ב"ה יום ראשון, כ"ד מנחם-אב תשע"ט | 25.08.19
הרבי. תמונה נדירה
הרבי. תמונה נדירה צילום: מכון אבנר
פנחס: לחולל שינוי ■ פרשת השבוע החסידית

בשכר זאת שפנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל", הוא זכה שהכהונה תהיה "לו ולזרעו אחריו", בניו ירשו את כהונתו ● מדוע משה רבינו, שגם הוא השיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל פעמים רבות, לא זכה שבניו ירשו את גדולתו ● כמה חודשים היו ימי ההריון של משה רבינו וכמה של אליהו הנביא ● כיצד האור מתמודד מול החושך ● שיחה מרתקת של הרבי לפרשת פנחס, מוגשת על ידי אלי' וולף
הרב אלי' וולף

פרשת פנחס פותחת בתיאור השכר שפנחס קיבל מהקב"ה (כה, יא-יג): "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור לו: הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

בשכר זה שפנחס השיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל, באמצעות הפעולה שהוא עשה בקנאותו, "בקנאו את קנאתי בתוכם" – הוא יזכה להיות כהן, וכהונה זו תימשך לזרעו לעד.

שכר זה דורש ביאור: מדוע רק פנחס זכה לכהונת עולם "לו ולזרעו", הלא גם משה רבינו פעמים רבות "השיב את חמתו" של הקב"ה מעל בני ישראל – ולמרות זאת, הוא לא זכה שבניו יירשו את גדולתו.

בהמשך פרשתינו, כאשר הקב"ה מודיע למשה רבינו שהוא עומד להסתלק מן העולם "ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך", פונה משה רבינו אל הקב"ה (כז, טז) ומבקש ממנו "יפקוד ה' .. איש על העדה", הוא מבקש שהקב"ה ימנה מנהיג אחר תחתיו, ומבאר רש"י, שמשה רבינו ביקש מהקב"ה "שיירשו בני את כבודי", הוא רצה שבניו ינהיגו את העם אחריו.

בקשתו זו של משה רבינו לא התמלאה, והקב"ה מינה תחתיו כמנהיג את יהושע בן נון.

כך שיש להבין, מדוע פנחס זכה בשכר זאת שהוא "השיב את חמתי" לכך ש"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", שהכהונה שהוא זכה בה תימשך גם לבניו, ואילו משה רבינו, שגם הוא השיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל פעמים רבות – לא זכה שבניו אחריו יירשו את כבודו.

הבדל יש בין אופן פעולתו של משה רבינו בהשבת החמה מעל בני ישראל, לבין פעולתו של פנחס.

משה רבינו השיב את חמתו של הקב"ה באמצעות תפלה. הוא התפלל את הקב"ה ופעל שמצדו של הקב"ה תתבטל הגזרה שהיתה על עם ישראל

פנחס לעומתו, הוא השיב את חמתו של הקב"ה באמצעות עבודתו הוא. "השיב את חמתי - בקנאו את קנאתי", הוא קם ועשה מעשה.

מעשיו של פנחס גרמו לכך שעם ישראל מצידם הם יחזרו בתשובה: "בקנאו את קנאתי – בתוכם", הוא פעל ויצר שינוי "בתוכם". ובאמצעות כך שעם ישראל חזר בתשובה – אזי "ויכפר על בני ישראל". בגלל שעם ישראל שינה את דרכיו, אזי כתוצאה מכך הוא "השיב את חמתי" של הקב"ה.

ההבדל בין משה רבינו לבין פנחס, נובע מתוכן עבודתם הכללי.

עבודתו של משה רבינו הינה - להאיר את העולם, להפיץ אור. מסופר בגמרא (סוטה יב) "משנולד משה – נתמלא הבית כולו אורה", ענינו של משה רבינו הוא – להאיר.

טבעו של אור הוא - שהוא אינו 'מתעסק' עם החושך, הוא לא משנה את המציאות של העולם החשוך, הוא לא מתמודד מול השלילה, הוא מאיר, והחושך נדחה ממילא.

ענינו של משה רבינו הוא "משה קיבל תורה מסיני (מהקב"ה) – ומסרה" לעם ישראל. משה מביא את התורה, "תורה אור", ובאמצעותה נדחים הדברים השליליים. אל מור האור האלוקי – החושך נדחה.

פנחס לעומתו, עוסק עם הרע, הוא מתמודד עם העולם הגשמי, עם החושך. פנחס יורד אל מקום השלילה, ושם הוא מתעסק איתו, שם הוא משנה אותו. פנחס מרומם את בני ישראל ממקומם הירוד ופועל בהם שינוי לטובה.

עבודתו של משה רבינו הינה - "עבודת הנשמה", ואילו עיקר עבודתו של פנחס הינה - "עבודת הגוף".

משה רבינו מסר את נשמתו למען עם ישראל. אחרי שעם ישראל חטא בחטא העגל ומשה התפלל למענם, הוא אומר אל הקב"ה, שאם הוא לא מוחל לעם ישראל - אזי "מחני נא מספרך אשר כתבת", תוציא את שמי מספר התורה. הוא מוותר על מעלת נשמתו, לטובת עם ישראל

ואילו פנחס, הוא מסר גם את גופו למען עם ישראל, הוא העמיד את חייו הגשמיים בסכנה כאשר הוא ניגש להציל את עם ישראל. הגמרא (סנהדרין פב) מספרת שאנשי שבט שמעון רצו לדרוש את דמו של נשיא השבט שלהם, ופנחס ניצל אך בנס.

[הבדל זה בין משה ופנחס, בא גם לידי ביטוי מעניין: כיון שעיסוקו של משה רבינו היה – "עבודת הנשמה", (היות וגופו הגשמי היה מזוכך מאליו), לכן גם הימים בהם גופו נוצר, הימים בהם הוא שהה ברחם אימו – היו מעט מאוד, הם היו כמסופר בחומש שמות, ששה חדשים בלבד. כי עיקר עבודתו לא היתה עם הגוף.

לעומתו פנחס, שעיקר עבודתו היתה לזכך את הגוף הגשמי, עליו נאמר "פנחס זה אליהו", נשמתו היא נשמתו של אליהו הנביא. ומובא בספרים, שימי ההריון של אליהו הנביא היו שנים עשר חודשים. כיון עיקר עיסוקו היה בבירור הגוף, אזי משך זמן היוצרות הגוף היו ארוכים. ואכן אליהו זיכך את גופו עד כדי כך שהוא עלה השמימה יחד עם גופו הגשמי, דבר שלא מצינו דוגמתו אפילו אצל משה רבינו].

כיון שמשה רבינו עסק בעיקר בעבודת האור, בעבודת הנשמה, הוא לא עסק עם החושך - לכן את הכפרה על בני ישראל הוא השיג באמצעות תפלה אל הקב"ה, שהקב"ה מצידו יסלח לעם ישראל. מבלי להתחשב במצבם ומעמדם של בני ישראל.

פנחס לעומת זאת, כיון שהוא עסק עם הרע, עם הגשמיות, עם הגוף – הוא השיב את חמתו של הקב"ה באמצעות כך שהוא חולל את השינוי "בתוכם", בתוך עם ישראל.

כאשר הכפרה על עם ישראל הינה באמצעות תפלה, כאשר היא מגיעה רק בגלל שהקב"ה סלח להם – העולם אכן נעשה מואר, אך הוא אינו מזדכך, לא נוצר בו כל שינוי. כאשר האור יפסיק להאיר, המקום יישאר כפי שהוא היה בתחילה.

בעת מתן תורה אכן "פסקה זוהמתן" של עם ישראל שהיתה בהם מאז חטא עץ הדעת, אך כאשר פסק האור האלוקי של מתן התורה – עם ישראל נכשל בחטא העגל, ואז "חזרה זוהמתן".

אך כאשר הכפרה היא באמצעות שינוי פנימי שמתחולל בעם ישראל, כאשר העולם מזדכך ומתעלה -אזי זה שינוי בר-קיום, שינוי תמידי. וכדברי הגמרא (סנהדרין, שם): "ראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם". זה שינוי מהותי, הוא משנה את מעמדם ויוצר כאן מצב חדש ויציב, לא בר-חלוף.

בשל כך זכה פנחס לשכר של "לו ולזרעו אחריו". כיון שהכפרה שהוא גרם הינה כתוצאה משינוי שהוא חולל בעולם, הוא גרם לשינוי קבוע שאין בו הפסקה, הוא גרם לשינוי תמידי – לכן גם השכר שלו הוא שהשכר שלו יישאר אצלו בקביעות ללא כל הפסקה, הוא יישאר "לו ולזרעו אחריו".

עבודתו של פנחס מהווה הוראה אלינו:

ישנם המעדיפים להתמקד בעולם של רוחניות, לעסוק בתורה ותפלה, ולא לעסוק עם העולם. הם מעדיפים לעסוק בארבע אמות של רוחניות, אך לא לצאת את העולם, אל הזולת, ולחולל בהם שינוי.

עליהם לדעת שגישה זו אין ביטחון שהיא תהיה ברת-קיום תמידי. כאשר האדם עסוק בעניני הנשמה – הוא אכן נמצא במצב מרומם ונעלה. אך כאשר יהיה עליו לרדת את העולם – אין לו כל ערובה שהוא יישאר במעמדו הרוחני, הוא עלול חלילה לרדת ממעמדו ולהיות מושפע מהעולם.

נדרש מהאדם להקדיש, יחד עם ההשקעה בנשמתו ובמעמדו הרוחני, גם לעסוק עם הסביבה, עם העולם, לגשת לאדם שהוא מעט נמוך ממנו, להקדיש לו מכוחו, ולחולל בו שינוי.

(לקוטי שיחות חלק יח)

י"ט בתמוז תשע"ג