ב"ה יום ראשון, י"ח חשוון תשפ"ב | 24.10.21
צילום: ארכיון שטורעם.נט
תשרי בליובאוויטש לפני יובל שנים ● יין ישן וטוב

"לכן היה בית הכנסת החדש צר מלהכיל את הבאים בשעריו, לכן נטפו פלגי זעה על אף מיזוג האויר ולכן נבלעו דברי החזן ברחש-לחש הקהל, בו כל יהודי הוא חזן בפני עצמו" ● תיאור ייחודי של תשרי תשכ"ז במחיצת הרבי ● הרב משה מרינובסקי מגיש את המדור המיוחד 'יין ישן וטוב' במגזין 'עונג-חב"ד' ● יין ישן וטוב >>>
הרב משה מרינובסקי
בין ז' במר חשון שבו מגיע לביתו אחרון העולים לרגל וכ"ף מרחשון, המועד הקבוע לקבלת פני השבים משהותם בחצר הרבי בחודש תשרי, לפנינו תיאור ייחודי של חודש תשרי אצל הרבי מאת ר' נפתלי קראוס שפורסם ב'מעריב' בחודש תשרי תשכ"ז, היום לפני חמישים שנה, בכותרת "ימים נוראים בחצר ליובאוויטש שבניו-יורק.

חלק ראשון

משנכנס אלול מרבים החסידים בהכנות שבנפש לקראת הימים הנוראים, ימי הרחמים והסליחות. אלה שגרים רחוק מהרבי משתדלים להגיע בעוד מועד אל מקום שבתו ולעשות את החג במחיצתו. מי שאינו יכול – שולח "פדיון נפש" בדואר ומשתף עצמו בחוויה באמצעות אותיות המחשבה, משל היה הוא עצמו נוכח במקום.

בחודשי אלול ותשרי אין הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם שניאורסון, מקבל ל"יחידות" – ראיון פרטי בארבע עיניים – אלא יחידי סגולה העוסקים בעניני ציבור ומטפלים בצרכי הכלל. כאלה יש רבים וגם הדואר היומי, המביא אליו מכתבים ובקשות מקצווי תבל, מעסיקו שעות לא מעטות. יתר הזמן – קודש לתפילה ולהתבוננות שבקדושה לקראת יום הדין.

אימת יום הדין המתקרב – ראש השנה שבו נידונים כל באי עולם – נותנת אותותיה בחסידים, בעיקר החל מימי הסליחות.

פעמי הסתו הניו יורקי מזכירים לקשישים את העיירה המזרח-אירופית, בה עבר השמש מבית לבית, דפק בקלות בחלון וזירזם לקום לעבודת הבורא. הצעירים, ילידי אמריקה, ואנו הישראלים, מוקסמים בפשטות הליכותיו של הרבי וקירבתו לכל, ומרצינות המעמד.

בימים אלה, ימי הסליחות, משתדל כל אחד לרצות את חברו, נגדו חטא במשך השנה, ביודעו כי "בעבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". יש גומרים ספר תהילים כל יום, יש מוסיפים שיעור יומי קבוע על לימודיהם ויש מרבים במתן צדקה בסתר. זהו חשבון נפשו של העולם ושל היחיד כאחד, ובחשבון פרוטה לפרוטה מצטרפת. כך מגיעים לערב ראש השנה.

***

בערב ראש השנה משכימים לסליחות. לאחר מכן כותב כל אחד "פדיון נפש" בו הוא מבקש את הרבי "לעורר רחמים" עליו ועל משפחתו ויוצאי חלציו. הרבי עומד בפתח חדרו ושורה ענקית של חסידים, השומרים על התור מכל משמר, מזדנבת לפני החדר כדי למסור את הפתק אישית לידי הרבי.

יש והרבי שואל אגב קבלת הפתק לזהותו של מוסרו, וכבוד גדול הוא למי שהרבי מכירו וקורא בשמו. חיבה יתירה נודעת אצל הרבי לבני ארץ ישראל ובמיוחד לאלה שמרחוק באו והתקרבו לחסידות ודרכיה, מבלי שזכות אבותם סייעתם בכך. עם הללו משוחח הרבי ארוכות – בעברית, עם מי שאינו שומע אידיש – ומקרבם בכל מיני קירובים. פרחי החסידים מקנאים בהללו, הנקראים בלשונים "געווארענע חסידים" (אלה שנעשו חסידים) ולא "געבורענע" (אלה שנולדו)...

אחרי מסירת פתק "פדיון הנפש" – טקס הנמשך שעות במקום להסתיים תוך דקות; המזכירים המרובים יכלו לאסוף את הפתקאות חיש מהר, אך מי ירצה למסור את הפתק האישי לידי מזכיר, כאשר יכול הוא להפקידו ישר בידי הרבי? – עולים על אוטובוס-ענק ונוסעים ל"ציון".

***

ה"ציון" הוא קברו של הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק, הריי"צ, שהיה רבו וחותנו של הרבי הנוכחי. נוסעים כ-40 דקות מהמטה העולמי של חב"ד-ליובאוויטש, השוכן ברחוב איסטערן פארקויי מס' 770 (בברוקלין) ונוסעים לבית עלמין יהודי, בו חלקה המוחזקת על ידי אנשי חב"ד. מי שמכיר את טירוף הפאר שב"תעשיית הקבורה" האמריקנית, מופתע לטובה נוכח ההליכות הפשוטות שבבית החיים היהודי.

הרבי, ואחריו החסידים, חולצים נעליהם, נכנסים ל"אוהל" והרבי מתחיל לקרוא את אלפי "פדיוני הנפש" שהביא עמו בחבילות גדולות. יש כאן פתקים מרחבי תבל, אפילו ממקומות שהשתיקה יפה להם. הרבי קורא. לפעמים מתמלאות עיניו דוק של לחלוחית, והחסידים עומדים ואומרים תהילים. יש כאלה, ורבים הם, אשר כותבים על ה"אוהל" פתק "פדיון נפש" נוסף ומשאירים אותו על קבר הצדיק, אשר האמונה בכוחו העל-טבעי חזקה ובלתי מעורערת, בחינת "צדיק גוזר, הקב"ה מקיים".

גם ההתיחדות על ה"ציון" נמשכת שעות אחדות ובינתיים יצא כבר רוב היום וצריך למהר לטבול ולהתקין עצמינו ליום הדין.
בית הכנסת ב- "770" דומה לחדר אוכל של קיבוץ ישראלי: עד שבונים אותו, הוא כבר קטן מלהכיל את הקהל לו נועד. כאן עומדים צפופים ושלא כבימי קדם, גם משתחווים צפופים. לימים נוראים באים לכאן המונים-המונים.

כל שליחי ליובאוויטש במקומות הנידחים ביותר בעולם, מאוסטרליה, שהיתה לפני שנים אחדות שממון רוחני מבחינה יהודית-דתית, עד שהגיעו בפקודת הרבי שניים-שלושה אברכים ופתחו תלמוד-תורה וישיבה; ממרוקו הרחוקה, משוודיה הקרירה ומפאריס העליזה. כל השליחים הללו, שחייהם אינם שלהם וכל פרטיותם מסורה בידי הרבי, רק תנאי אחד הינם מתנים בשעה שהם יוצאים בפקודת הרבי לאשר ישלחו: לפחות פעם בשנה, לימים הנוראים, יורשו לבוא לחצרו.

לכן היה בית הכנסת החדש צר מלהכיל את הבאים בשעריו, לכן נטפו פלגי זעה על אף מיזוג האויר ולכן נבלעו דברי החזן ברחש-לחש הקהל, בו כל יהודי הוא חזן בפני עצמו. תפילת ערבית של ראש השנה נאמרת בדחילו ורחימו (שפירושם - יראה ואהבה - יסוד מוסד בתפיסה החסידית) אך בלי ניגוני חסידות מסתלסלים. הללו אינם מקובלים בליובאוויטש. פה ושם שרים קטעי תפילה שיש להם מנגינה מקובלת ("אתה בחרתנו", "הוא אלוקינו") אך לא מצטעצעים.

בתום התפילה מאחלים כתיבה וחתימה טובה, כשסיסמת הרבי "לאלתר לתשובה- לאלתר לגאולה!" מהדהדת בהמון החוגג.
ט"ז בחשוון תשע"ז