ב"ה יום שלישי, א' ניסן תשע"ז | 28.03.17
אילוסטרציה
אילוסטרציה
איך נפטרים ממוצץ? מנוחה פוקס מסבירה > המומחים

נחמן רגיל למוצץ. מאז שהיה בן כמה ימים התחיל למצוץ ועד עכשיו, בהיותו בן 5 שנים הוא עדיין מוצץ. הוא הולך לגן והמוצץ בפה. הוא הולך לישון והמוצץ בפה, הוא יוצא עם אמא לטיול והמוצץ בפה. הוא נכנס להתרחץ באמבטיה יחד עם המוצץ. אימא מנסה לשדל את נחמן להוציא את המוצץ מהפה, אבל נחמן לא חולם לעשות זאת. רוק זב מפיו, האחים מתרחקים, החברים לועגים, והמוצץ? בפה!
מאת מנוחה פוקס
המוצץ הוא מצרך חשוב ואהוב על ההורים בתחילת הדרך, אבל מיותר ושנוא עליהם בהמשך. הורים שהתקשו לגמול ילד אחד ממוצץ - יעדיפו לא לתת לילד אחר למצוץ שמא אף הוא יתקשה להיפרד... באמת הדרך לא קשה כל כך, ושווה את ההתחלה הנוחה והמרגיעה. תינוק קטן מוצץ ונרגע.

לא פלא שהורים קוראים למוצץ בשם: "המלאך המושיע" ומסתובבים בבית אובדי עצות כשהוא נעלם לרגע קט. מרגע שנולד התינוק -תוקעים לו את המוצץ בפה ומנסים להרגילו, אם לא מורגל לכך מעצמו. המוצץ פועל את פעולתו. הוא אכן מרגיע את הילד ומשתיק אותו מבכיו. הוא נותן להורים שעות של רוגע והם יכולים למצוא להם זמן אישי בזכותו. אין פסול במציצת מוצץ בעוד הילד רך וקטן ועוד יותר מזה, זה ממש רצוי וכדאי.

אבל אני, באופן אישי, מציעה לא להגזים גם כשהילד קטן, כי ככל שהילד "מכור" יותר לסם הזה- כך מתקשה להפסיק ולחדול בהתבגרו. הורים דוחפים את המוצץ לפה של תינוקם הרך, כאילו זה חלק מהגוף של התינוק. לשם מה? הוא שמח עתה, הוא שוכב במיטתו בשקט ונהנה. למה צריך את המוצץ? הוא רגוע עתה במיטה ונרדם ללא מוצץ, למה להכריח אותו כרגע למצוץ? תנו לילד להודיע לכם כשהוא צורך את המוצץ – אל תדחפו לו אותו לפה בכל רגע שאתם מוצאים אותו. מלבד זאת, כדאי כבר מגיל הינקות של הילד לאפשר לו גם שעות ללא מוצץ, שידע גם מה זה להיות בלעדיו. הרגילו אותו, למשל, שלמעון הוא הולך בלי מוצץ ורק בשינה מקבל את המוצץ, או שכאשר הוא בבית הוא מסתובב עם מוצץ, אבל בגן, כשהוא כל כך עסוק, אין מוצץ כלל.

בנוסף לכך אני ממליצה מאד להוציא את המוצץ מפיו של התינוק בשעות הלילה. לאחר שנרדם אין לו צורך בו. אם תתרגלו להוציא לו את המוצץ בזהירות, מתוך שינה, מגיל הוולדו, הוא לא יחוש בכך ויתרגל לישון ללא מוצץ. תינוק שנרדם עם מוצץ ורגיל למצוץ גם בשנתו – בוכה באמצע הלילה כשהמוצץ "נוזל" מפיו.

לעומתו, תינוק שמוציאים מפיו את המוצץ - מתרגל בלילה שאין מוצץ בפיו, וכך ישן ללא מוצץ ולא מפריע לו הדבר. תינוק קטן "מתענג" על המוצץ והנה הוא גדל ונהייה בן שנתיים שלש ואולי אפילו ארבע, המוצץ מלווה אותו לכל מקום שהולך, רוק זב מפיו, הוא נראה כחולם, הוא לא מדבר ברור, וגם אם כן, אין מבינים את שפתו.

הוא מושך את המוצץ לכל מקום כאילו היה חלק ממנו, ואז נזכרים ההורים שצריך להוציא את המוצץ מפיו. עכשיו קשה יותר. הוא מכור. הוא רוצה. הוא יודע מה רוצה. וכמה שהוא רוצה, כך מסביבו שומע לחשושים: אמא אומרת: זה מקלקל את השיניים. אבא אומר: לא נעים לראות אותו. סבתא אומרת: הוא כבר ילד גדול... סבא כועס: לא מבינים מה הוא מדבר... ההורים משדלים אותו לזרוק את המוצץ, אבל איך אפשר לבקש זאת? זה חלק ממנו. חלק בלתי נפרד. מה כן עושים? בגיל בוגר כזה הילד לא ישליך את מוצצו בעצמו, מתוך רצונו, או מתוך המוסר שניתן לו. בגיל זה נהיה חייבים להיות נחושים, חזקים בדעתנו, לא מרחמים בשום אופן.

איך נעשה זאת? נודיע לילד יום אחד שכבר מחר נשליך את המוצץ מהבית. כי אין ברירה. נוכל לומר לו שרופא השיניים אמר לנו לעשות זאת. נוכל לומר לו שאנחנו לא מרשים לקלקל את השיניים. הילד יבכה ויצטער. לא נוכיח אותו על צערו אלא להפך, נבין אותו. נרגיע אותו ונאמר לו שאמנם זה שצריך להשליך את המוצץ אינו בתחום החלטתו, אבל לעומת זאת הוא בעצמו יכול להחליט באיזו צורה ייפרד ממנו. ניתן לו מספר רעיונות איך יוכל להיפרד: יש ילדים שנהנים לתת את החפצים שאינם זקוקים להם לתינוק אחר.

נסדר שמישהו יקבל מידיו את המוצץ. יש ילדים שירצו לזרוק את המוצץ מן החלון, לשרוף אותו במדורה של ל"ג בעמר, או כל רעיון אחר. רק לדבר אחד לא נסכים. לא נסכים שהמוצץ יישאר בבית, גם אם יוחבא כראוי, כי אם הוא בבית, הוא ננצר בלב הילד. כל עוד הוא קיים, הילד חושב עליו ומקווה לפגשו. ברגע שהוא מת - הוא גם נשכח מליבו. קשה להפריד ילד ממוצצו, לכן כדאי להיות חכמים בעוד הילד קטן, ולא לגרום לו להתמכר למוצץ. תנו לו מוצץ רק בזמנים מסוימים. זכרו שמוצץ הוא לא קישוט ולא חלק מהגוף. היום נחמן כבר לא צריך מוצץ. הוא התרגל להיות בלעדיו. זה היה קשה. אבל גם הוא מבין שזה היה הכרחי וכדאי.

ט' בניסן תשע"ה