ב"ה יום שני, ב' תמוז תשע"ז | 26.06.17
בית חב"ד, מסעדה בשרית, מסעדה חלבית. השלט החדש המקדם את האורחים
בית חב"ד, מסעדה בשרית, מסעדה חלבית. השלט החדש המקדם את האורחים
עד שהאיר המזרח: שלט חדש ומאיר עיניים בקטמנדו

בית חב"ד המפורסם השוכן ברובע ה'טאמל' של קטמנדו בירת נפאל, הוזכר לאחרונה בכלי התקשורת שוב ושוב בגלל מאורעות קשים, בהם קיפחו תרמילאים ישראלים את חייהם, והשלוחים סייעו בטיפול בהבאתם לקבר ישראל, וכן בטיפול מסור בפצועים עד לשיבתם הביתה לישראל ● אבל גם אחרי שכולם עוזבים, השלוחים הרב חזקי וחני ליפשיץ נשארים במקום, בשליחותו של הרבי ● השבוע, בעיצומה של עונת הטיולים, הותקן שלט חדש בכניסה לבית חב"ד מהרחוב המרכזי, שלט עם תאורה מיוחדת, שיאיר גם בשעת הפסקות החשמל הרבות הפוקדות את המקום, כדי שכל יהודי יוכל למצוא את 'הבית' האמיתי שלו, בית חב"ד
כתב שטורעם

מתוך הבלוג השבועי של השלוחה הגב' חני ליפשיץ שתחי': 

"אברהם" מביטה בו שרה מתוך האוהל ומבטה רך ומבקש "שוב הביתה לנוח קמעא. רק לכמה שעות".

הוא מניע באיטיות את ראשו לצדדים "איני מסוגל" הוא לוחש לה. "כיצד זה אוכל שרה אשתי לשוב את הבית ולהסתופף בין קירותיו הריקים?! בית בלי אורחים - כגוף בלי נשמה", הוא נאנח מעמקי ליבו ונאחז ביתדות האוהל.

זיעת הגמלים ניגרת על מצח וקול אנחות הנאקה נשמע היטב בהד המדבר הגדול הלוהט. חולות המדבר הזהובים כמו מושיטים ידיים בלתי נראות אל האופק, מתחננים למשב רוח שיבוא ויצנן.

רחש לישת הבצק העולה מבין אוהלי הבד הירוקים מידי בוקר ומלווה בצלילים וריחות דרך כלל, נשמע כעת עייף ויגע ובכי התינוקות שסיומו בצחוק מתגלגל, כבד היום מתמיד. קול שריקת הרועים כלוא בין שפתיים יבשות ושיחת הגברים עומדת תלויה באויר הרותח.

מפתח האוהל אין יוצא ואין בא.

רק רחש טפיפות צעדם של נערים ונערות אמיצים עם כד חרס ריק על כתפם ההולכים אל באר המים הסמוכה מהלך חמישה צעדים, להיווכח שיבשה וחרבה היא.

החמה מלמעלה מחייכת בינה לבין עצמה.

בהינף יד הניסה את הרוחות ושלחה הביתה את היקום כולו...

או שבעצם.. כמעט את כולו.

דמות אדם בודדה יושבת פתח אוהל גדול ופתוח בארבע צדדיו, רגליו מכונסות המה, גופו רפוי וכפוף אך עיניו מלאות האור מביטות בשקיקה את האופק הפתוח,

משהו בפניו נראה לה מוכר כל כך לשמש הרותחת. האם אין זה אותו ילד טהור מבט אשר ישב לפני עשרות שנים על סלע קטן והביט בה במבט מוטרד?!

היא עוד זוכרת כיצד קפץ בהפתעה ורקד כל הדרך הביתה ואת קול שברי הפסלים שלא איחר לבוא והחריד תבל ומלואה.

שרה, השליחה הראשונה בעולם, שכל חייה נתינה טהורה מגישה לו לבעלה בשתיקה את כד המים ועשבי המרפא שרקחה עבורו.

לא, היא לא תמשיך להפציר עוד. היא הרי מכירה יותר מכולם את נפשו של האיש שלה. ברור שאברהם ימשיך לשבת עוד שעות ארוכות חחת השמש הלוהטת כשגופו כואב.

למעשה גם עיניה שלה נודדות כל העת החוצה בציפיה לראות צל אדם מתקרב. בליבה פנימה היא חשה שהם עומדים כעת בנסיון נוסף.

הנה עוד פעם אחת מיני רבות המזכירה לה שלפתוח את הבית ולהיות זוג שלוחים רחוק ולבד כל כך - זה אומר שאתה מוכרח לבטל את עצמך משיקולים של זמן רצון וכח.

שגם אם בתוכך פנימה כואב לך - האנשים העומדים להגיע ולשתות בצמא את היותך, ימצאו אותך בפתח האוהל עם חיוך רחב על שפתיים..

והנה הם מגיעים מרחוק.

היא מאמצת את עיניה וסופרת שלושה אנשים עם מקלות של עץ בידיהם. שמלותיהם שהיו לבנות קודם - שחורות כליל מן הדרך ושיער ראשם אפור הוא. שלושה עוברי אורח ערבים שליאות כבדה של דרך ארוכה נסוכה באבריהם. הם קורסים כמעט תחת החום הכבד.

בעוד מספר שעות אברהם ושרה עוד יגלו כי מדובר במלאכים.

אבל הרבה קודם לכן...

הם יחיו את נפשם במשקה קר, יבשלו עבורם אוכל משובח, יישבו לשוחח עמם על דברים שבלב ובנפש, וינסכו בהם מילות עידוד כמה שרק ניתן..

כי הם אינם צריכים את הגילוי הזה בכדי לדעת כבר, שבכל אדם ואדם המגיע אל מפתן הבית שלהם – מסתתר מלאך!

שגם אם גס לבושו ומחוספסת שפתו – יש ורק צריך לרחוץ מעט את אבק הרגלים.

שכל קליפה שנדבקה בעקב - ניתן להסיר.

הם הרי יודעים שדוקא היהלום היקר ביותר - מצוי אי שם בקרקעית. צריך רק להשיל מעליו את תלאות האוקיינוס ופצעי החיים.

וכשכל כך הרבה מלאכים עוברים את דלת ביתך מידי יום - אין אתה צריך להיות אלא המאושר באדם!!!!

שבת שלום יקרים שלנו
מבית חב"ד קטמנדו!!!

ט"ז בחשוון תשע"ה