ב"ה יום שלישי, ה' כסלו תשע"ט | 13.11.18
שער הכתבה המרתקת
שער הכתבה המרתקת צילום: שבועון כפר חב"ד
הראיון בשבועון 'כפר חב"ד' שעורר הדים: עכשיו לקריאה

הדים רבים בקהילות אנ"ש ברחבי הארץ והעולם בעקבות פרסום הראיון המרגש והנדיר בשבועון 'כפר חב"ד' עם הרב משה קליין שזכה לשמש בקודש לאחר כ"ז באדר ● בראיון המדובר חשף הרב קליין שביבים נדירים ורגעים בקודש פנימה מאותם ימים וכן את הבקשה המיוחדת של הרבי שהעלה על פתק ● הראיון פורסם במסגרת גיליון מיוחד של 'כפר חב"ד', שכולו געגוע וציפייה, במלאות חצי יובל לכ"ז אדר ● עכשיו לקריאה >>>
מערכת שטורעם
ביום ההוא, כ"ז באדר ראשון תשנ"ב, כאשר אירע מה שאירע בשעה ששהה הרבי ב'אוהל', מיד לאחר שהגיעה הידיעה למערכת הקשר של 'הצלה', מיהרתי אל האמבולנס ויצאתי לכיוון ה'אוהל'. עשיתי זאת מתוקף תפקידי כחבר 'הצלה'. מכיוון שכך, הגשתי את הסיוע הרפואי הראשוני. אחר כך הייתה לי הזכות לשמש בקודש מאז ואילך, עד אותו יום מר ונמהר של ג' בתמוז תשנ"ד.

במשך הזמן היו עליות וירידות במצב הבריאות של הרבי ובהתאם לזה היו שינויים בהנהגות הקדושות, ויש כמה עניינים מופלאים שראיתי ושמעתי בימים ההם שאפשר וכדאי לספר, כדלהלן.

שרב יפסוק

זה היה ביום שישי, ראש חודש אדר ב' תשנ"ב. הרבי התפלל שחרית והלל. לפני תפילת מוסף הבאתי את זוגות התפילין, בהתאם למנהג (המובא ב'היום יום') שבראש חודש מניחים את כל התפילין קודם מוסף. וכידוע הרבי הניח ארבעה זוגות תפילין – רש"י, רבנו תם, ראב"ד ושימושא רבא.

לאחר הנחת תפילין דרבנו תם ואמירת קריאת שמע ו'וידבר... קדש לי כל בכור', התחיל הרבי לבקש משהו. בעקבות האירוע, היה קשה להבין את הדברים וחשבתי שאולי יהיה זה רעיון טוב שאביא מכשיר הקלטה ואקליט את בקשת הרבי ואחר כך אצא מחוץ לחדר ואשתדל להבין את הבקשה ולמלא אותה. הצעתי את הרעיון לפני הרבי ונעניתי בחיוב. כך עשיתי אבל לצערי לא הצלחתי להבין מההקלטה מה רצון קודשו.

ניסיתי רעיון נוסף: ניגשתי לחדר המזכירות, הבאתי חבילה של ניירות לבנים קטנים ששימשו לכתיבת 'פתקים' לרבי, התכופפתי מול מקום מושבו של הרבי והצעתי לפני הרבי – אחרי בקשת סליחה ומחילה – שאם אפשר, יבטא הרבי את רצונו הקדוש כל מילה בפני עצמה, אני אכתוב את המילים וכך אצליח להבין את רצונו. הרבי הסכים והתחלתי לכתוב כל מילה.

לצערי חלף זמן רב למדי עד שהצלחתי להבין גם את המילים הבודדות, אבל בסופו של דבר, הרעיון הזה עבד. תוכן העניין היה שרב יפסוק שיהיו לרבי רפואה שלמה ואריכות ימים ונחת מהתלמידים ומהחסידים. אחרי שהצלחתי להרכיב מהמילים הבודדות את התוכן, קראתי את הדבר לפני הרבי, ואני זוכר שהרבי רצה לדייק במילים. למשל, כשהבנתי שהרבי אמר 'א רב זאל זאגן' [– שרב יאמר] הרבי לא היה מרוצה עד שהבנתי שהכוונה 'א רב זאל פסק'נען' [– שרב יפסוק].

וכך כתוב אצלי מאותם ימים (אך לא בהכרח שזה הנוסח הסופי):

"א רב זאל פסק'נען אז דער אויבערשטער זאל מיר געבן א רפואה קרובה און אריכות ימים ושנים טובות, אזוי ווי ער האט מיר געגעבן ביז ערשט, בשיבה טובה ורחבה, בכלי טובה ורחבה, שלום ועושר וטובה, און אזוי ווי דאס איז בהרחבה, זאל זיין אויך פאר כלל ישראל ... האבן נחת פון אלע חסידים..." [– רב יפסוק שהשי"ת ייתן לי רפואה קרובה ואריכות ימים ושנים טובות, כפי שנתן לי עד עתה, בשיבה טובה ורחבה, בכלי טובה ורחבה, שלום ועושר וטובה, וכיוון שזה בהרחבה, שיהיה גם לכלל ישראל... שיהיה נחת מכל החסידים].

יצוין כי באותה שעה נכחו בחדר המזכירים הרב קליין ע"ה ויבדלח"ט הרב גרונר והרב קרינסקי, והמשב"קים ר' אברהם ישראל ביסטריצקי, ר' שלום דובער גנזבורג ואני.

בכי מרגש

דבר מיוחד היה ביו"ד שבט תשנ"ד. באותם ימים (מחודש אלול תשנ"ג), הונהג סדר שביומא דפגרא חסידי כמו י"ט כסלו, יו"ד שבט וכדומה, היו משמיעים בחדרו של הרבי הקלטה מהתוועדות ביום זה באחת השנים. בתחילה עשו זאת באמצעות מכשיר הקלטה ואחר כך חשבתי שעדיף לעשות זאת במכשיר ווקמן עם אוזניות. באותו יו"ד שבט השמיעו לפני הרבי הקלטה מההתוועדות המיוחדת של 'קבלת הנשיאות', התוועדות יו"ד שבט תשי"א. בהקלטה הנדירה הזו שומעים היטב את המאמר.

הרבי אומר כמה מילים של הקדמה – שהרבי הריי"צ כותב במאמר שנתן ליום ההסתלקות... ואחרי רגע מתחיל בניגון של מאמר – 'באתי לגני אחותי כלה'. הפעם החזקתי את הווקמן כך שאוזנייה אחת תהיה מכוונת אל הרבי והשנייה אליי. זאת משום שאמנם ההקלטה ברורה יחסית, אבל בכל זאת מדובר בהקלטה ישנה ולפעמים הקול שקט ולפעמים הוא גבוה ויש בו רעשים. וכדי שהרבי לא יצטרך להתאמץ כשהקול שקט ולא יפריע לו כשיש רעש או קול חזק, הקשבתי באוזנייה השנייה והנחתי אצבע על כפתור הווליום כדי להגביר או להחליש את עצמת הקול לפי הצורך.

וכאן היה דבר שריגש אותי ונחרט בזיכרוני. במהלך המאמר בשנת תשי"א, הרבי בוכה כמה פעמים. כך זה בקטע שבו הרבי מספר שאדמו"ר האמצעי אמר לאברך אחד – הלא תראה שצפד עורי על עצמי, בגלל החטאים של אותו אברך, וכל זה מפני האהבת ישראל של אדמו"ר האמצעי, שהרי הוא מצדו לא היה שייך כלל לעניינים כאלה... כך גם בקטע שבו הרבי אמר שכבר היו כמה וכמה העלמות והסתרים ועכשיו גם עניין ההסתלקות... וכן בקטע שאומר על הרבי הקודם 'את חליינו הוא נשא'... ובעוד אי אלו קטעים. והפעם, כשהרבי האזין להקלטה ביו"ד שבט תשנ"ד, כמעט בכל פעם שנשמעות בהקלטה בכיות, הרבי חזר ובכה ומעיניו הקדושות זלגו דמעות... זה היה מרגש מאוד ונוגע ללב...

ה'מטפחת' בשמיעת ה'מאמר'

והיה עוד דבר פלא באותו מעמד, בעת ההאזנה ל'מאמר קבלת הנשיאות'. כידוע, בעת אמירת מאמר הרבי נוהג לאחוז בידיו הקדושות מטפחת (חסידים אמרו שזו מעין 'אחיזה בגשמיות' בשעה שהרבי נמצא בדבקות גדולה ומדבר דברי אלוקים חיים, וכסיפור הידוע שבהתוועדות י"ט כסלו תשל"ח, ההתוועדות הפומבית הגדולה הראשונה אחרי אירוע הלב בשמיני עצרת באותה שנה, חיברו לרבי שלט של מכשיר אק"ג והרופאים צפו בו במהלך ההתוועדות.

כל הזמן הראה מסך המכשיר עליות וירידות במאמץ הלב, אבל בעת המאמר מה שנראה על המסך הוא כאילו בגשמיות חדל הלב מלפעום). גם הפעם, פניו הקדושות של הרבי השתנו למבט רציני מאוד, הרבי הושיט את ידו הקדושה למטפחת שהייתה על שולחן קטן וביד אחת כרך אותה סביב האצבעות הקדושות, והחזיק בה במשך ההאזנה למאמר.

חששתי שכל העניין גורם לרבי התרגשות ומאמץ יתר וכמה פעמים במהלך המאמר שאלתי אם להפסיק את השמעת ההקלטה או להמשיך, ובכל פעם המענה היה להמשיך. כך היה עד סוף המאמר.

ההוריקן במיאמי

בדרך כלל, כאשר חברי המזכירות היו שואלים את הרבי שאלות שונות שכל הזמן המשיכו לזרום מכל העולם – הייתי יוצא מהחדר, כדי שלא להקשיב לדברים פרטיים של אנשים או לעניינים כלליים של מוסדות ועסקנים. אבל היו פעמים שהמזכיר הרב גרונר ביקש ממני להישאר כדי שיהיה עד נוסף שראה ושמע את הדברים. כך היה, למשל, בסיפור ה'מופת' המפורסם של ההוריקן במיאמי.

כזכור, הייתה בהלה גדולה והרשויות ממש הכריחו לעזוב את כל האזור, אבל הרבי הורה שאין צורך לעזוב את העיר והכול יהיה בסדר בעזרת ה' וכך היה. וכזכור, בכל העיתונים כתבו שהרבי עשה נס וברגע האחרון ההוריקן הסתובב ועזב את מיאמי.

ריקוד ב'גן עדן העליון'

בכל יום שישי הייתי מבקש רשות מהרבי לנקות את חדרו הקדוש לכבוד שבת, ואחרי הסכמתו הייתי מטאטא ושוטף את הרצפה וגם מנגב את ארונות הספרים ואת החלונות במטלית לחה.

לאחר מכן הייתי פורס מפה על השולחן הקטן, הכוננית, שליד המיטה, ומעליה מניח חלות מכוסות בכיסוי שרקום עליו '770', וכן את הפמוטים של הרבנית עם הנרות מוכנים להדלקה.

בשעה זו הייתה הרגשה מיוחדת בחדר האפוף קדושה. הרבי היה לבוש בבגדי המשי של שבת, מראהו כמראה מלאך ה'.
יום שישי אחד בשעה זו שאלתי את הרבי האם להפעיל קלטת ניגונים של 'ניחוח' והרבי ענה בחיוב. וכמו בפעמים אחרות, הרבי הכה קלות בידו הקדושה לפי קצב הניגון.

ואני עומד בצד, על יד שולחן היחידות, מוכן למלא כל בקשה של הרבי. בתוך כך נכנס פנימה המשב"ק הרב שלום דובער גנזבורג, וכעבור רגע עשה הרבי בידו תנועה כמו שהיה עושה ביציאתו מתפילה בבית הכנסת, לעודד את השירה, ואמר לר' שלום: "נו". ר' שלום שאל אם הרבי רוצה משהו. ואחרי פעם ופעמיים, הובן שהרבי רוצה שירקוד. ור' שלום התחיל לרקוד בחדר לפי קצב הניגון שהתנגן באותו זמן.

פתאום סובב הרבי את ראשו לצד מערב והסתכל עליי, עשה בידו הקדושה תנועה ממערב למזרח ואמר: "נו". שאלתי אם להצטרף לריקוד והרבי ענה בחיוב.

כך רקדנו יחד באמצע החדר והרבי עודד בידו הקדושה עד שהסתיים השיר, ובכל אותן דקות היה חיוך רחב נסוך על פניו הקדושות...

הניגון נחרט בלבי ואני רגיל לפזם אותו לעצמי בכל הזדמנות.

מופת מדהים

וכעת אעבור לסיפור 'מופת' מדהים שהייתי עד לו, "בדידי הווה עובדא".

הסדר הרגיל היה שהייתי אצל הרבי בכל לילה. כמובן, הייתי ער כל הלילה, מוכן ומזומן למלא את כל צרכי הרבי. אגב, הרבי היה נוטל את ידיו הקדושות במים כמה וכמה פעמים במהלך הלילה, וכן היה מבקש לעבור מהמיטה לכיסא ובחזרה כמה פעמים במשך כל לילה.

מכיוון שהייתי ער בלילות בקביעות, נקבע סדר שבשעה ארבע אחר הצהריים הייתי הולך לביתי לנוח כמה שעות, אחר כך הייתי קם, טובל במקווה, ובערך בתשע בערב חוזר למשמרתי בחדרו הקדוש של הרבי.

ערב אחד, בכ"ד מנ"א תשנ"ג, בערך בשעה שבע בערב, העירה אותי אשתי ואמרה שגיסתי הגב' עטי קליין, זוגתו של אחי הרב חיים קליין, שליח ושו"ב ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, נמצאת מעברו השני של קו הטלפון. היא בכתה בהיסטריה וביקשה מאוד להעיר אותי ולדבר אתי כי קרה משהו חמור מאוד.

קמתי, ניגשתי לטלפון ושמעתי אותה בוכה בלי יכולת לדבר. עבר זמן מה עד שהיא נרגעה והצליחה לספר לי מה קרה, ובינתיים הייתי נבהל ונרעש ולא ידעתי מה לחשוב.

לאחר שנרגעה מעט היא התחילה לספר שאחי היקר הרב חיים שי' היה בשחיטה במרחק של 120 קילומטר מיוהנסבורג. הוא עמד לשחוט פר גדול, ושם אין מתקנים מתאימים להכניס אליהם את השור כך שלא יוכל לזוז, אלא ארבעה גויים גברתנים מחזיקים אותו. כשאחי ניגש לשחיטה, ובידו הסכין הגדולה והחדה, הצליח השור להרים את רגליו הקדמיות ולבעוט בו. הסכין חדרה לכף היד השמאלית וחתכה אותה לשני חצאים רח"ל. הסכין נשארה מוסתרת בתוך כף היד, מהבוהן ועד הזרת.
הדימום היה מבהיל עד מאוד. המצב היה קשה ביותר ולקחו את אחי לבית רפואה מקומי, והוחלט לעשות ניתוח מידי לעצור את הדם ולתפור את החתך העמוק.

לדאבוננו המנתח היה בעיצומו של ניתוח שהיה אמור להסתיים כשעתיים לאחר מכן, והחליטו לחכות שעתיים למנתח, אבל אחרי חצי שעה ראו שאי אפשר לעצור את הדם והדם ממשיך לנטוף. אחי הגיע למצב של סכנה, אחרי שאיבד כבר יותר משליש מדמו. ואז הוחלט לעשות את הניתוח על ידי רופא כללי שאינו מנתח במקצועו.

רופא זה עשה את הניתוח, שנמשך בערך שעתיים. נתנו לאחי כמה וכמה מנות דם וגם עצרו את שטף הדם, והרופא תפר את היד ביותר משבעים (!) תפרים.

הרופאים אמרו לאחי כי כנראה נחתך העצב של האגודל השמאלי ויהיה צורך בניתוח נוסף, אבל החליטו מיד להזמין אמבולנס ולהעביר אותו ליוהנסבורג ושם לעשות את הניתוח הבא, כדי לתקן את הכול ולנסות אולי לתקן את העצב.

הרופא ביוהנסבורג אמר שהסיכויים לתקן את העצב קטנים מאוד, ושאחי יישאר בלי אפשרות להזיז את האגודל, חס ושלום.
במילים אחרות, לפי דבריו אחי היה אמור לוותר על האפשרות להמשיך לעסוק בשחיטת גסות וכנראה לא יוכל לשחוט אפילו עופות.

זוגתו של אחי סיפרה את כל זה. היא המשיכה לבכות ואמרה: "עכשיו בעלי חלש כמו זבוב וצריכים ברכה גדולה מהרבי. ומה יהיה עכשיו עם משפחתנו ברוכת הילדים בלי עין הרע שנשארת ללא מטה לחם?!"

אחי ביקש ממנה להשתמש באמרה הידועה "אחות לנו בבית המלך", כלומר שאבקש בעבורו ישירות. אחרי שיחת הטלפון הזו לא יכולתי שוב להירדם. הלכתי מיד למקווה וחזרתי לחדרו הקדוש של הרבי. באותה שעה הרגשתי שראשי מתפוצץ מעייפות ומדאגה לאחי.

אגב, מהמאורע ההוא למדתי: כשיש לך בעיה, עדיף שלא לחשוב על זה כשאתה עייף וסחוט, כי אז הבעיה נראית גדולה הרבה יותר, וככל שעייפים יותר הבעיה נראית חמורה יותר ובלתי אפשרי לחשוב על פתרון הבעיה.

כששמעתי את הדברים, הייתי עייף מאוד. תקופה ארוכה הייתי ער בלילות ולא חושב על שינה, ובמצב כזה לוקחים את הדברים בצורה קשה במיוחד.

בתחילת הערב לא העזתי לגשת אל הרבי בכלל. בשעה שתים?עשרה בערך נטל הרבי ידיים ואכל משהו והיה נראה לי שהרבי מרגיש טוב יותר. כעת אזרתי אומץ, ניגשתי לרבי ושאלתי אם אפשר להזכיר מישהו. הרבי נענע בראשו הקדוש – כן.

לא הרגשתי בנוח לעמוד על יד הרבי ולדבר אליו וירדתי על ברכיי, ממש על יד ברכי הרבי, ואמרתי לרבי: "אחי היקר חיים יהודה ליב בן פעשא לאה שליח בדרום אפריקה ושוחט גסות בעבור קהילת ליובאוויטש שם. הייתה לו תאונת עבודה כשאחד הפרים יצא מידם של המחזיקים אותו מוכן לשחיטה, ונתן לו בעיטה והסכין החדה נכנסה לתוך ידו, והוא איבד יותר משליש מדמו וגם עשו לו יותר משבעים תפירות, והרופאים אומרים שלא נראה להם שהוא יוכל להזיז את האגודל השמאלי. ממילא לא יוכל להיות יותר שוחט, ויש לו בלע"ה משפחה גדולה, ופרנסה מאין".

הסתכלתי בפניו של הרבי והנה הרבי מחייך חיוך רחב מאוד. ברגע הראשון נבהלתי ואיבדתי את עשתונותיי ולא ידעתי מה עוד לומר. התחלתי לבכות ואמרתי: "רבי, איך בעט א ברכה אויף א רפואה שלמה, ער קען ניט רוקן דעם פינגער!" [אני מבקש ברכה לרפואה שלמה, הוא לא יכול להזיז את האצבע!]

ואז חייך הרבי עוד ועוד, והרים ידו השמאלית ועשה אליי תנועה של ביטול, ואמר: הא! (כאומר: זה לא נכון!). אני בכיתי עוד יותר ולא ידעתי את נפשי, ואמרתי לרבי: "ער וועט קענען רוקן דעם פינגער? ער וועט האבן א רפואה שלמה?" [הוא יוכל להזיז את האצבע? תהיה לו רפואה שלמה?] והרבי ענה בפיו הקדוש ושמעתי את המענה: "יע"!

ואמרתי עוד פעם: "ער זאל ער האבן א [שתהיה לו] רפואה שלמה", והרבי ענה: "אמן". אמרתי: "א דאנק [תודה] רבי!" והרבי חייך אליי חיוך נפלא.

זה היה בדיוק בשתים-עשרה ועשרים לפנות בוקר לפי שעון ניו יורק. בדיוק שש ועשרים בבוקר ביוהנסבורג!

בבוקר כתבתי פקס לאחי חיים עם כל הפרטים האמורים. לאחר מכן סיפר לי אחי כי בשעה שש ועשרים, בדיוק בזמן שהרבי נתן את ברכתו הקדושה, הוא התעורר בכאבים עצומים ביד וצעק צעקות איומות מרוב הכאב עד שגם אשתו התעוררה. זה נמשך כחצי דקה עד דקה, ומיד אחר כך נרגעו הכאבים. באותו רגע הוא ניסה להזיז את האגודל, וברוך ה' הצליח להזיז אותו לכל הכיוונים.

לא ייאמן כי יסופר! נס גלוי ממש!

גם עכשיו, לאחר שעברו יותר מעשרים שנה, כאשר אני מספר את הסיפור הזה, כולי רועד מרוב התרגשות.

פתאום הכתה ההכרה

בסוף שנת תשנ"ג חלה הידרדרות במצב בריאותו של הרבי (בלשון הרופאים – היו 'אירועי מוח קטנים').

בשני ימי ראש השנה עלה חומו של הרבי והוא כמעט לא יצא לתפילות, וגם לא אכל סעודת יום טוב. למעשה, עד חול המועד סוכות כמעט לא אכל כלום.

באחד מימי חול המועד, כשאני ניצב על משמרתי בחדרו הקדוש, פתאום פנה אליי הרבי, החווה אליי בידו הקדושה ואמר: 'נו'. ניגשתי מיד ושאלתי מה רצונו הקדוש ובתשובה החווה לכיוון הכיסא ואמר: 'נו'. שאלתי: "האם הרבי רוצה לעבור לכיסא?" וענה: "יע". ומיד נעשה כרצונו. לאחר נטילת ידיו, סימן הרבי בידו על פיו לרמז שברצונו לאכול.

שמחתי מאוד על הדבר, המעיד על שיפור במצב הבריאות, ומיד לחצתי על הפעמון שהיה תלוי עליי תמיד. ר' שלום גנזבורג ענה ובא בריצה ואמרתי לו שהרבי רוצה לאכול, וכדרכו רץ כצבי למלא רצון הרבי. אמרתי לרבי שר' שלום הלך להביא את האוכל ויבוא בתוך כמה דקות, ונענע בראשו להסכמה.

ר' שלום הכין מיד את האוכל בסוכה. הרבי בירך ואכל מעט. באותו רגע נפתחה הדלת והמזכיר הרב גרונר ניגש לרבי ושאל אם אפשר לשאול משהו.

האמת ניתנת להיאמר שברגע הראשון התפלאתי. כמעט שבועיים שהרבי לא אכל דבר וכעת ברצונו לאכול משהו. האם זה הזמן לשאלות? אבל עד מהרה הבנתי שאכן מדובר בעניין דחוף מאוד של פיקוח נפש.

הרבי מיד נענע בראשו שאפשר לשאול והרב גרונר שאל: יש ברוסיה הפיכה צבאית. הצבא השתלט ומוסקבה מלאה טנקים. אמריקה העמידה מטוסים במוסקבה ומי שאינו אזרח רוסי רשאי לצאת, וכעת נותרו כשעתיים עד ליציאת המטוס האחרון. והגיעה בקשה מכפר חב"ד – נמצאות במוסקבה בנות מהכפר המסייעות לשלוחים בפעילות חג הסוכות וההורים מודאגים מאוד. הם שואלים האם ייסעו מיד לשדה התעופה כדי לצאת כל זמן שאפשר.

הרבי התחיל לנענע בראשו הקדוש מצד לצד לאות "לא". ועשה כן כעשר פעמים. ובתוך כך אמר "נייייייייייייין"... הרב גרונר הוסיף ושאל: "שכולם יישארו?" והרבי ענה: "יע". והמשיך לשאול: "אף אחד לא יינזק?" והרבי ענה: "ניין".
והרב גרונר יצא מהחדר.

כאמור, בכל פעם ששאלו את הרבי שאלות נהגנו לצאת מהחדר (או לגשת לפינה, ליד הכיסא של היחידות). הפעם יצא שעמדתי קרוב בעת השאלות והתשובות וכשאני מביט בנעשה חשבתי על דברי המשנה בפרקי אבות, "והוי זהיר בגחלתן".

אם במשך הזמן הייתה יכולה להתגנב ללבי מחשבה שאני קרוב למלכות, מסייע לרבי בהנחת תפילין וגם בהגשת המזון ועוד, פתאום הכתה בי ההכרה במה שקורה כאן, וכפי שהיו מכריזים אצל הרבי לפני התקיעות בראש השנה שכל אחד יזכור "וואו מען שטייט און פאר וועמען מען שטייט" [– היכן עומדים ולפני מי עומדים]. התחלתי לרעוד כולי. ארכובותיי דא לדא נקשן וכמעט שלא יכולתי לעמוד על רגליי. פחד נורא נפל עליי, ליד מי ולפני מי אני עומד, ומי יודע אם אני עושה הכול כראוי או חס ושלום...

הרי אני רואה במוחש שבגשמיות מצב הבריאות קשה ביותר, אבל בה בעת הרבי נמצא בחדרו הקדוש בברוקלין שבניו יורק ורואה מה קורה במוסקבה, ובעצם בכל העולם כולו, ואומר לא לעזוב ומבטיח שהכול יהיה בסדר ושאף אחד לא יינזק!

בינתיים פנה אליי הרבי ורמז בידו שברצונו להמשיך לאכול, אבל אני לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב פחד. ורק לאחר שאמר כמה פעמים 'נו', התגברתי וניגשתי אל הקודש בפיק ברכיים ובידיים רועדות...

אחרי כמה דקות חזר הרב גרונר ושוב שאל אם אפשר לשאול משהו, והרבי הסכים. והוסיף ושאל שיש הפיכה צבאית ברוסיה, כאמור, והרבי הורה לבנות מכפר חב"ד להישאר. וכעת שואלים גם הורים מקראון הייטס שיש להם בנות במוסקבה אם התשובה להישאר היא גם להם או שיורו לבנותיהם לצאת מיד ממוסקבה ולחזור לניו יורק.

ושוב אותו דבר: הרבי נענע בראשו כמה פעמים, "לא", ואמר בקול "נייייייייין". והרב גרונר שוב שאל: "שכולם יישארו?" והרבי ענה: "יע". ושוב שאל: "אף אחד לא יינזק?" והרבי ענה: "ניין". אחרי כשעה השתלטו הרוסים על המצב וההפיכה הסתיימה, והכול על מקומו בא בשלום. נדהמתי ונשתוממתי לראות המחשה של המושג 'אלקות מלובש בגוף' ואיך הרבי רואה מסוף העולם ועד סופו.

ורק אסיים כי ודאי שגם היום הרבי אתנו בכל רגע ומנהיג אותנו ומשפיע לנו את כל ההשפעות ולא יעזוב צאן מרעיתו. מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, ואדרבה, כמבואר בזהר הק' ומובא בתניא – צדיק דאתפטר אשתכח יתיר מבחיוהי.

והרבי בעצמו אמר בהתוועדות של תש"י שהרבי אתנו, אלא שקודם היו יכולים להיכנס ליחידות בתנאים מסוימים בגלל מצבו הגשמי של הרבי, אבל כעת אפשר להיכנס כל הזמן, ואפשר לפעול הכול, אלא שמכיוון שכעת הרבי רוחני יותר, המבקש להיכנס מוכרח להשתדל להיות רוחני יותר...

ואסיים בלשון הרבי:

"ונזכה זעהען זיך מיטן רבי'ן דא למטה אין א גוף גשמי והוא יגאלנו".
כ"ט באדר תשע"ז