ב"ה ערב ש"ק, ל" תשרי תשע"ח | 20.10.17
פסח תשל"ג עם הרבי
פסח תשל"ג עם הרבי צילום: מכון אבנר
חג הפסח – עבודה ■ שיחת החג

מהי הסיבה לסתירה-מדומה זו, שמחד הקב"ה הוא "טבע הטוב, להיטיב", כך שלכאורה כדאי שהאדם יקבל מקסימום של נוחיות ללא כל מאמץ, ומאידך האדם נוצר כדי לעמול ולהתייגע ● הרב אלי' וולף מגיש את 'פרשת השבוע' החסידית מיוחד למגזין פסח ב'שטורעם' ● אל תפספסו >>>
הרב אלי' וולף
חג הפסח הוא החג בו עם ישראל "נולד" כעם. בנבואתו של הנביא יחזקאל אודות עם ישראל (טז, ד) הוא מגדיר את יציאת מצרים כ"ומולדותיך ביום הולדת אותך", זה הזמן בו נולדנו כעם.

כאשר עם נוצר, "נולד", כאשר קובעים מטרה ותכלית לקיומו של עם – יש מקום להתבונן מה ואיך צריך להיות אורח-החיים שלו, מהי היא הדרך הטובה והמהירה ביותר בה הוא ישיג את מטרתו, את תכלית קיומו כעם.

אחד הרעיונות שיש להתבונן בהם במסגרת זו הוא: האם עם צריך לשאוף לכך שחייו יהיו עם מקסימום נוחיות מתוך מינימום מאמץ, או שחייו יהיו חיי עמל ויגיעה, ורק באמצעותם הוא יגיע למקסימום של הישגים. חיים של עמל ועשיה רבה, ועל ידם להגיע לתועלת גדולה.

זו לא רק שאלה ביחס ל"עם", אלא זו גם שאלה ביחס לכל פרט כ"יחיד", לכל אדם. מה עדיף בחייו, מה נכון – מינימום של השקעה ומקסימום של רווח, או להגיע להישגים רק כתוצאה מעמל ויגיעה.

דיון זה אינו שאלה "מופשטת", תיאורטית, אלא זו שאלה של קביעת דרך-חיים. בהתאם למסקנת דיון זה האדם, הפרט, יגיב על המאורעות המתרחשים איתו עצמו, ועל בסיס הבנתו זו תהיה גם תגובתו למתרחש סביבו, במאורעות שאינם קשורים באופן ישיר אל חייו האישיים.

*

הקב"ה, שהוא בורא העולם הגדול, והוא גם בורא ה"עולם קטן זה האדם" (כמובא במדרש תנחומא, פקודי ג) – מכונה בספרי קבלה בתואר "עצם הטוב", הוא הטוב עצמו. וטבעו של "עצם הטוב" הוא "להיטיב", לעשות טוב עם אחרים.

כיון שהקב"ה, "עצם הטוב", מחפש את טובת האדם והעולם, לעשות לנו כמה שיותר טוב, "טבע הטוב, להיטיב" - עולה המחשבה ששיאה של השלימות שהוא רוצה להעניק לנו, הוא כאשר יהיה לנו את מלוא התענוג, ללא כל קושי או מאמץ מצדנו.

באופן זה, לכאורה, יבוא לידי ביטוי מקסימלי מימוש "טבע הטוב להיטיב".

אך למרות זאת, התורה – שהיא "תורה אור", היא מאירה את חיי האדם – מורה לנו: "אדם, לעמל יולד" (איוב ה, ז). מטרת בריאתו של האדם אינה לשם מנוחה, אלא "לעמל יולד", להתייגע.

עובדה זו שהאדם נוצר על מנת לעבוד, אינה רק כאשר העולם והאדם נמצאים במצב רוחני ירוד, אלא גם כאשר האדם והעולם היו בתכלית שלימותם, בעת בריאת העולם והאדם, בששת ימי בראשית, עוד לפני חטא עץ הדעת. כאשר הקב"ה הציב את אדם הראשון בגן עדן, הוא הגדיר לו את מטרתו (בראשית ב, טו): "לעבדה ולשמרה". תפקידו היה לעבוד בגן עדן ולשמור עליו. הוא נוצר לשם עבודה.

[ייתכן וזו הסיבה לכך, שלשם בריאותו הקבועה של האדם, הוא נדרש (כלשונו של הרמב"ם בהלכות דעות ד, ב): "ייענה גופו וייגע כל יום בבוקר", להתעמל ולהתייגע.]

האדם לא נועד כדי לנוח, אלא "לעמל יולד", להגיע להישגים רק כתוצאה מעמל ועבודה.

*

מה הסיבה לסתירה-מדומה זו, שמחד הקב"ה הוא "טבע הטוב, להיטיב", כך שלכאורה כדאי שהאדם יקבל מקסימום של נוחיות ללא כל מאמץ, ומאידך האדם נוצר כדי לעמול ולהתייגע –

ההסבר לכך גם הוא מופיע בתורה, תורה אור.

כיון שהקב"ה רוצה שהאדם ייהנה מן הטוב, וייהנה ממנה בשלימות המקסימלית, וכיון שטבעו של האדם הוא שיש לו תענוג אמיתי רק כאשר הוא משיג דברים מתוך השקעה, מתוך יגיעה, כאשר הוא נעשה "שותף" פעיל בדרך אל השגת היעד – לכן הקב"ה קבע ש"אדם לעמל יולד".

אדם נהנה, וההנאה היא מושלמת - רק כאשר ההישגים שלו הינם באמצעות עמל, וככל שהעמל גדול יותר, גם פירות התוצאה נעימים לו יותר.

חז"ל שהכירו היטב את טבע האדם קבעו (בבא מציעא לח): "אדם רוצה בקב שלו, מתשעה קבין של חברו". אדם מעדיף מידה קטנה יותר, "קב", אבל הוא "שלו", הוא עמל עליו והשקיע בו – מאשר כמות גדולה פי כמה, "תשעה קבין", אבל היא "של חברו", הוא לא השקיע בה אלא קיבל אותה במתנה מהחבר.

כאשר אדם מקבל "מתנת חינם", לא נוח לו עם זה, הדבר גורם לו לתחושת נחיתות. חז"ל מגדירים מתנה זו בשם "נהמא דכיסופא", לחם-ביזיון, לחם של בושה. לא נוח לו להיות במצב שכזה.

וכיון שהקב"ה רוצה לתת לאדם את מלוא התענוג, משום כך הוא קבע שתכליתו של אדם היא "לעבדה ולשמרה", להשיג מתוך עמל, "אדם לעמל יולד".

*

[נרחיב מעט את ההבנה הזו.

לכאורה אפשר לשאול: עובדה זו שאדם מתענג רק כאשר הוא מגיע לתוצאות מתוך עמל, אינו דבר מוכרח מצד עצמו. טבע זה הינו בגלל שכך הקב"ה טבע את טבע האדם, אך מדוע הקב"ה יצר את האדם באופן זה, והלא כיון שהוא "עצם הטוב", מדוע הוא לא ברא את האדם באופן שהוא יתענג גם כשהוא מקבל מתנם חינם", ואז לא היה כל צורך בעמל ויגיעה?

אלא, תכלית ושלימות הטוב הוא, שהאדם יגיע לא רק לשלימות המקסימלית כ"נברא", אלא שוא יהיה דומה, עד כמה שניתן, ל"בורא" עצמו. להתרומם מרמה של "נברא", לרמה של "בורא", שיהיה דומה להקב"ה עצמו.

ההבדל הבסיסי בין "בורא" ל"נברא" הוא: "נבראים" הם אינם "יוצרים", הם "מקבלים". עצם היותם - הוא קבלה, הם קיבלו את עצמם. הבורא הוא היוצר, העושה, והנבראים מקבלים ממנו.

הקב"ה ברא את האדם באופן שהוא יהיה דומה לו, כך שהוא ישיג את הדברים שלו לא כ"מקבל", כ"נברא", אלא שהוא יהיה יוצר, יוזם, שיהיה "בורא". אדם צריך להשיג את מטרותיו לא במתנה, אלא על ידי עשיה, כתוצאה מעבודה. הוא נברא באופן שהוא יהיה דומה לתכונתו של הבורא עצמו.

זו הסיבה שטבע האדם שהוא מתבייש לקבל "נהמא דכיסופא", כי שלימותו היא לא כשהוא "מקבל", אלא כאשר הוא דומה ל"בורא", כשהוא יוזם ויוצר.]

*

כמו שהדברים אמורים לגבי כל אדם כפרט, כך גם לגבי עם ישראל, בעת לידתו כעם, ביציאת מצרים. מטרת היציאה ממצרים, היא, כדברי הקב"ה אל משה רבינו (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה". מטרת היציאה ממצרים, של לידת העם, היא "תעבדון את האלוקים". להיות עבדיו של הקב"ה מעת קבלת התורה שניתנה על "ההר הזה".

למרות שיציאת מצרים היתה אמנם בניסים, יציאה שבאה מכוחו של הקב"ה וללא עמל מצידנו, אבל החלק שלנו בעשיה הזו, ההשתתפות שלנו ב"בהוציאך את העם ממצרים", היא העבודה של קיום התורה והמצוות, על ידי "תעבדון את האלוקים".

מטרתו של העם היא "עבודה", "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ושאיפתו של כל יחיד, כפרט, היא להגיע להישגים באמצעות עשיה, ולא רק "עשיה" סתם, אלא על ידי "עמל", על ידי מה שהתורה, תורת-אמת, מגדירה כ"עמל".

כאשר האדם ימלא את מטרתו, "אדם לעמל יולד", כאשר הוא ישיג את מטרתו לא כ"נברא", כ"מקבל", אלא הוא ישאף להיות כמו ה"בורא" – או אז, ה"אדם" שבו יתעלה, ממצב של "אדם - עפר מן האדמה" כלשון התורה בעת בריאת האדם (בראשית ב, ז), לרמה נעלית של "אדם – אדמה לעליון" כלשונו של השל"ה הקדוש (ספר עשרה מאמרות, מאמר אם כל חי ב, לג).

*

ועל ידי מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות בהתאם לציוויו של הקב"ה, הן בחיי היום-יום הפרטיים, והן בחיי הכלל כעם – נגיע בקרוב ממש לתכלית השלמות של העולם כולו, הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, ואז יקויים הייעוד של "כימי צאתך מארץ מצרים, אראנו נפלאות".

(מכתב כללי והתוועדות י"א ניסן תשל"ג)

י"ד בניסן תשע"ז