ב"ה ערב ש"ק, א' סיון תשע"ז | 26.05.17
הרבי
הרבי
שמיני – המשמעות של סימני הטהרה ■ הפרשה החסידית

בעל חי שיש לו קרניים, וודאי שיש לו טלפיים, והוא בעל חי כשר, אך בעל חי שיש לו טלפיים, לאו דווקא שיש לו גם קרניים. הטלפיים לבד אינם מהווים הוכחת טהרה והכשר-אכילה ● בדברי חז"ל אלו יש מסר פנימי, בעבודתו של האדם את הקב"ה ● הרב אלי וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
הרב אלי וולף
בפרשת שמיני התורה כותבת על סימני הטהרה של בעלי החיים הכשרים, סימני הטהרה של הדגים וסימני הטהרה של הבהמות והחיות.

סימני הטהרה של הדגים הינם: סנפירים וקשקשים, וסימני הטהרה של הבהמות והחיות הינם: מפרסת פרסה ומעלת גרה.

המשנה (נדה פרק ו, ט) והגמרא (שם, נא) מרחיבה בנושא זה, וחז"ל אומרים שם: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת".

דג שיש לו קשקשים, בוודאי שיש לו גם סנפירים, המצאות הקשקשים לבדה מהווה הוכחה שהדג הינו כשר לאכילה. אך מנגד, דגים שיש להם סנפירים - לאו דווקא שיש להם גם קשקשים, כך שלאו דווקא שהם כשרים לאכילה, ויש לוודא את הימצאותם של הקשקשים.

חז"ל ממשיכים שם ואומרים, גם לגבי הבהמות והחיות: "כל שיש לו קרניים, יש לו טלפיים. ויש שיש לו טלפיים, ואין לו קרניים".

בעל חי שיש לו קרניים, וודאי שיש לו טלפיים, והוא בעל חי כשר, אך בעל חי שיש לו טלפיים, לאו דווקא שיש לו גם קרניים. הטלפיים לבד אינם מהווים הוכחת טהרה והכשר-אכילה.

*

בדברי חז"ל אלו יש מסר פנימי, בעבודתו של האדם את הקב"ה.

"דגים" הנמצאים במים - מסמלים יהודי בזמן שהוא עוסק בתורה שנמשלה למים. התורה היא מקום חיותו של היהודי, "כי הם חיינו ואורך ימינו", כמו שהמים הם מקום חייהם של הדגים, כמשלו המפורסם של רבי עקיבא אודות השועל והדגים (ברכות סא),.

"בעלי החיים" הנמצאים על היבשה - מסמלים את היהודי בעת צאתו לעולם, כאשר הוא פוסק מהלימוד ועוסק בעניני העולם.

כדי שה"דגים", לומדי התורה, יהיו "כשרים" - הם צריכים לשתי סימני טהרה, הן ל"סנפירים" והן ל"קשקשים".

שניהם אינם חלק מגופו של הדג, אלא הם תוספות הנלוות עליו, כך גם ה"סנפירים" והקשקשים" של לומד התורה, הם אינם חלק מלימוד התורה שלו, אלא הם תוספות על עצם הלימוד, אבל הם אלו היוצרים את סימני הטהרה שלו, את העובדה שהוא יהיה "דג כשר"..

"סנפירים" משמשים את הדג כדי לנוע ולשוט באמצעותם בתוך המים, לעקור ממקום אחד ולעבור למקום אחר. המובן הרוחני שלהם הוא: כח החידוש בתורה. כאשר אדם לומד תורה, הוא לומד במקום אחד ו"שט" למקום אחר, ומקיש משם לכאן, או שהוא רואה סתירה לדבריו ממובאה אחרת. הוא "שט" ממקום למקום ומחדש בתורה.

"קשקשים" משמשים כלבוש עבור הדג והם נועדו להגן עליו מפגעים חיצוניים. המובן הרוחני שלהם הוא, יראת-שמים. יראת שמים אינה חלק מלימוד התורה, אבל היא מגינה ושומרת על הלומד שילמד את התורה נכון וכראוי.

חז"ל אומרים (שבת לא): "בשעה שמכניסים אדם לדין (אחרי פטירתו), אומרים לו: .. "קבעת עיתים לתורה" ?.. והגמרא ממשיכה ואומרת שם, ש"אם יראת ה' אוצרו – אין, אין לא – לא". אם הוא למד מתוך יראת ה', אזי לימודו נחשב כלימוד ראוי, אך אם לא, אין זה נחשב כלימוד נכון.

זהו עומק דברי הגמרא אודות סימני הטהרה של הדגים: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". דג, יהודי הלומד תורה, "שיש לו קשקשת", הוא לומד מתוך יראת שמים, אזי "יש לו סנפיר", בוודאי שחידושי התורה שלו הינם חידושים ראויים ונכונים, ואזי הוא "דג כשר", לימוד התורה שלו הוא כראוי.

על "דג" שכזה אומרים חז"ל (סנהדרין צג) "וד' הלכה שהלכה כמותו בכל מקום". כאשר "ה' עמו", כאשר הוא לומד תורה מתוך יראת שמים, אזי "הלכה כמותו בכל מקום".

אך מאידך, ו"יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". ישנם "דגים" שיש להם "סנפירים", הם לומדים ומחדשים בתורה, אבל לאו דווקא "שיש להם קשקשת" לא בהכרח שלימוד התורה שלהם הוא מתוך יראת שמים, ובמקרה שכזה, אזי אין זה דג כשר, חידושי התורה שלהם אינם בהכרח נכונים.

על לימוד תורה שכזה אומרים חז"ל (יומא עב): "לא זכה, נעשית לו סם המוות", כאשר אדם לומד בתורה באופן של "לא זכה", אזי זהו לימוד תורה לא ראוי, שעלולים להיות לו השלכות לא חיוביות.

*

בהמשך לקטע זו אודות משמעות שם ה"דגים", הגמרא מדברת אודות החיות והבהמות. אחרי הביאור על היהודי בעת שהוא לומד תורה, מדברים חז"ל אודות היהודי היוצא לעולם, אל עסקי היום.

לימוד התורה קודם לעיסוק בעניני העולם, כך זה בהיסטוריה של עם ישראל וכך נדרש מכל יהודי.

יששכר, המסמל את לימוד התורה, נולד לפני זבולון, המסמל את היציאה לעסקים. השהיה במדבר, שם עם ישראל עסק בתורה במשך ארבעים שנה ללא קשר עם העולם, קדמה לכניסתם לארץ ישראל, שם עסקו בני ישראל בחרישה ובזריעה. כך גם נדרש מכל אדם, ההלכה היא (שולחן ערוך אורח-חיים קנה-ו), שראשית לכל יש ללמוד שיעור תורה ורק לאחריו לצאת אל העסקים.

ובעסקו של היהודי בעולם, אומרים לו חז"ל: כל שיש לו קרניים, יש לו טלפיים, ויש שיש לו טלפיים ואין לו קרניים".

גם ה"קרניים " וה"טלפיים" אינם חלק מגופו של הבעל-חי, הם תוספת עליו. וההבדל ביניהם הוא:

"טלפיים", נמצאים תחת גופו של הבעל-חי, הם אלו שמפרידים בינו לבין הקרקע. הטלפיים מסמלים את הזהירות מלהיות "מונח" בענינים ארציים, הם מבטאים את הצורך להיות מרומם קצת מהארציות, להתנתק מהקרקע.

"קרניים", נמצאים בגובה הגוף, מעל לראש. הם מסמלים את השכר שהוא נעלה מעבודתו של האדם, את השכר הנמצא מעליו. השכר מגיע מלמעלה, אנו מקבלים אותו במתנה מהקב"ה, ואין ביכולת האדם להשיג זאת בכוחות עצמו.

זהו עומק דברי חז"ל: כאשר יהודי יוצא לעסקיו בעולם, עליו להיות מנותק ומרומם מהקרקע, נדרש ממנו שיהיו לו "טלפיים", וכאשר הוא יסיים את עבודתו, הוא יזכה ל"קרניים".

"כל שיש לו קרניים, יש לו טלפיים" - בעל חי, בעל עסק, שכבר זכה ו"יש לו קרניים" הוא מקבל את שכר מלמעלה על עבודת ה' שלו, אזי בוודאי ש"יש לו טלפיים", אין ספק שהוא התרומם מעל לארציות העולם, והוא בוודאי בעל חי כשר.

אבל "יש שיש לו טלפיים, ואין לו קרניים", ישנם מצבים שהאדם הוא רק בתחילת עבודתו, הוא כבר החל להתרומם מהקרקע, "יש לו טלפיים" אבל הוא עדיין לא השלים את עבודתו, "אין לו קרניים", כך שהוא עדיין אינו "בעל חי כשר".

החזיר, ש"יש לו טלפיים" אבל "אין לו קרניים", הוא בעל חי לא כשר.

לעתיד לבוא, כאשר לא יהיה יותר שלילה וטומאה בעולם, אזי הוא יהיה כשר, וכדברי חז"ל במקומות שונים (של"ה פר' חיי שרה, רבנו בחיי שמיני): "עתיד הקב"ה להחזירו לישראל", או: "עתיד חזיר ליטהר" –

אבל כעת, כאשר יש לו רק סימן טהרה אחד, הוא בעל "טלפיים" בלבד - הוא אינו בעל חי כשר, כי העבודה בניתוק מארציות העולם טרם הושלמה.

('רשימות', חוברת לט)

כ"ה בניסן תשע"ז