ב"ה יום חמישי, כ"ו תמוז תשע"ז | 20.07.17
הרב נחום וילהלם על רקע ספרו המיוחד
הרב נחום וילהלם על רקע ספרו המיוחד
ה'שמן משחת קודש' של חב"ד

שבועון 'כפר חב"ד' קיים לא מזמן ראיון שעורר הד רב, עם גאון חב"די צנוע ונחבא אל הכלים, לרגל הופעת הספר 'יסודות ושורשים בשער היחוד והאמונה' ● בשיחה מיוחדת סיפר הרב נחום וילהלם על החוויות האישיות שלו עם הרבי ושרטט את מיקומה של שיטת חב"ד בסוגיית "אחדות השם" בסדר הדורות מהר-סיני, עובר דרך רבי שמעון בר יוחאי וחז"ל, ה'ראשונים' וה'מקובלים', ועד לבעל-שם-טוב ולבית מדרשם של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע ושל כ"ק אדמו"ר זי"ע ● לרגל ל"ג בעומר, חג מתן-פנימיות-התורה, מערכת 'שטורעם' מגישה לגולשים את הראיון המלא ● להבין ולהשכיל >>>
הרב אהרן-דב הלפרין
בית המדרש 'בית אלחנן דב' בירושלים ת"ו, מהווה בית ועד לחבורה עילית של למדנים מופלגים, העוסקים בעיקר ב'חושן משפט', בסוגיות העמוקות של דיני ממונות. לצדו של בית המדרש מתפקד בית הדין "תבונות ארי" בראשות ראש ביהמ"ד, האב"ד, הרב משה אורי אייזנשטיין. בירכתי מקום תורה זה תופס את מקומו הרב נחום וילהלם.

טיפוס שקט, יהיו שיאמרו מופנם, שלא מוצא את מקומו במרכז ההתרחשויות. מפעם לפעם, לעתים נדירות, אורו היה מבליח על-גבי כתבי-עת תורניים, חב"דיים ושאינם, אך לא מעבר לכך.

יודעי דבר, ממתיקי סוד, ובעלי עניין בתחום היצירה שלו, התוודעו אט-אט לאותה אבן יקרה שחוסה בצל. בניגוד למה שהיה ניתן לצפות מחבר בית מדרש לדיני ממונות הריאליים – יצירתו שייכת דווקא לתחום המופשט יותר, ברעיונות העמוקים ביותר בתורת חסידות חב"ד, ב'תניא' של אדמו"ר הזקן וב'הדרנים' של הרבי.

ספרו "יסודות ושורשים בשער היחוד והאמונה" שיופיע לכבוד ה' טבת הממשמש ובא, ואשר לכבודו נערך ראיון זה, הוא מהדורה רביעית של הספר. אלא שבשונה ממהדורה זו שנדפסת במספר גדול של עותקים, שלוש המהדורות הקודמות נדפסו בעותקים ספורים. כמה מגדולי המשפיעים ע"ה ויבדלו-לחיים, שרכשו את הספר, הביעו השתאות. יש מהם שסיפרו על השימוש שהם עושים בספר בשיעוריהם ובכתביהם.

אגב, קובץ "הערות וביאורים", הבימה התורנית-חב"דית הנחשבת ביותר, בעריכתו של הרב אברהם גערליצקי, היה האכסניה בה זכו עיוניו של הרב וילהלם לראות אור במהלך השנים. לפני כעשרים שנה התחולל מעל דפי הקובץ האמור פולמוס מרתק שנועד לתווך סתירה לכאורה, בין דברי אדמו"ר הזקן לביאור של הרבי. טובי הכותבים התנצחו ביניהם עד שפרש הרב וילהלם כשמלה את שיטתו עלי גיליון, ועורר התפעלות רבה. לימים, בסקירה שפרסמה המערכת על הסוגיות שנידונו בקובץ במשך תקופה, המליצה את התיבות "מציון תצא תורה" על דברי ה"משכיל" מירושלים ש"ליבן את כל הסוגיה במסה ארוכה ויסודית". הייתה זו עוד הזדמנות ל"משכילים" בתורת חב"ד, להכיר מעמיק נדיר בחסידות.

כאמור, בימים אלו יוצא ספרו מהדפוס, ולכבוד המאורע, ולרגל ימי החנוכה, ניאות הרב וילהלם לשתף אותנו בסיפורו של הספר.

כשכותשין את השמן

נפתח בענייני דיומא. לא מכבר חגג העולם היהודי את "ראש השנה לחסידות" וכעת אנו לקראת ימי החנוכה. בוודאי אין זה מקרי ששני חגים מאירים אלו סמוכים האחד אל רעהו.

הקשר בין י"ט כסלו לחנוכה נשמע פשוט וטבעי. חנוכה עניינו להאיר "למטה מעשרה טפחים", וחסידות עניינה "דירה בתחתונים". ידוע גם שחסידות היא השמן שבתורה. בהמשך הדברים, כאשר מן הסתם נדבר על חידושה של חסידות חב"ד, נגלה שדרך העבודה שדורש אדמו"ר הזקן דומה ל"זית הזה כשכותשין אותו מוציא שמנו" – לזכך את שכלנו ולעדן את מוחנו הגשמי כדי שיהיה מסוגל לקלוט סברות אלוקיות דקות, עד ש"יוציא שמנו", שהנשמה תאיר בו.

מעניין. לרוב מוסבר ש"עצם הנשמה" מתגלית במצבים של "כתית", ניסיונות ומסירות-נפש. אך הצמח צדק אומר על הפסוק "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת", שכאשר יהודי עומד בניסיון – "כי מנסה", ויש לו "גילוי עצם הנשמה", הוא מיד צריך לשבת וללמוד חסידות, "לדעת". כי גילוי עצם הנשמה בעת ניסיון, משתק את הכוחות הגלויים, וה"עבודה" היא לגלות את אור הנשמה בתוך הכוחות הגלויים, בשכל ובמידות.

אתם מדברים על שמן שנוצר על-ידי "עבודה", אבל בחנוכה היה "נס פך השמן"...

להבין חסידות, אחרי כל היגיעה, זה נס. הרבי מביא ב"היום יום" ששכל אנושי הוא קר כמו מת, וכשהוא משיג אלוקות, זו "תחיית המתים"...

נקדים את המאוחר. ב"פתח דבר" כתבתם שהספר היה בחדרו הק' של הרבי כשנתיים ימים. מה אתם יכולים לספר על זה?

לא יודע אם יש כאן "סיפור". הספר נכנס אל הרבי בתש"נ והגיע אל הספרייה בתשנ"ב. כלומר, שבזמן שבינתיים הוא היה בחדר. איני ידוע מה זה אומר. עבורי זו זכות גדולה.

בשנים האחרונות התברכנו ביבול פורה של ספרי ביאורים בחסידות. נראה שעדיין מצאתם בקעה להתגדר בה. מהי הייחודיות של הספר?

ראשית כל, תופעת ספרי הביאורים בחסידות היא מרגשת. בהתאם למה ששמענו מהרבי, היא בוודאי חלק מתהליך הגאולה. נראה בחוש, שלאחרונה גדל מאוד מעגל לומדי תורת החסידות.

בספרי, אין כל-כך דגש על הסברת חסידות בשפה שווה לכל נפש (ועוד חזון למועד לכך), אלא יותר על ירידה להבנת יסודות החסידות:

תורת חסידות חב"ד ניתנה ברחבות גדולה, ריבוי עניינים וביאורים, לא מעט מובאות ממקורות קדומים, ולעתים "מרוב עצים לא רואים את היער", לא שמים לב מה בעצם נאמר כאן. מה חסידות חב"ד מחדשת ביחס למה ספרי חקירה וקבלה שהיא עצמה מצטטת אותם?! מה אומר אדמו"ר הזקן?!

הרבה פעמים גם מצויים ביאורים במקומות שונים בחסידות, בהקשרים ובלשונות שונים, ולא עולה על הדעת שיש איזשהו קשר ביניהם. וכאשר מעיינים כראוי, מגלים שביאור אחד מיישב ביאור שני, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.

זה נשמע מעניין. אז מה אכן אומר אדמו"ר הזקן?

עיקר חידושו של אדמו"ר הזקן הוא במצוות אחדות ה'. ומסביר אדמו"ר הזקן שהסיבה לכך שהעולם נראה לעיננו כמציאות נפרדת מהקב"ה, דבר שלכאורה סותר לאחדותו, היא משום שתפיסת העולם שלנו היא גסה. ומצוות אחדות ה' משמעותה שעל יהודי לזכך את שכלו, את החב"ד שלו, כך שיהיה מסוגל "לדעת את ה'", להשיג את המושכלות הרוחניות הדקות והעמוקות.

משיחות של הרבי עולה שהעולם מצוי בתהליך של השגת אחדות ה':

טרם כניסתם של בני ישראל לארץ, הם מצווים על "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים". הפסוק מדגיש שהציווי על ידיעת ה' הוא "היום" דווקא, טרם כניסתם לארץ. כלומר, שרק ארבעים שנה אחרי מתן-תורה ("קאים איניש אדעתיה דרביה"), ניתן היה לצוות על מצוות ידיעת ה'. רק אז שכלם נעשה מוכשר לכך.

מאוחר יותר מגיע הרמב"ם ופוסק שהאומר על הקב"ה שהוא מוגדר בציור כלשהו, הוא מין. וידוע מה שמשיג עליו הראב"ד שהיו "גדולים וטובים" שחשבו כך, וכי ייתכן לכנותם "מינים"?!

מסביר הרבי שעד הרמב"ם היה ניתן לחשוב כך ולא להיחשב "מין", אבל אחרי שהרמב"ם פוסק בספר הלכה שלו שאחדות ה' ו"פשיטותו" הם מ"עיקרי הדת", הרי שהסובר אחרת, הוא מין.

יותר מזה, לא רק שאסור לסבור ש"הוא גוף ובעל תמונה". מצוות אחדות ה' היא "מצווה קיומית". היא דורשת להתבונן בכך, שלא רק שיש מציאות של בורא לעולם, אלא שבשונה ממציאות העולם שהיא מוגדרת ו'מצוירת' – הבורא "אין לו דמות הגוף", הוא רוחני ומופשט מכל הגדרה. זו מצוות ידיעת ה' כפי שפסק הרמב"ם להלכה.

במילים אחרות: גם עד הרמב"ם ידע יהודי שהקב"ה "אין לו דמות הגוף", "כי לא ראיתם כל תמונה". אלא שדווקא בשל ידיעה זו, הקב"ה "נתפס" כדבר רחוק שלא שייך להתבונן בו. פוסק אפוא הרמב"ם שיהודי צריך להתייגע וכן להתבונן באותה ידיעה ש"אין לו דמות הגוף", שהוא אחדות פשוטה.

מאוחר יותר מתגלית תורת הקבלה, והיא מגלה את עניין ה'ספירות', שנועדו לתרץ איך השגחתו של הקב"ה על הבריאה אינה סתירה לפשיטותו ולאחדותו. והרבי מביא את דברי הרמ"ק, שמי שלא לומד קבלה הוא אפיקורס!

כלומר אחרי התגלות הקבלה, נדרש מכל יהודי להשיג גם כיצד הבריאה על כל פרטיה וגווניה, כולל חשבונות של שכר ועונש וכו', אינה סתירה לאחדות ה'.

ואז מגיע האריז"ל ומגלה שה'ספירות' הם אינם רק אי-שם באצילות, אלא שהבריאה עצמה היא התפשטות של הספירות, ש"הארץ הלזו החומרית היא מלכות דמלכות דעשיה". לא רק שהבריאה עצמה אינה סתירה לאחדות ה', היא חלק מאחדות ה'.

וכאן מגיע האור הגדול של חסידות, כפי שגילו הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, שאחדות ה' משמעותו, שלא רק שהמציאות אינה סתירה לאחדות ה', אלא שאין עוד מציאות מלבד הקב"ה, כי "הכל הוא אלקות". ומכיוון שאדמו"ר הזקן הוא "פוסק בנסתר דתורה", הרי יהודי בדורות שאחריו שחסר לו בהבנת חסידות, חסר לו בקיום מצווה זו!

ובקצרה, מצוות ידיעת ה' היא להשיג את אחדותו יתברך, וכלשון אדמו"ר הזקן "להפשיט מגשמיות", להבין שהקב"ה אינו מוגדר בשום ציור. הבנה זו הולכת ומתחדדת ככל שמתקרבים לגאולה.

מרגלא בפומיה של חותני, הגאון החסיד הרב שמואל אלעזר היילפרין ע"ה, שאדמו"ר הזקן התבטא, שאם הרמב"ם היה שומע את ה"הפשטה" שלימד המגיד ממעזריטש את תלמידיו, היה הרמב"ם מנשק את כפות רגליו של המגיד.

דור של מעמיקים

האם יש ביקוש לתוספת העמקה בסוגיות אלו בחסידות?

מה השאלה?! לכל לראש, זה דבר לא כל כך ידוע, שבקרב אנ"ש, יש אברכים ואף בחורים רבים, ששקועים בסוגיות העמוקות ביותר בחסידות, ויש להם בקיאות גדולה.

שנית, בעולם התורני עוסקים רבות בשאלות אלו של ידיעת ה' ואמונת ה', בכל מיני אסכולות ובתי מדרש, חלקם נמצאים בשלב של הרמב"ם, ואולי עוד קודם לכן... תקוותי שצורת הגשת החידוש של חסידות חב"ד כפי שהיא בספר, בכוחה לכוונם לאור הגדול שחסידות מאירה בסוגיות אלו.

הספר מתאים לכל לומדי חסידות בעיון. הוא דורש ידיעה מוקדמת בחסידות, וקשה לומר שהוא שווה לכל נפש. אבל הוא יכול לעורר בכל יהודי סקרנות לפתוח ספר חסידות וללמוד בעיון.

עלעול בספר מגלה בקיאות גדולה ועיון מעמיק. מסקרנת השאלה איך הגעתם לכל זה?

האמת ניתנת להיאמר שהשאלות היסודיות שחסידות מבארת, העסיקו אותי כבר בשנותיי הצעירות. והייתי מעיין בספרי גדולי ישראל הקדמונים. היה לי סבא, מחשובי היישוב הישן בירושלים, שמאוד נלחץ מהספרים בהם עיינתי... אני זוכר, שאחי הרב פנחס שי', חזר הביתה מהישיבה בלוד עם תניא ביד. הייתה זו פגישתי הראשונה עם תניא. התחלתי למצוא בו תשובות לשאלות שהטרידו אותי.

אחר-כך נכנסתי ללמוד בישיבת "תורת אמת". בנגלה היו מוריי, חותני לימים, ראש הישיבה, הרב ש"א היילפרין ע"ה, שהעמידני על הרגליים בלימוד ש"ס, ראשונים ואחרונים; ומורי ורבי הגה"ח הרב זעליג פלדמן ע"ה, שקיבלתי ממנו רבות. ניתן גם לומר שאת הלהט להפיץ חסידות ולהוציא לאור את צדקת רבותינו נשיאינו קיבלתי מחותני. מר' זעליג, שנים מאוחר יותר בכולל "צמח צדק", שמעתי גם שיעורים בחסידות. כך לשניהם גם חלק בספר.

אבל בישיבה, הראשונים שלימדו אותנו חסידות, היו הרב יוסף-צבי סגל, שלימד אותנו "לקוטי תורה", והמשפיע הרב משה וובר ע"ה, שלימד אותנו תניא ברגש רב ובהתלהבות.

מאוחר יותר התחלתי ללמוד את המאמרים הראשונים של הרבי ואת ההמשכים הנודעים תרס"ו ותער"ב (החלק המצוי, עד ד"ה ולא היה יכול) שהיו כולם בסטענסיל, בהוצאת 'הס' למי שזוכר... ובמיוחד את מצוות "האמנת אלקות" בדרך מצוותיך, שסגנונו משך את לבי.

בקיץ תשל"ב הגעתי לרבי, וזכיתי להיות שם למעלה משנה וחצי. אז יצאו חלקים ה-ו בלקוטי-שיחות עם שיחות עמוקות ב'השכלה' של חסידות (כמו השיחות בפרשיות ויגש ושמות). שיחות מן הסוג הזה, היו אז חידוש גדול. היה לי עונג מיוחד ללמוד את השיחות בנוכחותו של הרבי, בזמני התפילות וכו'.

תקופת הלימוד אצל הרבי הייתה מיוחדת במינה. רק להסתכל על הרבי בהתוועדויות ולשמוע את המתיקות ואת הרוגע בקולו, זה היה מיוחד. אבל גם לי באופן אישי הייתה זו תקופה עמוסת חוויות אישיות עם הרבי. בין השאר הרבי אמר לי פעם "נישט נאר שטייגן פאר זיך" [= לא ללמוד רק עבור עצמך]...

לקראת פסח תשל"ה קיבלתי מהרש"ג אפידייוויד נוסף, וזכיתי להגיע אל הרבי לתקופה ארוכה נוספת. אז יצא ה"הדרן" הגדול של הרבי, "הדרן על הרמב"ם תשל"ה", שלפחות חלקו נכתב ממש ע"י הרבי, והוא היסוד לכל סוגיית אחדות ה'.

ורעיון כתיבת הספר איך התחיל?

לכתיבת הספר קדם לימוד חסידות בחברותות ובשיעורים. זה התחיל בתשכ"ט עם בחורים ממשפחות חסידיות-ירושלמיות שלמדו בישיבת סלבודקא. חברי, הרה"ח ר' בנימין שי' זילברשטרום, ביקש ממני ללמוד איתם חסידות, ואז למדנו "האמנת אלקות".

אחרי נישואיי מסרתי שיעורים בקריית אונסדורף ובמניין של חסידי ויז'ניץ. בתקופה זו גם הגיעו בחורים מהישיבה בכפר חב"ד, והיינו לומדים יחד. לימים עברתי לגור במרכז ירושלים, והתחלתי להתפלל בבית-הכנסת של חותני ע"ה בשכונת בית-ישראל, בית כנסת זה היה ועודנו אבן שואבת לצמאים לחסידות, ושם נוצרה היכרות עם בחורים מישיבת מיר שביקשו ללמוד חסידות. זו הייתה קבוצה איכותית שבקשה ללמוד בעיון, היא סחפה אחריה עוד קבוצות ומחזורים של בחורים לומדי חסידות. היה אז בחור שקט שקבע ללמוד איתי כל שבת לפני התפילה, ולא הראה כל-כך סימני התלהבות. לימים נודע לי שהוא מפיץ חסידות בקהלים רחבים בלוס-אנג'לס, ויש לו פירות ופירי פירות של לומדי חסידות.

היו גם חברותות מעניינות עם תופסי משרות רמות בעולם התורה והחסידות. למשל עם יהודי שכבר שחל"ח ואני יכול להזכיר את שמו, הגה"צ ר' דוד אברהמי זצ"ל, מגדולי ה"משגיחים" בדור האחרון ומחבר ספר המוסר הנפוץ 'בניין עולם'. הוא היה נלהב מאוד ממה שגילה בחסידות. פעם ביקש ללמוד בחסידות על קרבנות, לקראת 'שמועס' שמסר בישיבות. בגמר הלימוד תמיד היה מנשק את הספר בחום. פעם, כשלמדנו מאמר של אדמו"ר האמצעי, שכדרכו מסביר את העניין שוב ושוב, התבטא שהסגנון מזכיר לו את ר' ישראל סלנטר, "נאכאמאל און ווידער און נאכאמאל"...

חשוב לי להזכיר את כל זה, כי הביאורים בספר, הם בזכות השקלא וטריא בשיעורים ועם החברותות שנפשם חשקה ללמוד חסידות בעיון.

ומתורה שבעל פה לתורה שבכתב. הספר איך התחיל להיכתב?

כבר ב"תורת אמת" כתבתי לעצמי סיכומים בחסידות. מעולם לא חשבתי להדפיס את זה. רק מפעם לפעם כשהתחדש אצלי עומק מסוים בחסידות, הייתי רושם זאת.

למשל פעם ניגש אלי דודי הרה"ח ר' מנחם וילהלם ע"ה, וסיפר לי שהגאון הנודע ר' שלמה פישר שליט"א, ראש ישיבת איתרי, הקשה לו קושיא על המשל שמביא אדמו"ר הזקן בתניא מאור השמש כפי שהוא בתוך כדור השמש. ר' מנחם ביקש ממני למצוא את המקור למשל. דחיתי אותו. גם לא הבנתי למה פנה אלי דווקא. ובכלל, אדמו"ר הזקן לא זקוק למקורות.

יום אחד פתחתי את ספר 'תורת העולה' של הרמ"א והנה הוא מביא את אותו המשל ומציין לפירוש ה"פז" על ספר ה"מערכת". אח"כ גיליתי שגם המהר"ל מביא את המשל הזה. ודווקא מתוך עיון במקורות הנ"ל, חידושיו של אדמו"ר הזקן הפכו להיות לי נהירים יותר.

בשנת תשמ"ו התחלתי לכתוב בצורה מסודרת חידושים שנתחדשו לי בחסידות, ובשנת תשמ"ט, הדפסתי אותם במהדורה מצומצמת בספר כרוך. לא העזתי לשלוח את זה לרבי, אבל גיסי, הרה"ח ר' זלמן שי' לנדא, מבלי שביקשתי, הכניס את זה למזכירות. אז, זה היה בתש"נ, יצא מענה מהקודש פנימה (התוכן) "כעצת ידידים מבינים על אתר".

ולמה התעכבה ההדפסה עד היום?

ראשית, כאמור, לא חשבתי להדפיס, ומבחינתי המענה הגיע "מלמעלה למטה", והייתי צריך לעכל אותו...

שנית, בכל השנים שעברו מאז, שבתי ועיינתי שוב ושוב בכל הסוגיות הנדפסות בספר. וזה דבר מעניין, שבכל פעם שמעיינים בחסידות מגלים דברים חדשים.

אציין עוד עובדה, שבמרוצת השנים התכתבתי עם ת"ח רבים מבתי-מדרש אחרים, תלמידי ר' יצחק הוטנר, לומדי רמח"ל, אשלג ולומדי קבלה מפורסמים, וגם אנשים שעוסקים בתורת חב"ד באקדמיה.

הם שאלו שאלות וכביכול "עימתו" את תורת חב"ד עם צורת לימודם הם, ומתוך התכתבויות אלו התחדדו אצלי הרבה עניינים בשיטתם של רבותינו נשיאינו. הספר לא כתוב כפולמוס, אבל בין שורותיו מצויים תשובות לשאלות שונות ומשונות.

חסידות ו'חקירה'

יש הטוענים שחסידות היא סוג של 'חקירה' והרי חסידים נמנעו מלימוד חקירה. יש משהו מדבריהם?

אספר לך סיפור:

בצעירותי הייתי מדבר עם קרובי משפחה מחסידות מסוימת, ומהם שמעתי את הטענה שדרך חב"ד היא דרך ה'חקירה'. הם ספרו שרבם ממשיל את לימוד ידיעת ה' כפי המקובל בחב"ד, למי שלומד על פאריז, יודע את כל פרטי העיר, ההיסטוריה שלה וכו', אבל לא נמצא בה. לעומת זאת, יהודי "מאמין", נמשל למי שנולד בפאריז, הרי גם אם לא יודע את כל הפרטים, הוא שם...

הם הציעו לי להיפגש עם רבם זצוק"ל. הוא לא דיבר הרבה, אבל הקשיב בהתעניינות רבה. כלל לא חשתי שהוא נחרץ בשלילת לימוד חסידות, ואדרבה. אחרי הפגישה הוא אמר לאחד ממקורביו שכדי למצות את הנושאים הנידונים, זקוקים לשנתיים ימים. הוא סיפר לי על ההתנצחויות שהיו לו עם המשפיע הגה"ח ר' שאול ברוק ע"ה.

בין השאר דובר שהכלל הכי בסיסי ב'חקירה' הוא, שכל החקירה מבוססת על "מושכל ראשון", על הנחה ותפיסה פשוטה, והרי, כך טענתי, ההשגות הגדולות של חסידות חב"ד, נוגדים את תפיסת העולם הפשוטה, ואת ה"מושכל הראשון".

שנית, האמונה של יהודי שלא לומד חסידות, הוא שהקב"ה הוא רוחני, ובחסידות חב"ד מבקשים לשלול את הקב"ה מכל הגדרה, גם מהגדרה של רוחני. כיצד אפוא ניתן להגדיר 'חקירה', כאשר לומדים מה שיהודי אחר מלכתחילה לא מאמין בו, או עכ"פ לא מודע לזה...

בקשר למשל מפאריז, טענתי שכל יהודי "נמצא בפאריז", כל יהודי מחובר עם הקב"ה. אלא שצריך לגלות את החיבור הזה. וזה נעשה ע"י לימוד חסידות.

הוא הקשיב בריכוז, אבל לא הגיב. רק טען שלא צריכים לבטל דרכים אחרות בעבודת ה'. מעניין הדבר, שבדיוק בשבת שאחרי פגישתנו, הרבי דיבר בהתוועדות, שאכן צריכים לקצוץ את הציפורניים...

‏הספר נתפס כספר "השכלה", והנה הקדמתו עוסקת ב"עבודה" דווקא. האם הסדר לא צריך להיות הפוך?

זה פשוט שכל ידיעת ה' צריכה לגרום ל"עבדהו בלבב שלם", לחיזוק עבודת ה' בתפילה ובקיום מצוות בהידור.

יחד עם זאת, הרבי מביא שר' הלל מפאריטש נ"ע, שנודע כ"עובד" וכמהדר נפלא במצוות, התבטא "שכל החומרות שמחמיר בקיום המצות, הוא בכדי שיוקלט בטוב יותר ענין של חסידות". כלומר, שלעתים "עבודה" היא הכנה להשגת חסידות.

האמת שגם "השכלה" נכונה היא "עבודה". אדמו"ר הריי"צ מסביר שיש שני סוגי "השכלה". יש שהאדם ה"משכיל" נותר עם צורת חשיבתו ועם הנחות היסוד שלו, וממילא הוא לא קולט את ה"מושכל" בטהרתו, אלא לפי ה"משקפיים שלו". זו היא ה"השכלה" ששללו רבותינו הקדושים.

אבל יש "השכלה" אחרת. כשהלומד מייגע את מוחו, מזככו ומחדדו, עד שהתפיסה שלו משתנה בהתאם ל"מושכל". כשיהודי מייגע ומסגל את מוחו ל"השכיל" בחסידות, זו "עבודה" ולא "השכלה".

יהיו שישאלו מה העניין להתעמק בסוגיות נעלות בשעה "אז מען האלטן דערביי" (איננו בדרגא זו)?

מאותם אברכים שאדמו"ר האמצעי התבטא עליהם ש"צפד עורי על עצמי", מהם הוא דרש שידברו על "יחודא עילאה" ו"יחודא תתאה"...

הרבי מסביר שדווקא לימוד העניינים הנעלים ביותר בחסידות, שלכאורה נראה שאינם בערכינו ושאין להם השלכה על עבודת ה' שלנו, יש להם השפעה גדולה על עבודת המידות שלנו, בדוגמת השפעת גזע אילן על הפירות שגדלים על הענפים הדקים.

טבעי היה שעיון בחסידות וחיבור ספר בחסידות יבואו על חשבון לימוד הנגלה, והנה אתם, רוב שעות יומכם מוקדש דווקא ללימוד הנגלה. איך זה מסתדר?

הרבי אומר שלימוד החסידות מועיל ללימוד הנגלה. ורואים במוחש שהעיון בסברות הדקות בחסידות, מעדן את ההבנה גם בנגלה. לאידך, פעם מתוך עיון בסוגיה בחושן-משפט, התבהרה לי סוגיה בחסידות...

דיברנו הרבה על הספר. באלו רעיונות שווים לכל נפש תוכל להטעים את קוראי העיתון?

‏המעיין בספר יכול להתפעם ולהתפעל מהיופי, פשוט יופי, של חסידות חב"ד. הלשונות המדויקים של הרביים, שרואים בחוש ש"רוח ה' דיבר בם ומילתו על לשונם". כיצד גם כל הרביים "מתואמים" בתכלית הדיוק. אצלנו זו אמונה פשוטה, אבל כמדומה שבספר ניתן לחוות זאת ממש, וזה ממש מוסיף חיות בעבודת ה'.

●●●

הראיון הולך ומתארך, ספרים נשלפים, וכל שאלה הופכת לדיון מסועף. אך זמננו קצר, ובעיקר מצע העיתון קצר מלהשתרע. אנו מסתפקים בשאלה נוספת שקשורה ל"חג הספרים" ה' טבת.

שמעתי פעם על ספרייתכם הייחודית. מה תוכלו לספר עליה?

בתקופה שבה למדו אצלי אותה קבוצה נבחרת מ'מיר', גילינו יחד את המעלה בעיון במקורות שחסידות מביאה מספרים קדמונים. כל פעם שפתחנו מקור כזה, גילינו עד כמה חסידות שופכת אור על מה שנאמר קודם לה.

כך התחלתי לקבץ את כל הספרים המובאים בחסידות. היום, בדור "אוצר החכמה" זה נשמע מיותר, אבל אז טרחתי ויגעתי לברר בדיור על איזה ספר מדובר, שכן ישנם ספרים רבים בעלי אותו שם, אחר כך להשיגם ולצלמם דף אחר דף וכו'. זו "סיפורה" של הספרייה.

הרה"ח ר' גדליה שייפער ע"ה

קשה יהיה לתאר במסגרת מצומצמת את דמותו של הרה"ח ר' גדליה שייפער ע"ה, שבני משפחתו הקדישו את הדפסת ספר "יסודות ושורשים בשער היחוד והאמונה" לעילוי-נשמתו.

איש-אשכולות היה ר' גדליה בכל מובן ההגדרה. תלמיד חכם יליד בוסטון שהיה מקורב לגאון הגדול ר' יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל, ובשנות הכ"פים נעשה מרותק למשנת חב"ד ולתורתו של הרבי.

הוא היה אנליסט היי-טק מחד ותלמיד חכם גדול מאידך, שבקי גם במקצועות נדירים כקידוש-החודש. התקשרותו לרבי הייתה מיוחדת, ובכל מקום אליו נקלע היה מקדש שם ליובאוויטש בגאון.

לצד עיסוקיו הרבים, היה איש משפחה מסור למופת, ובעל צדקה, שלא רק פתח את ידו, אלא גם פתח את לבו.

כאמור, בני משפחתו הואילו לממן את הדפסת הספר לעילוי נשמתו.


(הראיון פורסם בשבועון 'כפר חב"ד')

ט"ז באייר תשע"ז