ב"ה יום שני, ג' חשוון תשע"ח | 23.10.17
אחרון של פסח – כיבוש היעד ■ שיחת החג

ביום זה, יום כ"ב ניסן, יום אחרון של פסח - אנו אוכלים "סעודת משיח", כך שאנו מחברים את נושא המשיח והגאולה, עם סעודה גשמית, דבר המהווה ביטוי ממשי ומוחשי של הציפיה לגאולה ● הרב אלי' וולף מגיש את 'פרשת השבוע' החסידית מיוחד למגזין פסח ב'שטורעם' ● שיחת החג >>>
הרב אלי וולף
כאשר יהושע בן נון היה זקן בא בימים הוא נשא בפני עם ישראל את נאומו האחרון (יהושע כד). בנאומו הוא סקר את כל קורות עם ישראל מאז ימי האבות ועד לכיבוש ארץ ישראל בהנהגתו, ובסיום דבריו הוא קורא לעם להמשיך ולדבוק בדרכי ה'.

כאשר הוא מזכיר בדבריו את כיבוש העיר יריחו הוא אומר (יא): "ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו, האמורי והפריזי והכנעני והחיתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתם אותם בידכם". למרות שיריחו היתה רק עיר אחת – כל שבעת האומות התקבצו לתוכה כדי להילחם עם בני ישראל.

הסיבה לכך היתה - כי יריחו היתה עיר אסטרטגית, היא היתה "נגרא של ארץ ישראל" בלשון המדרש (במדבר רבה בהעלותך טו, טו), ה"מנעול" שהגן על ארץ ישראל, וכאשר פורצים את ה"מנעול" את הבריח המגן, כל המקום פרוץ ונוח לכיבוש, בלשון המדרש: "אם נכבשה יריחו – מיד כל הארץ נכבשת". כדי להגן על הארץ, נקבצו אל יריחו כל שבעת האומות כדי להילחם בעם ישראל.

יריחו נכבשה באופן פלאי, הקב"ה אמר ליהושע (ו, ב-ה): "וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה, הקף את העיר פעם אחת. כה תעשה ששת ימים .. וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים והכוהנים יתקעו בשופרות". אנשי המלחמה סבבו סביב העיר יום אחר יום, כך במשך ששה ימים, וביום השביעי הם סובבו את העיר שבע פעמים, וכך נפלו חומות העיר.

היום בו החלו את הקפת העיר יריחו - היה ביום כ"ב בניסן, היום בו אנו חוגגים (בחוץ-לארץ) את יום "אחרון של פסח". כך מובא בספר "סדר עולם" רבא, יא (וכן בתוס' ד"ה "מכאן", מנחות ל).

ביום זה, בכ"ב בניסן, עם ישראל החל לכבוש את יריחו. או נכון יותר לומר: ביום זה החלה כל הארץ להיכבש. "אם נכבשה יריחו, מיד כל הארץ נכבשת", כיון ש"יריחו, נגרא (מנעולה) של ארץ ישראל".

*

כיבוש העיר יריחו אינו רק נקודת ציון מסויימת בתהליך כיבוש הארץ של העם שיצא מארץ מצרים, אלא - זהו היעד.

כשהתורה מתארת בפרשת מסעי את מסלול מסעות עם ישראל מאז יציאתם מרעמסס ועד הגעתם אל ירדן יריחו, היא פותחת ואומרת (מסעי לג, א): "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים".

ביטוי זה של "אלה מסעי", בלשון רבים, כאשר התורה מתארת את המסע הראשון מרעמסס, "אשר יצאו מארץ מצרים" - דורש ביאור: והלא המסע ממצרים הוא מסע אחד, אמנם אחריו הגיעו עוד ארבעים ואחד מסעות, אבל יציאתם ממצרים הוא במסע אחד, במסע הראשון, ומדוע הוא מכונה בתורה בלשון רבים, "אלא מסעי בני ישראל" –

מבאר רבנו הזקן בלקוטי תורה (פח, ג): שאמנם המסע ממצרים היה מסע אחד, אבל "מצרים" משמעותה "מיצר", גבול, הגבלה, וכל עוד ניתן לפרוץ גבולות ולהתרחב – עדיין נמצאים במצרים. כך שכל עוד מתקדמים אל "מסע" אחר, למקום רוחני נעלה יותר, מתקרבים עוד ועוד אל ארץ ישראל - עדיין "יוצאים ממצרים".

היציאה מ"מצרים" לא היתה רק במסע אחד, אלא כל מסע ומסע הוא "יציאה ממצרים", אל מקום מרומם יותר.

המטרה היא – להגיע אל "ירדן יריחו", וכל עוד לא הגענו אל היעד, אנחנו ב"אלה מסעי", במסעות היציאה ממצרים.

"יריחו" – זו המטרה, זו נקודת היעד של כל המסעות.

*

המילה "יריחו" נגזרת מהמילה "ריח". המשנה אומרת (תמיד ג, ח) "מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת", ריח הקטרת הקטורת מבית המקדש, היה מגיע עד לעיר יריחו, עד כדי כך שהמשנה ממשיכה ומספרת: "אמר רבי אליעזר בן דגלאי, עיזים היו לבית אבא בהר מכוור, והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת".

"יריחו" במובן של "ריח" – זו המטרה. על מלך המשיח אומר הנביא ישעיה (יא, ג), ואנו קוראים זאת בהפטרת אחרון-של-פסח, שאחת ממעלותיו היא: "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט". משיח לא יכריע דין לפי "מראה עיניו", אלא על פי "והריחו", לפי הריח, הוא יריח את המתדיינים ויקבע עם מי הצדק, הגמרא קובעת (סנהדרין צג) שמשיח "מורח ודאין", הוא מריח ודן.

כאשר בר כוכבא, או בשמו השני "בר כוזיבא", הוכרז כמלך המשיח – חכמי ישראל בדקו אותו האם הוא עונה על הקריטריון של "מורח ודאין", האם הוא קובע פסק דין לפי הריח.

"ירדן יריחו", במובן של "ריח", ביאת המלך המשיח שהוא יהיה "מורח ודאין" – זו המטרה של היציאה ממצרים. כל עוד לא הגענו אל היעד הזה, אנחנו עדיין ב"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", אנחנו עדיין בעולם של הגבלה. כיבוש "יריחו" – זה היעד.

בספר הזוהר (חלק ג, קפו) מסופר על תנאים שלא קיימו את מצוות קריאת שמע בזמנה, בשל העובדה שעסקו במצווה אחרת, והדבר הורגש על "ריחא דלבושייכו", בריח הבגדים שלהם. כאשר חסר בקיום המצוות, הדבר בא לידי ביטוי בריח הבגדים.

לעתיד לבוא, בביאת המשיח, תתגלה מעלת קיום המצוות המעשי, מעלת המעשה על התלמוד, "מעשה גדול". עד כדי כך שמעלת לימוד התורה, "תלמוד גדול", היא רק בשל העובדה שהודות ללימוד התורה אנו יודעים כיצד לקיים את המצוות. לעתיד לבוא תתגלה מעלת הקיום המעשי, "ריחא דלבושייכו", ריח קיום המצוות המעשי – מעלת הריח, "ירדן יריחו".

*

כיבוש "יריחו" החל בכ"ב בניסן, ביום "אחרון של פסח". ביום זה החל "וסבותם את העיר", כי זהו תוכנו של חג זה - הגאולה העתידה.

הפטרת יום "שביעי של פסח" עוסקת בדוד המלך, מי שהכין את התשתית לבנין בית המקדש הראשון, אך הפטרת "אחרון של פסח" עוסקת במשיח צדקנו. אמנם משיח הינו "חוטר מגזע ישי", הוא צאצא של ישי, אביו של דוד המלך, אבל מעלתו העיקרית היא - שעל ידו תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.

הוא יהיה זה ש"והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט", הוא זה ש"מורח ודאין", על ידו נגיע אל "יריחו" במובן של שלמות הריח, אל הזמן בו תתגלה מעלת המצוות המעשיות, מעשה גדול, ריח הלבושים.

*

סיפורי התורה גם הם הינם חלק מהתורה שמובנה הוא "הוראה", סיפורי התורה הינם הוראה עבורנו.

סיפור תחילת כיבוש העיר יריחו ביום אחרון של פסח - מדגיש את הקשר של יום זה עם הגאולה העתידה, עם הזמן בו יבוא המשיח, שהוא "מורח ודאין".

מלבד ההתעוררות שדבר זה אמור להביא בתפילתינו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", תפילה ובקשה שהדבר יהיה במהרה בימינו ממש –

ביום זה, יום כ"ב ניסן, יום אחרון של פסח - אנו אוכלים "סעודת משיח", כך שאנו מחברים את נושא המשיח והגאולה, עם סעודה גשמית, דבר המהווה ביטוי ממשי ומוחשי של הציפיה לגאולה, בנוסף לעצם אכילת הסעודה, אנו גם שותים במהלכה – כהוראת רבותינו נשיאנו – ארבע כוסות של יין, יין המסמל שירה ושמחה, עונג נעלה עוד יותר מהיעוד של "כל המעדנים מצויים כעפר".

ועל ידי אכילת סעודת משיח ושתיית ארבעת הכוסות, נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלמה, לכיבוש ירדן יריחו, לביאת משיח צדקנו, "ארו עם ענני שמיא".

(משיחת אחרון של פסח תשמ"ה)

כ' בניסן תשע"ז