ב"ה יום חמישי, ה' כסלו תשע"ח | 23.11.17
צילום: ארכיון שטורעם.נט
עשרה בטבת - הרפואה שקדמה למכה ■ הפרשה החסידית

ביום עשרה בטבת, נבוכדנאצר מלך בבל העמיד מצור סביבות העיר ירושלים, ובכך החל הצעד הראשון אל חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל. המאורעות שהתרחשו מאוחר יותר, בקיעת חומת העיר בשבעה-עשר בתמוז, חורבן הבית בתשעה באב, הריגת גדליה בן אחיקם בתחילת חודש תשרי – הם המשך ותוצאה של המצור שהוטל על ירושלים בעשרה בטבת ● ר' אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● הפרשה החסידית >>>
ר' אלי וולף
ביום עשרה בטבת, נבוכדנאצר מלך בבל העמיד מצור סביבות העיר ירושלים, ובכך החל הצעד הראשון אל חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל. המאורעות שהתרחשו מאוחר יותר, בקיעת חומת העיר בשבעה-עשר בתמוז, חורבן הבית בתשעה באב, הריגת גדליה בן אחיקם בתחילת חודש תשרי – הם המשך ותוצאה של המצור שהוטל על ירושלים בעשרה בטבת.

המצור שהחל של חורבן בית המקדש הראשון, שהביא לאחר מכן גם את חורבן הבית השני – הוא התחלת גלותו של עם ישראל.

מסיבה זו, לתענית עשרה בטבת יש תוקף וחומרה יותר מאשר שאר הצומות, עד כדי כך שהאבודרהם כותב (הלכות תעניות) "אפילו היה חל בשבת, לא היו יכולים לדחותו". עשרה בטבת אינו חל ביום השבת, אך אילו, תיאורטית, יום עשרה בטבת היה חל בשבת, אזי בשונה משאר התעניות, שהתענית נדחית מפני השבת – את צום עשרה בטבת היו מתענים גם ביום השבת עצמו.

כשהנביא יחזקאל מתאר (כד, א-ב) את תחילת המצור הוא כותב: "בחודש העשירי, בעשירי לחודש .. סמך מלך בבל את ירושלים בעצם היום הזה". הביטוי "בעצם היום הזה" דומה ליום הכיפורים. חומרתו של היום הינה רבה יותר מיתר הצומות, כי הוא המקור והסיבה לכולם.

*

חז"ל קובעים (מגילה יג, מדרש לקח טוב שמות ג) שהקב"ה "מקדים רפואה למכה". משמעות הדברים, שהקב"ה מעניק כח ורפואה, שבכוחם לא רק "לרפא" את המכה, אלא גם למנוע אותה מלכתחילה, וכדברי הפסוק (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך", כיון שאני ה' הרופא שלך, אזי המחלה מלכתחילה היא באופן של "לא אשים עליך".

כך גם בנוגע ל"מכה" של הגלות, הקב"ה הקדים לפניה, כבר כאשר "סמך מלך בבל אל ירושלים" - רפואה, שבאמצעותה עם ישראל יכול למנוע לחלוטין את הגלות, כך ש"לא אשים עליך" מלכתחילה.

הדבר נעוץ בביטוי של הנביא יחזקאל "סמך מלך בבל אל ירושלים", בביטוי זה נעוצה ה"רפואה" שקדמה ל"מכה". גם הרמב"ם בספרו (הלכות תעניות ה, ב) משתמש בלשון זו: "בו (בעשרה בטבת), סמך מלך בבל .. על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק".

הביטוי "סמך", במובן של מצור, אינו רגיל כלל, וצריך להבין מדוע נקטו דווקא לשון זו, מה משמעותה.

*
הסיבה לאריכות ותוקף הגלות, ה"מכה", הנוכחית, עד למצב ש"לא נתגלה קיצם" - היא כדברי חז"ל (יומא א) בגלל שנאת חינם. מובן מכך, שה"רפואה", הגאולה, מהגלות – תבוא על ידי הנהגה הפכית, אהבת חינם, אהבת ישראל, עד כדי אחדות ישראל.

שנאת חינם היא הסיבה לחורבן הבית השני והגלות שבעקבותיו, אך גם חורבן הבית הראשון, למרות שסיבת חורבנו לא היה בשל חטא זה, אלא כתוצאה משלושת העבירות: עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים – אילו עם ישראל היה באחדות בינו לבין עצמו, החורבן לא היה מתרחש.

ידועים דברי חז"ל (בראשית רבה לח, ו), שגם אם עם ישראל יהיה במצב בו הוא עובד חלילה עבודה-זרה, אך אם תהיה אחדות ביניהם, לאיש לא יכולה להיות שליטה עליהם.

הנביא הושע אומר (ד) "חיבור עצבים אפרים, הנח לו". גם כאשר "אפרים", עם ישראל, עובד חלילה ל"עצבים", עבודה זרה - אם הם במצב של "חיבור", הם מאוחדים ויש שלום ביניהם, "חיבור עצבים אפרים", אזי אפילו הקב"ה עצמו אומר "הנח לו", כביכול הוא עצמו אינו יכול לשלוט בהם.

אם בני ישראל היו מאוחדים ביניהם, הן בזמן הבית השני, וגם בזמן הבית הראשון, באם היתה להם את ה"רפואה" הזו, אזי למרות שהם עבדו עבודה זרה – הם לא היו מקבלים את ה"מכה", הם לא היו יורדים לגלות.

הקב"ה מקדים רפואה למכה. עוד לפני תחילת החורבן, כבר בתחילת המצור, כאשר "סמך מלך בבל אל ירושלים", הקב"ה העניק את הכח לרפואה, את האפשרות לשלום ואחדות שימנעו את הגלות.

*

כאשר מטילים מצור על עיר, אזי, כלשון הפסוק בספר יהושע (ו, א) "אין יוצא ואין בא". אף אחד מתושבי העיר אינו יכול לצאת ממנה, כולם נאלצים לשהות יחד בתוך חומות העיר. "אין יוצא".

כמו כן, בעת המצור, "אין בא". אף אדם זר שאינו מתושבי העיר, אינו יכול להיכנס אליה. בעת המצור על ירושלים - ישנם בה רק יהודים.

העיר "ירושלים", זו עיר שדוד המלך אומר עליה (תהלים קכב, ג): "עיר שחוברה לה יחדיו", עיר המחברת ומאחדת את עם ישראל יחדיו.

שם העיר "ירושלים", מורכב מהמילים "יראה" – "שלם", במובן של שלימות של יראה, יראת שמים בשלימות. כאשר עם ישראל עלה לירושלים, וראה את בית המקדש והעבודה הנעשית בו, הם הושפעו במנה גדושה של יראת שמים, שנותרה חקוקה בהם גם בשובם לבתיהם.

המצור על ירושלים הביא לכך שעם ישראל יישב יחד, בעיר שחוברה לה יחדיו, כולם יישבו יחד מתוך אחדות, באחדות המיוסדת על תורה, מצוות, וקדושה, כולם יושבים יחד ב"יראה-שלם".

ה"רפואה" של האחדות, קדמה ל"מכה" של החורבן והגלות. כאשר הוטל המצור, עם ישראל הוטל בגלוי למצב של אחדות. את ה"מכה" שהגיעה כתוצאה מהמצור, החלו לחוש בשלב מאוחר יותר, הצרות והרעב ושאר הדברים השליליים שנבעו מהמצור, ובוודאי כיבוש העיר על ידי האויב – כל אלו החלו בשלב אחרי היום בו הוטל המצור. אך ביום זה, בעשרה בטבת – נוצרה אחדות בין כל תושבי ירושלים, נוצרה הזדמנות לאחדות שעם ישראל יכול, ונדרש היה, לתעל אותה לחיוב.

בעשרה בטבת, "סמך מלך בבל". המילה "סמך" משמעותה "סמיכה" ותמיכה, "סומך ה' לכל הנופלים". מלבד המובן הפשוט בדברי הנביא יחזקאל שמלך בבל התיישב "בסמיכות" ובקרבת מקום לעיר ירושלים, אך מובנה הפנימי של המילה היא – שירושלים קיבלה תמיכה וסמך.

שלא בבחירתם של על ישראל, נבוכדנאצר כפה על עם ישראל מצב, שבאופן טבעי יוצר אחדות בין כולם, הוא "סמך" אותם. הוא הכניס את עם ישראל וירושלים, יחד עם בית המקדש, למצב של אחדות – ובאם היו מנצלים את ההזדמנות הזו כראוי, אחדות זו היתה מבטלת את המצור, "לא אשים עליך".

אך עם ישראל, בבחירתו החפשית, לא התחבר באחדות של אמת איש עם רעהו, כך שבסופו של דבר מלך בבל יכול היה לשלוט בהם ולהחריב את בית המקדש.

*

מהותן הפנימית של ארבעת הצומות, הינן כדי: "לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה" (כלשונו של הרמב"ם בהלכות תשובה ה). זיכרון המאורעות והסיבות שגרמו לנו את "אותן הצרות", אמור להביא אותנו למצב בו "נשוב להיטיב".

עשרה בטבת מזכיר לנו, שהדרך לבטל את "אותן הצרות", את ה"מכה" – היא על ידי ה"רפואה" של אהבת ישראל ואחדות ישראל. עלינו להיות מאוחדים ומחוברים יחד באופן של "חוברה לה יחדיו", לחיות יחד מתוך אחדות המבוססת על שלימות היראה, על "יראה-שלם". אחדות עם בית המקדש, עם "ושכנתי בתוכם", אחדות המבוססת על קיום התורה והמצוות.

וכאשר כך יהיה, אזי נזכה שהצומות יתבטלו, ויתרה מזו – הם יתהפכו "להיות ימים טובים, וימי ששון ושמחה" כלשונו של הרמב"ם בספרו.

וכיון שעומק הירידה של עשרה בטבת הינו גדול יותר מיתר הצומות, יום זה הוא ראשיתם, חומרתו גדולה משלהם - אזי כאשר הצומות כולם יהפכו לימי ששון ושמחה, העליה של יום עשרה בטבת תהיה נעלית וגבוהה יותר משאר הצומות.

יום זה, עליו אומר הנביא יחזקאל "בעצם היום הזה", בדומה למעלתו המרוממת של יום הכיפורים - יהיה יום מרומם ביותר, יום של "שבת שבתון", יום שהוא נעלה מיום השבת, יום העשירי בטבת יהיה יום שהוא "העשירי יהיה קודש".

ויהי רצון שיהיה זה בקרוב ממש.

(לקוטי שיחות חלק כ"ה)

ז' בטבת תשע"ז