ב"ה יום רביעי, כ"ח אייר תשע"ז | 24.05.17
סיפורים למכביר על אפיות בסתר ● יין ישן וטוב

כפר חב"ד – קריה הומיה > עם רב בא בשעריה בימים אלה והשמחה והעליצות שרויות בחוצותיה ולא סתם שמחה, אלא שמחה-של-מצוה – מצוות אפיית מצה שמורה ● תיאור אותנטי, ייחודי ומקורי של 'מבצע מצה' בכפר חב"ד לפני כמעט חמישים שנה כשהאופה, ה"לוחצים" והאיש אשר על ה"מים שלנו" באו מ"שם" ● הרב משה מרינובסקי מגיש את המדור המיוחד 'יין ישן וטוב' במגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● יין ישן וטוב >>>
הרב אברהם תירוש

מוקד הכל – צריף פח מוארך, ה"דבוק" למבנה אבן עתיק. כאן שלטת – נוסף לשמחה – גם הזריזות. שכן תכונה זו היא הדרושה ביותר לאפיית ה"שמורה". כאן, כנמלים פעלתניות – עקרות-בית וילדים, ישישים צחורי-זקן וחקלאים מחוספסי-ידיים, פועלים ואברכי-ישיבה – עובדים בשרשרת, בקצב, בחישוב כל דקה. תוך 18 דקות – אף שניה לא יותר – מרגע תחילת יצירת העיסה, צריך בצק המצה להזרק אל התנור הלוהט, לבל יחמיץ חלילה.

התהליך – תחילתו בערבו של היום הקודם, אז, יוצאים אל הבאר שבפרדס הכפר ושואבים מים לאפיה. המים הללו "לנים" במשך הלילה ומכאן שמם – "מים שלנו". עם בוקר מתחילה השרשרת: בתא קטן יושב אחד מגברתני הכפר. מן התא שמימינו שופכים לקערה שלפניו קמח במידה. מן התא שמשמאל יוצקים מים במשורה והוא לש ומעסה בידיו, במרץ רב, עד שתידרש העיסה מידו על-ידי ה"לוחצים".

הללו – "גברתנים" לא קטנים ממנו, דשים את העיסה בצינורות של מתכת ללא הפסק. זה הכלל: אין להרפות מהעיסוק בבצק שמא יחמיץ, מהם יוצאת העיסה בצורה של נקניק ארוך, נפרסת לפרוסות ומחולקת לעורכים. הם מגלגלים אותה במערוכים שבידיהם ומשווים לה את צורת המצה, העגולה והדקה. משם – אל המנקבים, ועל גבי מוטות עץ, בתנועות זריזות ומאומנות של האופה, אל תוך תנור-האבן המוסק בגזעי-זית. רגע מתרוממת העיסה השטוחה ומתנפחת ככיפה על רצפת התנור, ומיד חוזרת וצונחת. לאחר שניות – יהפכנה אל צידה האחר, ובין כך לכך יוציא את המצות האפויות ויטילן על השולחן לבדיקה שקודם האריזה.

מצווה הצריכה כוונה

"לשם מצת מצווה" – זהו המוטו. זו אף הקריאה החוזרת ונשמעת מדי כמה דקות בצריף האפיה, כשאחד קורא וכולם מחרים-עונים אחריו. "האפיה היא מצווה הצריכה כוונה" – מסבירים לנו – "ועל כן, לבל יישכח הדבר מתודעת העובדים, חוזרים על הקריאה מפעם לפעם".

האפיה צריכה גם קפדנות מרובה, לבל ידבק בה באחד השלבים, אפילו שמץ של ספק חמץ. כולה עבודת-יד, ללא מגע מכונות. ועל כן מידי 18 דקות, יוצאים העובדים לרחוץ ידיהם, והמערוכים, הצינורות והמנקבים מוחלפים ועוברים שפשוף רציני. המוטות הארוכים של האפיה מוחלפים לאחר כל הכנסה לתנור.

על כל התעשיה הדינאמית הזאת, מנצח איש הכפר ר' יוסף פרמן, המכונה יוסקה, חקלאי של כל ימות-השנה. נמוך-קומה, זקן בהיר וארוך, מגבעת ישנה וזריז כשד. מתרוצץ לאורך מערך העובדים, מעיר ומורה, ומשגיח בעין קפדנית. מה לחקלאי בעסקי נחתומים? "גם כן שאלה" – הוא משיב אידית – "בבית בחו"ל היו אופים מצה שמורה, שם למדתי את המלאכה"... וכבר פטר אותנו בחיוך רחב ואץ לו. מישהו קרא.

רבים מן העושים במלאכה היום בכפר חב"ד, למדו אותה בבית, שם בארצות מוצאם. חלק ניכר מהם לימוד-שבמחתרת.
אלה עולי רוסיה, שהגיעו קודם מלחמת ששת הימים, ושמחתם רבה שבעתיים – סוף-סוף זוכים הם לאפות מצות לחג החירות, דרך חירות גמורה.

כבר בתא הקמח מוצאים אנו את יצחק חזן, נער בן 15, תלמיד הישיבה שבכפר. ממוסקבה בא עם הוריו וארבעת אחיו לפני כשנה וחצי ועתה הוא מנצל את החופש כדי לעבוד, ועושה את מלאכת יציקת הקמח ברצינות מרובה. "אתם מבינים" – הוא מסביר לנו במבטא רוסי עמוק ודשן – "אני רוצה לקנות לי תפילין חדשים ומהודרים מעור בהמה גסה. הם עולים אולי 250 ל"י ואין לי כסף לזה. אז אני עובד כאן ומרוויח 13 ל"י ליום". מצווה גוררת מצווה.

משעבוד לגאולה

"במוסקבה" – הוא מספר – "היינו אוספים בסתר, בבית, כמה מצות לליל הסדר. לשאר הימים, או שקיבלנו מהארץ, או שלא היה לנו".

בתא סמוך לו, יושב אביגדור פטמן, יוצק ה"מים-שלנו", בן 75, שעלה מטשקנט לפני כשנה. בעל הדרת-פנים, זקן לבן יורד על מידותיו ו"קסקט" רוסי אופייני לראשו, הוא עושה מלאכת מומחה. אפילו גרם אחד מיותר של מים – יפסול את העיסה. גם לו סיפורים למכביר על אפיות בסתר. הוא אף ישב במאסר 15 שנה, על מה שהוגדר כ"עבירות כלכליות".

כמוהם גם בני הדודים יהושע רסקין ושלמה מרגולין – ה"גברתנים" לוחצי העיסה – והאופה יעקב סטמבלר. כולם, מילים כמו "יציאה משעבוד לגאולה" ו"חג החירות" אינן בשבילם בגדר סיסמאות בלבד.

אמרנו – שמחת האפיה מורגשת גם בחוצות הכפר. זהו המאפיין את חב"ד. לא תיתכן פה אפיה שקטה, אלמונית, אי שם בירכתי הכפר. מצווה וחובה להפיץ חוצה, לספר ולהראות – "ופרצת"...

בליווי מנגינות חב"ד

משום כך, יקדמו אותך בכניסתך לכפר מנגינות חב"ד הידועות, המושמעות ברמקולים המוצבים בבית הכנסת המרכזי. משום כך יישלחו אלפי מצות שמורות לאישים ולמוסדות ברחבי הארץ. משום כך תיתקל על כל צעד בהמוני תלמידי בתי-ספר ממקומות שונים הבאים לבקר ולראות.

במקביל לאפיה, נערך ע"י צעירי חב"ד מבצע "מצה לתלמיד". שמעון בקרמן, אברך – תלמיד ה"כולל" שבכפר, הוא העומד השנה בראש מטה המבצע. "קרוב לאלף תלמידים מבקרים אצלנו מדי יום" – הוא מספר. "הם באים אפילו מרחוק, מטבריה, מקרית גת ועוד. משרד החינוך עצמו, ב'חוזר המנהל הכללי' של החודש האחרון, המליץ לפני המורים על ביקור כאן".

הילדים מסיירים במוסדות שבכפר, מקבלים, כמובן, גם הסבר על חב"ד והחסידות בכלל, ומסיימים את הביקור במאפייה. רוב הבאים הם מבתי-ספר חילוניים, גם מקיבוצים לא דתיים, והם מקבלים הסבר מפורט על תהליך אפיית המצה ואחר-כך מבקרים בקבוצות לאורך מערך האפיה.

משם עוברים לבית הכנסת. כאן שומעים הילדים הרצאה קצרה על משמעות החג ומצוותיו ומקרינים לפניהם שקופיות. והסיום, כדבר המובן מאליו, לימוד כמה מנגינות חב"ד, כשר' מאיר פרידמן ניצב על כיסא ומנצח על ה"מקהלה" וכולם שרים בפה מלא ובהתלהבות. כן, שכחנו, גם התפילין לא נעדר מקומם. ולכל נער שמעל לגיל בר-מצווה מוצע להניח אותם בחדר סמוך. לפרידה מקבל כל מבקר חבילת מצה שמורה.

והילדים – עולם חדש נגלה להם, גם לתלמידי בתי-הספר הדתיים, שרובם לא ראו מעולם אפיית "שמורה". הם צועדים לאורך מסלול-האפיה כמהופנטים, "בולעים" כל מלת-הסבר, מרבים לשאול ועיניהם מביעות פליאה.

נטפלנו לקבוצה תלמידים מתיכון ירושלמי לא-דתי וביקשנו לדעת מה אומר להם כל ה"עסק" הזה, מה המרשים בו?
אמרה לנו אחת מהן, חנה, כמהססת "אני חושבת שאנו רואים פה איך שאבותינו אפו מצות במצרים"...

והמורים – גם הם מתפעלים ו... נזכרים. כמו אותו מורה מבית הספר "היובל", שבהתקרבו עם תלמידיו למקום האפיה, עצר לפתע, הפשיל ראשו לאחור, פקח נחיריו והחל לצעוק: "ילדים אני מריח! אני מריח!"

- "מה אתה מריח?" – נשאל.

- "את ערב פסח בבית אבא" – היתה התשובה.

("מעריב", ניסן תשכ"ח)

כ"א באדר תשע"ז