפה מאיתנו -

"ארויסגעשלעפט?! - אויפגעהויבן!", "אויפגעהויבן"!

**

מתוך הספר "קליאמקע"
ט"ז באייר תשע"ז