ב"ה ערב ש"ק, י"ז מנחם-אב תשפ" | 07.08.20
לקום וליפול ושוב לקום...
לקום וליפול ושוב לקום... צילום: שטורעם.נט
להמשיך גם אחרי / מירי שניאורסון

מדוע מספרת לנו התורה בפירוט כה רב את הפרשה המביכה המכונה 'חטא העגל'? ● מה אפשר ללמוד מהאירוע הטראומטי הזה בחייה של האומה הישראלית ● ואיך כל זה קשור לחודש אדר? ● גב' מירי שניאורסון בטור שבועי קבוע במגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ויש גם מתכון שבועי ● לטור המלא >>>
מערכת שטורעם
כן. החלטת לעשות כושר. הרופאה אמרה לך שאת חייבת. הגיע הזמן. תעשי משהו עם עצמך. השתכנעת. אפילו הלכת למכון הכושר ונרשמת. הפגישו אותך עם מדריכת הכושר. את מרוצה מעצמך.

כן. בטח. עכשיו את כבר רזה ובריאה בדיוק כמו שהרופאה רוצה. בטח.

הרי ברור לך כפי שברור לכל בר דעת שהעובדה שהלכת למכון הכושר עדין לא עושה אותך בכושר. גם אם נרשמת, עדיין לא התאמנת. גם אם התאמנת, עדיין לא סיימת. זו המציאות.

תכל'ס. את צריכה לקנות נעלי ספורט. לרכוש בגדים מתאימים לאימון. לקבוע סידרת אימונים עם המדריכה. לעשות מערכת ימים או שעות. והכי חשוב – ליישם. פשוט לטרוח, להגיע ולהתאמן. אחרת כל מה שעשית לא שווה מאומה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, את אותו רעיון אפשר להשליך על מצבם של בני ישראל אחרי מתן תורה. כן. הם נרשמו. אפילו קיבלו את חוברת ההדרכה. מערכת החוקים והכללים הונחה לפניהם "כשולחן הערוך ומוכן לאכול בפני האדם". אבל מה, צריך להתאמן בפועל. צריך לעשות את התרגילים. צריך לעבוד על המידות. לא אלו הגשמיות...

מסתבר שמתחת לבגדי האימון ונעלי הספורט הנוחות. עדיין מתרוצץ לו יצר הרסני שסוחף אותנו לרדוף אחרי עגל הזהב. בכל דור ודור לובש העגל הזה פנים חדשות. העגל הזה מבלבל, מטעה, הוא אפילו מוציא קול מגרונו. קול שכופר בקיומו של הבורא.

בני ישראל, רגע אחרי מתן תורה, אחרי מעמד הנישואים המרטיט בהר סיני, בועטים בכל הקדוש והיקר להם. הם הכינו את עצמם זמן ממושך למעמד הזה. הם שאפו אליו בכל מאודם. ספרו את הימים, ומה בסוף, עגל. כן. ממש כך. עגל.

העגל הזה מזכיר לי את הפרה שאבא שלי עליו השלום היה מספר אודותיה כל אימת שהיה רוצה להוכיח אותי. הייתי ילדה טובה ומ?ר?צ?ה. אבל אתן יודעות, לפעמים... כשזה היה קורה, אבא היה קורא לי ומספר על הפרה שנתנה חלב, ונתנה ונתנה עד שהדלי כולו התמלא ואז, באבחה אחת, בעטה הפרה בדלי וכל החלב נשפך ארצה...

חטא העגל. כתם על תולדות האומה. תאשימו את הערב-רב, תאשימו את השטן, אבל בסופו של יום כולנו אחראים למעשינו.

●●●

חודש אדר התחיל ויחד איתו באו ההודעות המעוצבות, למייל, לפלאפון. ראשי תיבות מתחכמים. איורים משמחים ועולה על כולנה הודעה המצטטת את דברי נשיא דורנו על שני אדרים בשנה. שישים יום של שמחה. כפליים לתושייה. שמחה שמבטלת את העצב בשישים.

איך עושים את זה בתוך השגרה המעיקה. איך משמרים את השמחה לאורך זמן. לא חודש אחד, חודשיים של שמחה רציפה. זה כמעט בלתי אפשרי. בואו נודה על האמת, הרי גם אחרי שבעת ימי חג הסוכות ושמחת תורה הרווים בשמחה, אנו מתקשים למשוך אותה עוד קצת לתוך ימי החולין של חשוון – ויעקב הלך לדרכו וגם השמחה, שמחת החג הלכה עמו. גם אחרי שמחה משפחתית, חתונה, ברית או בר-מצווה, אנחנו חוזרים מהר מאוד לשגרה. אז כיצד זה דורשים מאיתנו לשמוח במשך שישים יום רצופים. לא סתם שמחה, שמחה כפולה של שני אדרים, שמחה שתבטל את העצב בשישים.

אבל אם דורשים מאיתנו, סימן שיש לנו את הכוח לעשות זאת. איך בדיוק?

●●●

במשך השנים ראיתי אנשים שמתחילים דיאטה בשמחה, בהתלהבות ובמסירות רבה, ואז... "נופלים" חזרה לסגנון החיים הקודם שלהם. זה לא קורה בגלל שהמחויבות שלהם לא חזקה מספיק, אלא משום שהם לא הצליחו לערוך תוכנית ריאלית כדי לאפשר למחויבות לשרוד ולהצליח.

הנקודה העיקרית היא לא רק להחזיק בתנופה של ההשראה הרוחנית אלא לנקוט צעדים מעשיים כדי שההתלהבות והמחויבות יחזיקו מעמד. כדי להצליח בטווח הארוך חייבים תוכנית מעשית; תוכנית מציאותית שניתנת להשגה וליישום בשטח, כדי שנמשיך איתה עד הסוף. אחרת, הרגשות החמים והנלהבים שלנו עלולים להתגלות, חס ושלום, כסערה בכוס מים. והכי גרוע, ה"נפילה" עלולה להביא איתה תחושה ייאוש.

כמה פעמים שמענו את המלים: "מאוחר מדי", "הרחקתי לכת", "לעולם לא אשוב להיות כפי שהייתי". כמה פעמים אמרנו בעצמנו את המילים הללו?

פרשת השבוע מספרת את סיפורו של החטא הלאומי החמור ביותר שרובץ על העם היהודי – חטא העגל. האמת? איזו פרשה לא נעימה מהווה הפרשה הזאת בהיסטוריה של העם היהודי...

שבועות ספורים בלבד לאחר ההתגלות הכבירה ביותר בכל הזמנים, כשבני ישראל ראו את הקולות ושמעו אותם ישירות מפי הגבורה, הם הולכים ומשתחווים לעגל?! עגל מתכת חסר כל ערך רוחני. לוחך עשב. בושה וחרפה!

אבל התורה הקדושה נוקטת כנות ויושר גמורים ומתעדת את הרגע הבלתי-מחמיא הזה שלנו בכל פרטיו המכוערים.

מדוע?

כי זה אולי הלקח החשוב ביותר שעלינו להפיק מן האפיזודה המביכה הזו. ראשית כל מבקשת תורתנו, תורת חיים לספר לנו עובדת חיים. אנשים אכן חוטאים. בני אדם עושים טעויות. ואפילו יהודים בדרגה הנעלית ביותר, ששמעו וראו את קול האלוקים, יכולים לשגות ולקלקל את השורה – בגדול!

ושנית, וזה הלימוד הכי חשוב שהתורה מבקשת שנלמד מהפרשה המביכה הזו - שאפילו אחרי נפילה כה גדולה, עדיין יש תקווה, לא משנה מה. אפשר לצאת מהמצב הזה ולהפוך לבעלי תשובה שבמקום עומדם איש אינו יכול לעמוד.

כן. זה אפשרי. אסור להתייאש. ואת זה אפשר להשיג באמצעות השמחה. אותה צריך למשוך, בכוח, אל תוך השגרה היומיומית.

הבה ננצל את השמחה ההשראה וההשפעה שבאות עם חודש אדר ה"כפול". כי אפשר לקום גם אחרי נפילה גדולה. רק המחשבה על היכולת הזו שה' טבע בנו, אמורה לעורר אותנו לשמחה בכפליים לתושייה.

לקום וליפול ושוב לקום... בשמחה. מה דעתך?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

Mirisch1@gmail.com

ט"ז באדר א' תשע"ו