ב"ה ערב ש"ק, כ"ח שבט תשע"ז | 24.02.17
צילום: ארכיון שטורעם.נט
תולדות - הרמזים שבשעירים ■ הפרשה החסידית

בפרשת תולדות יצחק אבינו מבקש מבנו עשיו שיצא לשדה לצוד ציד ולהכין לו מטעמים, על מנת שהוא יברך אותו. רבקה אמנו שמעה את הדברים, והורתה לבנה יעקב: "ועתה בני, שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך" ● רבקה אומרת ליעקב להביא "שני גדיי עיזים טובים", מדוע לא די באחד? ● ר' אלי' וולף מגיש את פרשת השבוע החסידית מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● הפרשה החסידית >>>
ר' אלי וולף
בפרשת תולדות יצחק אבינו מבקש מבנו עשיו שיצא לשדה לצוד ציד ולהכין לו מטעמים, על מנת שהוא יברך אותו. רבקה אמנו שמעה את הדברים, והורתה לבנה יעקב (תולדות כז, ח-ט): "ועתה בני, שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך".

רבקה אומרת ליעקב להביא "שני גדיי עיזים טובים", מדוע לא די באחד?

מובא על כך בספר הזהר (קמב) שאותו יום היה ערב פסח, ולכן רבקה ביקשה שיביא שני גדיי עיזים, כי הדבר מרמז כנגד שני התבשילים שיש להקריב ולהכין בערב פסח: 'קרבן פסח' ו'קרבן חגיגה'.

ההלכה היא, שאת קרבן הפסח צריך לאכול "על השובע", כאשר האדם שבע, וכיון שאנשים רבים יכולים להימנות על קרבן פסח אחד, כך שייתכן ולא יהיה לכולם די בשר מקרבן זה כדי לשבוע, לכן יש לאכול גם קרבן חגיגה, כדי שאחרי אכילת קרבן החגיגה והשביעה ממנו, קרבן הפסח ייאכל "על השובע". לכן רבקה ביקשה מיעקב שיביא "שני גדיי עיזים", כדי לרמז על שני הקרבנות הללו.

בספר הזוהר מובאת גם דעתו של רבי יהודה האומר, שבשני הגדיים הללו, יש רמז נוסף: כיון שבני ישראל, בניו של יעקב, עתידים להקריב ביום הכיפורים שני שעירים, האחד 'שעיר להשם', והשני 'שעיר לעזאזל', לכן רבקה אמרה ליעקב להביא "שני גדיי עיזים", כדי לכפות ולבטל את כוחו של עשיו הרוחני, שהוא לא ישלוט על יעקב, וכשיצחק אבינו יאכל משניהם, תהיה בכך עליונות ליעקב אבינו.

הדבר מרומז בכך שרבקה אומרת ליעקב שייקח "שני גדיי עיזים – טובים". באמצעות שני גדיי העיזים, לעם ישראל יהיו רק דברים "טובים", יהיו להם ברכות נעלות.

*

בספר "אור החמה" מובא, שישנה מחלוקת מתי היה מאורע זה שיצחק אבינו ביקש לברך את עשיו ובסופו של דבר הוא בירך את יעקב.

דעה אחת אומרת שהיה זה בערב פסח, ולכן רבקה ביקשה שני גדיי עיזים, לרמז בזה על קרבן חגיגה וקרבן פסח, שהוקרבו ביום זה של ערב פסח. דעה שניה אומרת, שהמאורע היה ביום הכיפורים, ולכן רבקה הביאה שני גדיים, אחד כנגד השעיר להשם והשני כנגד השעיר לעזאזל.

אבל מדברי הזוהר משמע, שאין מחלוקת מתי היה המאורע, אלא הדעות השונות הינם - מה הרמזים שבשני הגדיים, כנגד אלו קרבנות הם מרמזים. לכל הדעות המאורע התרחש בערב חג הפסח, והדיון הוא האם שני גדיי העיזים מסמלים את קרבן החגיגה וקרבן הפסח, או את שני שעירי יום הכיפורים.

חז"ל אומרים (יומא כה) "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, עד שלא ניתנה", ולא רק אברהם אבינו, אלא כמובא בפרשת וירא (יח, יט) "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הוא חינך את בנו יצחק בדרך זו, כך שגם יצחק אבינו קיים את כל התורה כולה – ולא ייתכן שהוא שלח את עשיו, בעיצומו של יום הכיפורים, לצוד ציד, וביום זה רבקה אמנו בישלה את המטעמים עבורו.

דברי הזהר הינם רק דיון מה הם הרמזים באותם שני גדיים, מה הם מסמלים, את קרבנות ערב חג הפסח, או את שעירי יום הכיפורים, אבל המאורע עצמו - התרחש בערב חג הפסח.

הוכחה נוספת לכך שהגדיים הינם רק סמל ורמז על הקרבנות – ניתן לראות זאת גם ברמז על קרבנות ערב חג הפסח, קרבן חגיגה וקרבן פסח.

הצורך באכילת קרבן חגיגה על מנת שקרבן הפסח ייאכל "על השובע" – הינו רק כאשר ישנם אנשים רבים המנויים על קרבן הפסח, וישנו חשש שמא לא כולם יאכלו אותו על השובע, לכן מקריבים גם קרבן חגיגה, כדי שהם ישבעו ממנו, ואת הפסח הם יאכלו על השובע.

אך כאשר יש רק מעט אנשים, והם ישבעו מקרבן הפסח עצמו - אין צורך בהקרבת קרבן חגיגה.

בנידון דידן. יצחק אבינו, היה אדם יחיד שאכל את קרבן הפסח, כך שלא היה לו צורך באכילת קרבן חגיגה, והעובדה שרבקה לקחה "שני גדיי עיזים" – הינו רק כדי לרמז על שתי הקרבנות של ערב פסח. כל מהותם של אותם שני גדיי עיזים, הינו סמל ורמז לקרבנות.

*

גם ערב פסח וגם יום הכיפורים – מסמלים את ההתגברות על השלילה והרע. אך יש הבדל מהותי ביניהם.

ביום הכיפורים אנו מתגברים על השלילה באמצעות תענית ועינויים אחרים, שתוכנם הוא התנזרות מהעולם, ואילו בערב פסח, אנו אוכלים את קרבן הפסח.

קרבן הפסח הוא שה, כבש. ה'שה' שבני ישראל לקחו לקרבן הפסח, היה עבודת האלילים של מצרים.

לפני יציאתם ממצרים משה רבינו מורה לעם ישראל (בא יב, כא) "משכו וקחו לכם צאן", מבארים זאת חז"ל: "משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצוה".

למרות שה'שה' סימל את שפל הטומאה, הוא היה עבודת האלילים של מצרים – בני ישראל ביערו את השלילה שבו, והוא עצמו הפך לחיוב. ה'שה' הפך להיות "צאן של מצוה", הקריבו אותו כקרבן לה'.

הקרבת קרבן הפסח מסמל את השימוש בעניני העולם והפיכתם לקדושה. לא להתנזר מהעולם, אלא לרתום אותו ולהפוך אותו לטוב וקדושה.

בדומה למובא אודות יום הכיפורים, שהרמז בשמו הוא, שהוא יום "כ-פורים", הוא כמו יום הפורים. למרות מעלתו של יום הכיפורים, הוא רק כמו ודומה לחג הפורים, הוא כ-פורים חג הפורים הינו נעלה ממנו.

ביום הכיפורים, אנו מצווים על תענית, ובכך אנו פועלים את כל העניינים המרוממים של יום קדוש זה. אך ביום הפורים, אנו פועלים את אותם דברים נעלים - באמצעות אכילה ושתיה. אנו לא מתנזרים מהעולם. אדרבה, ביום זה האדם מחוייב "חייב איניש לבסומי בפוריא", אנו מחוייבים באכילה ושתיה.

מעלתו של יום הפורים הוא, שאנו לא מתנתקים מהעולם, אלא משתמשים בו והופכים אותו לקדושה.
זו גם מעלתו של ערב פסח, בו אנו אוכלים מקרבנות החגיגה והפסח, על יום הכיפורים, בו אנו צמים.

כאשר יצחק אבינו, בערב חג הפסח, אכל משני גדיי העיזים, המסמלים גם את שני השעירים של יום הכיפורים – הרי שיש בזה את מעלת יום הפורים. מחד יש בזה את מעלת עבודת יום הכיפורים, שני השעירים של עבודת היום, ומאידך, הם נאכלו על ידי יצחק אבינו, כך שאכילה זו מבטאת שאנו לוקחים את העולם הזה ומרוממים אותו ואת אשר בו לקדושה.

*

זו היא ההוראה לכל אחד מאיתנו בעבודתנו את הקב"ה.

את הפסוק (שמות כג, ה) "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" - מבאר הבעל-שם-טוב באופן הבא:

כשאדם מביט על "חומריות" הגוף שלו, ומגיע להבנה שהוא "שונאך", שהגוף מפריע לו בעבודת ה' - אזי אין מקום למחשבה של "וחדלת מעזוב לו", אין מקום לא לעסוק עם הגוף, אלא מוטל עלינו "עזוב תעזוב עימו", יש לעבוד יחד עם הגוף, לברר ולזכך אותו. לא לשבור אותו על ידי סיגופים ותעניות, אלא אנו נדרשים לרתום אותו לקדושה.

לפני שהתגלתה תורת הבעל-שם-טוב, היה מקום לסדר העבודה של תעניות וסיגופים, לעבוד את ה' באופן של "שני שעירי יום הכיפורים", להתנזר מהעולם.

אך "הכל עשה יפה בעיתו", ומאז חידושו של הבעל-שם-טוב, מהיהודי נדרש "עזוב תעזוב עימו",.לברר ולזכך את הגף, לעבוד איתו יחד, שני גדיי העיזים מסמלים את קרבנות ערב פסח, לעבוד את הקב"ה כמו תוכנו של חג הפורים.

זו העבודה הנדרשת מיהודי, לקחת את העולם הזה, הנראה כמו "שקר" העולם, וממנו עצמו, מאותיות אלו של "שקר", להפוך אותם לטוב וקדושה, לבנות מהם "קרש" למשכן, ועל ידי עבודת ה' באופן זה, נזכה לבנין הבית השלישי, ולגאולה השלמה , בקרוב ממש.

(משיחת שבת פרשת תולדות תשד"מ)

א' בכסלו תשע"ז