ב"ה יום רביעי, ד' תמוז תשע"ז | 28.06.17
צילום: ארכיון שטורעם.נט
ויחי - לחיות גם במצרים ■ הפרשה החסידית

פרשת ויחי פותחת במילים: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". פירוט זה של התורה המגדירה את פרק שנות חייו של יעקב אבינו במצרים, דורש ביאור - לשם מה היא מפרטת זאת ● ר' אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● הפרשה החסידית >>>
ר' אלי וולף
פרשת ויחי פותחת במילים: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". פירוט זה של התורה, המגדירה את פרק שנות חייו של יעקב אבינו במצרים, דורש ביאור, לשם מה היא מפרטת זאת.

בפרשת ויגש (מז, ח-ט) במענה לשאלתו של פרעה: "כמה ימי שני חייך", משיב לו יעקב אבינו: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה", כך שכאשר בהמשך הפרשה התורה מספרת לנו מה הסך הכולל של שנות חייו של יעקב אבינו: "ויהי ימי יעקב שני חייו, שבע שני וארבעים ומאת שנה" – ניתן להסיק לבד שיעקב אבינו חי בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ולשם מה התורה רואה צורך לציין זאת במיוחד.

*

כאשר אדמו"ר ה'צמח צדק' היה ילד צעיר ולמד ב'חדר', הוא למד את הפסוק "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", המורה שלו הסביר לו את הפסוק, לפי דבריו של בעל הטורים על הפסוק - שיעקב אבינו חי את מיטב שנותיו בארץ מצרים.

לאור דבריו של בעל הטורים, מובן מדוע התורה מציינת באופן מיוחד את שנות חייו של יעקב אבינו במצרים, כיון שהם חטיבה בפני עצמה, חטיבה שונה של "מיטב שנותיו". זה לא רק ציון של מספר שנים, אלא זו יחידת-שנים מסוג שונה, זו תקופה של שבע עשרה שנה בהם הוא חי את מיטב שנותיו.

כאשר אדמו"ר ה'צמח-צדק' חזר הביתה מן ה'חדר', הוא שאל את זקנו, את אדמו"ר הזקן, הייתכן שיעקב אבינו, המוגדר כ"בחיר האבות" - מבחר ומיטב שנותיו יהיו שבע עשרה השנים שהוא חי בארץ מצרים, הנקראת בתואר ערות הארץ.

אמנם מבחינה גשמית, היו אלו השנים הטובות ביותר של יעקב אבינו, עד לאותה תקופה היו לו צרות רבות, "צרת לבן, צרת עשיו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף" וכו' – ואילו במצרים הוא חי במנוחה, כשבנו יוסף דואג לכלכלתו –

אבל חיי מנוחה גשמיים שכאלו, הם חיים טובים רק לאדם שעיקר חייו הם חיי הגוף, אך יעקב אבינו שעיקר חיותו הם חיי הנשמה, ורק לאחר מכן באים חיי הגוף, ויתרה מזו, חיי הנשמה מתגברים על חיי הגוף, עד כדי שהגוף אין לו תפיסת מקום כלל – כיצד אפשר לומר שהשנים המובחרות שלו, היו משך שני חייו בארץ מצרים, בערות הארץ?

לפני ירידתו למצרים, חי יעקב אבינו בארץ ישראל, ארץ הקודש, ובוודאי שבמקום שכזה נשמתו יכלה לפעול בנקל יותר את מאשר בארץ מצרים,

מה עוד, שבארץ ישראל עצמה, היו שנים ארוכות שיעקב אבינו ישב במנוחה בבית מדרשם של שם ועבר ולמד שם תורה, כך שלכאורה שנים אלו היו מבחר שנותיו, וכיצד זה מבחר שנותיו היו שבע עשרה השנים שהוא חי במצרים.

השיב לו אדמו"ר הזקן: בפרשת ויגש מספרת התורה: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף, להורות לפניו גושנה", מובא על כך במדרש (ילקוט שמעוני), ורש"י מביא זאת בביאורו על הפסוק, שיהודה נשלח לפני יעקב אבינו כדי "להתקין לו בית תלמוד, שתהא שם תורה, ושיהיו השבטים הוגים בתורה".

כאשר לומדים תורה, אזי "ניגשים" ("גושנה", לא רק על שם העיר גושן, אלא גם על שם ההתקרבות וההגשה) אל הקב"ה, ואז, גם בארץ מצרים נעשה "ויחי", גם שם ניתן לחיות את מבחר שנותיו.

*

חז"ל אומרים (מדרש תנחומא לך לך ט) "מעשה אבות, סימן לבנים". מעשיהם של האבות אברהם יצחק ויעקב, הם הוראה וסלילת דרך להנהגת הבנים, לכל אחד מבני ישראל בכל דור. סיפורי התורה אינם סיפורים שאירעו בעבר, אלא הם הוראה לכל זמן ולכל מקום –

כך שהפסוק הפותח את פרשת ויחי, סיפור התורה אודות יעקב אבינו, הינו הוראה לחיים:

לפני ירידת הנשמה למטה, היא למדה תורה במנוחה בעולמות העליונים. מטרת ירידתה לעולם הזה, היא לא על מנת שהאדם ילמד תורה ויתעלה ביראת שמים מתוך מנוחה, את זאת היא עשתה לפני ירידתה לעולם.

מטרת הירידה הגדולה "לבירא עמיקתא", היא כדי שהיא תתעלה בסופו של דבר למקום נעלה וגבוה יותר ממקום היותה לפני הירידה, הירידה היא זו שתגרום לה לעליה הגבוהה. דווקא על ידי הירידה למצרים, לערות הארץ, הנשמה תגיע לתכלית העילוי שלה, אל השלימות שלה.

גם כאשר נמצאים בארץ מצרים, יש "להתקין בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

התורה היא לא רק לימוד, לא רק הבנה, אלא היא "הוראה", היא מורה דרך בחיי האדם, כיצד עליו לנהוג בפועל. יהודי צריך לדעת, שגם כאשר הוא נמצא בארץ עשירה, מדינה המשבירה בר לכל הארצות – אל לו לשקוע בזה. עיקר חייו צריכים להיות ב"בית תלמוד". גם כאשר חיים בארץ מצרים, צריכים להיות חדורים בנושאים של "בית תלמוד", תלמוד המביא ל"הוראה".

*

הפרשה כולה נפתחת במילה "ויחי", משמעות הדבר: שהדברים צריכים להיעשות מתוך חיות.

יכול אדם לטעון, כיון שחז"ל אומרים (פרקי אבות א, יז) "המעשה הוא העיקר", והוא אכן מקיים את התורה והמצוות, הוא לומד באופן של "בית הוראה" – אזי לכאורה אין הבדל אם קיום המצוות יהיה מתוך חיות, או שהחיות שלו תהיה דווקא בנושאים אחרים, כי העיקר הוא קיום המצוות המעשי.

פתיחת הפרשה מורה לנו שקיום התורה והמצוות צריך להיות באופן של "ויחי יעקב", מתוך חיות ולהט, לא די בקיום המצות כדבר שבשגרה, "מצות אנשים מלומדה".

בהעדר חיות בקיום המצוות, מלבד העובדה שחסרה לו חיות בקיום המצוות – ייתכן והוא אינו מקיים את המצווה כנדרש.

*

כאשר ההנהגה שלנו תהיה "ויחי יעקב", אזי גם בארץ מצרים ניתן לחיות את "מבחר שנותיו", כפירושו של בעל הטורים.
הדבר נרמז בכך ש"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" – שבע עשרה, הוא בגימטריא טו"ב.

יתרה מזו, לא רק "טוב" פעם אחת, אלא טוב כפול, המילה "ויחי", היא בגימטריא שלושים-וארבע: פעמיים שבע עשרה, פעמיים טוב. ובלשון חז"ל "הוכפל בו כי טוב", הן "טוב לשמים" והן "טוב לבריות".

הנהגת האדם צריכה להיות בטוב כפול, הן "טוב לשמים" והן "טוב לבריות". ולא באופן שהם שני נושאים נפרדים, תחום של "טוב לשמים" ותחם של "טוב לבריות", ללא כל השקה ביניהם – אלא הם צריכים להיות כנושא אחד.

האדם "טוב לבריות" לא רק מצד טבעו הטוב, אלא הוא מיטיב עם הבריות כתוצאה מהיותו "טוב לשמים".

כאשר האדם הוא "טוב לבריות" מצד טבעו, אזי כאשר כתוצאה מעשיית הטוב יחסר לו, כשנדרש ממנו לוותר על מציאותו – הוא יימנע מעשיית הטוב. אך כאשר היסוד הוא על בסיס "טוב לשמים", אזי גם כשנדרש ממנו לוותר על מציאותו, הוא יקיים את רצון התורה, "טוב לשמים", וייטיב עם הזולת.

דווקא כאשר "טוב לבריות" מבוסס על יסוד "טוב לשמים" – ה"טוב לבריות" הוא אמיתי.

*

כאשר ננהג באופן של "ויחי", בגימטריא שלושים וארבע, "טוב לשמים" ו"טוב לבריות" גם יחד, כאשר נקיים את התורה והמצוות מתוך "ויחי", מתוך חיות, כאשר גם במצרים, בערות הארץ, בתוך עולם הזה הגשמי, נקיים תורה ומצוות, "בית תלמוד שמשם תצא הוראה" –

כאשר חיים בחיים של אמת, "ויחי", "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", כשאנו מתאחדים עם "אלוקים חיים", בהתאם להוראות התורה, "תורת חיים", עליה נאמר "וחי בהם" –

אזי לא זו בלבד שלא נהיה תחת מרות מצרים, אלא נהיה כמו יוסף שהיה מושל בכל ארץ מצרים.

(משיחת שבת פרשת ויחי תשכ"ז)

י"ד בטבת תשע"ז