ב"ה מוצאי ש"ק, כ"ח כסלו תשע"ח | 16.12.17
צילום: ארכיון שטורעם.נט
פורים - למה יין ■ הפרשה החסידית

חז"ל קובעים (מגילה ז) "חייב איניש לבסומי בפוריא", ביום הפורים אדם מחויב להתבשם-להשתכר, וכותב רש"י שעליו להשתכר "ביין", כך גם נקבעה ההלכה, וכך נוהגים עם ישראל בכל מקום ● הרב אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● הפרשה החסידית >>>
ר' אלי וולף
חז"ל קובעים (מגילה ז) "חייב איניש לבסומי בפוריא", ביום הפורים אדם מחויב להתבשם-להשתכר, וכותב רש"י שעליו להשתכר "ביין", כך גם נקבעה ההלכה, וכך נוהגים עם ישראל בכל מקום.

מה הקשר בין "פורים" ל"יין", מדוע יש לציין את החג בשתיית יין? אחד ההסברים לכך הוא: כי נס הפורים התרחש סביב יין. המגילה מדגישה שההתרחשויות לאורך סיפור המאורעות, עד למהפך בו אחשוורוש ציווה לתלות את המן, היו "במשתה היין". לא "במשתה" סתם, אלא "במשתה היין".

הסבר זה, האומר שהסיבה לציון נס הפורים באמצעות "לבסומי" ב"יין", נובעת מכך שנס הפורים התרחש סביב "משתה היין" – עדיין אינו מבהיר את השאלה מה הקשר בין פורים ליין. ההסבר רק מעביר את השאלה מההלכה אל סיפור המגילה, אך מדוע מאורעות הפורים התרחשו ב"משתה היין".

*

כל דבר הקיים בעולם, יש לו מטרה, "לא ברא הקב"ה דבר אחד בעולמו לבטלה". כל דבר המתרחש בעולם - אינו "במקרה", העולם מונהג ומנוהל על ידי הקב"ה, כך שכל פרט בו הוא מתוך מטרה ותכלית. יתרה מזו: הבעש"ט אומר שמכל דבר שיהודי רואה בעולם, או שומע אודותיו – עליו להפיק מכך הוראה בעבודתו את הקב"ה,

כך שלבטח העובדה שמאורעות חג הפורים נסובו סביב "משתה היין" – יש בזה תוכן, ולא רק תוכן לשעתו, לימי מאורעות נס הפורים, אלא יש בזה גם הוראה עבורנו.

כשקוראים את סיפור המגילה, מתעוררת תמיהה: כיצד ייתכן שתהיה גזירה, ועוד כה קשה, על עם ישראל. והלא התורה קובעת "בשבילם נברא העולם", העולם כולו, נברא עבור עם ישראל, וכיצד ייתכן שבעולם זה, תהיה גזירה כנגד עם ישראל, ועוד גזירה כנגד כל העם כולו, "מנער ועד זקן טף ונשים".

מה עוד שהגזירה אינה רק כנגד יהודים, באופן כללי, אלא כנגד בני ישראל כפי שהם מכונים במגילה בתואר "יהודים". חז"ל מבארים שהתואר "יהודי" (בשונה מתארים אחרים של עם ישראל), מבטא: "מודה בכל התורה כולה" ("יהודי", מלשון "מודה"), ובמקביל לזה הוא גם "כופר בעבודה זרה".

"יהודי" הינו "כופר בעבודה זרה", לא רק במובן הבסיסי של המילה, שהוא כופר בעבודת-אלילים, אלא הוא כופר בכל "עבודה", שהיא "זרה" למטרת בריאתו של היהודי.

מטרת בריאתו של היהודי הינה "אני נבראתי לשמש את קוני", כך שכל מה שלא נכנס להגדרה זו של "לשמש את קוני" - זו "עבודה" שהיא "זרה" לו, היא לא נועדה עבורו.

[העובדה שישנה מציאות שיהודי עוסק בדברים שהם "זרה" למטרתו שהיא "לשמש את קוני" - נובעת בשל שכחה, יהודי שוכח מה מטרת בריאתו בעולם, "ושכחת, חלילה, את ה' אלוקיך".]

כך שכיון שעם ישראל מכונים בתואר נעלה של "יהודים" - הכיצד זה תיתכן כנגדם גזירה כה קשה.

והלא מדובר כאן על "עם מרדכי", עמו של מרדכי, שהמגילה מעידה עליו שהוא "לא יכרע ולא ישתחווה" מתוך מסירת נפש, כנגד צו מפורש של המלך. ולא רק מרדכי נוהג כך, אלא "כי הגידו לו את עם מרדכי" - כל עם ישראל, אפילו תינוקות שבהם, הם כולם "עם מרדכי", מיד עם לידתם, הם עם שכופר בעבודה זרה, עם אשר "לא יכרע ולא ישתחווה" -

כיצד זה יושבים במשתה היין - המן, גוזר הגזירה, היושב נפוח מגאווה וחושב לעצמו "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". יתרה מזו, הוא מכריז בקול רם "וגם למחר אני קרוא לה עם המלך", אני בשווה למלך, "עם המלך", ומי שמזמינה אותי – זו לא אחרת מאשר אסתר המלכה היהודיה...

ואיתו יושב המלך אחשוורוש, שהגזירה נכתבה ונחתמה בשמו, מלך שהוא "מושל בכיפה", מולך על "שבע ועשרים ומאה מדינה" –

ואילו המלכה אסתר, היהודיה – היא צריכה לעמוד ולהתחנן על נפשה, "כי נמכרנו אני ועמי".

*

הסבר ההתרחשות, נעוץ בכך, שההתכנסות הזו של השר הבכיר המן, המלך אחשוורוש שמולך מהודי ועד כוש, ואסתר המלכה – היה "במשתה היין".

"יין", הוא משקה משובח, מוצר בעל חשיבות רבה. כאשר אסתר הזמינה את אחשוורוש אל "משתה היין" הוא לא שאל מדוע ולמה, "משתה יין" הוא דבר בעל חשיבות. יין הוא "משמח אלוקים ואנשים".

אך "יין" - לא נוצר מעצמו, יין לא נברא כיין. לפני שעשו אותו "יין", הוא היה צבור בתוך הענבים.

את הענבים ניתן לאכול כפי שהם, יחד עם היין שבתוכם – אך מכך לא יהיה "משמח אלוקים ואנשים". אמנם "נזיר" אסור גם באכילת ענבים, אבל "משתה יין" לא יכול להיות מאכילת ענבים.

כדי להפיק יין מתוך הענבים, יש למעוך אותם מעט. אם הענבים בשלים ורכים, אזי היין מופק בקלות ובמהירות על ידי סחיטה קלה, ואם הענבים קשים עדיין, אזי יש ללחוץ מעט יותר כדי להפיק מהם יין.

*

את ההבנה הזו הביעה אסתר בכך שהיא הזמינה את המן ואחשוורוש אל "משתה היין". כשנשב "על כוס יין" תבינו את הסיטואציה, תקבלו את התמונה האמיתית על ההתרחשויות המתחוללות כאן.

אסתר מכריזה במשתה היין ואומרת: "כי נמכרנו אני ועמי", אני יהודיה, בת לעם ישראל – כך שכיצד יתכן שישנה על עם ישראל, מטרת בריאת העולם, גזרה נוראה כזו מצד המן?!

אלא כי זה סודו של ה"יין", זהו "משתה היין".. .מעיכת הענבים לא נועדה כדי למעוך אותם, המטרה היא – להפיק מהם משהו מרומם יותר, מוצר משובח, הרבה יותר ממה שהיה כאן קודם לכן.

על ענבים מברכים "בורא פרי העץ", אבל על היין המופק מהם – מברכים "בורא פרי הגפן". היין הוא מוצר משובח בהרבה מפרי הענב, היין הוא מציאות חדשה ונעלית, הקובעת לעצמה ברכה מיוחדת.

כאשר מועכים מעט את הענב, מופק מוצר חדש ומשובח בהרבה. המעיכה הקלה, מפיקה יין.

כאשר התורה מונה את הפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, היא כותבת: "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון". דבר זה תמוה, והלא כמו שהיא מתארת את פרי התאנה והרימון, כך לכאורה היה עליה לתאר גם את הענבים, מדוע היא מציינת את ה"גפן", שהוא התוצר של הענבים.

אלא בכך היא מלמדת אותנו, שהחשיבות האמיתית, היא לא כל כך מה שגדל על העץ, הענבים, אלא התוצר המגיע אחרי פעולת הסחיטה והמעיכה של הענבים – היין, הגפן.

*

בהזמנת המן ואחשוורוש אל "משתה היין", אסתר מביעה שהתמיהה שהיתה לה: "הייתכן", הכיצד זה ישנה גזירה שהביאה אותה לידי "ותתחלחל המלכה", והעובדה שהמן עלה לגדולה והפך למציאות חשובה – הכל מוסבר על ידי "משתה היין", הכל נועד כדי להפיק מעם ישראל דבר יותר מרומם.

למרות שהם נקראים "יהודים", עם כל משמעות השם הזה – אך "מעיכת הענבים" הביאה אותם למקום יותר מרומם, למסירת נפש נעלית יותר מאשר בעת "הקדמת נעשה לנשמע" בזמן מתן תורה.

על ימי הפורים אומרת המגילה "קיימו וקבלו היהודים", ומבארים חז"ל: "קיימו – מה שקיבלו כבר". קבלת התורה והקדמת "נעשה" ל"נשמע" שהיתה אצלם בעת היציאה ממצרים, היתה זקוקה לחיזוק ולקיום. גזירת המן, מעיכת ה"ענבים", העמידה אותם במקום גבוה עוד יותר, הפיקה מהם "יין".

כל סיפור גדולתו של המן, מלכותו של אחשוורוש על "שבע ועשרים ומאה מדינה", והעובדה שאסתר עמדה והתחננה "כי נמכרנו אני ועמי" - נועד למטרה אחת, להפיק "יין" מ"היהודים".

במקום לשבת עם המן ואחשוורוש, ולהסביר להם את תוכן הדברים, ואז או שהם יסכימו לכך או שלא – כדי שהדברים יהיו ברורים, אסתר עשתה "משתה היין", ובכך היא הבהירה את מהלך העניינים.

כאשר קצת "סוחטים" את היהודי, הוא מיד מפיק "יין", יין שאיתו הוא "משמח אלוקים ואנשים", משמח את בורא העולם, "אלוקים", וגם את סביבתו כאן למטה, "ואנשים" –

ומהנהגה זו נוצר חג-נצחי, חג שגם בזמן בו "כל המועדים בטלים לעתיד לבוא" - חג הפורים ימשיך להתקיים, "וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים". זהו חג נצחי לכל דור, "עליהם ועל זרעם".

ויהי רצון שכן תהיה לנו, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", מתוך שמחה אמיתית.

(משיחת חג הפורים תשל"ט)
י"א באדר תשע"ז