ב"ה יום חמישי, י"ח אייר תשע"ט | 23.05.19
הרב יואל כהן. משמאל: קטעים מהראיון
הרב יואל כהן. משמאל: קטעים מהראיון
"הרבי ממשיך להנהיג, ממש כמו לפני ההסתלקות"

לקראת מלאות מאתיים שנה להסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן, מפרסם עיתון "המבשר" שיחה מאלפת עם 'החוזר' הגה"ח ר' יואל כהן ● השיחה שנמשכה שעה ארוכה הפכה להתוועדות רוויה ביאורים עמוקים ונפלאים אודות החידוש המופלא הגלום בתורת הבעל שם טוב, שיטת חב"ד בהנחלת החידוש הזה, ביאוריו של בעל התניא והתמורה שהתחוללה בהם לאחר צאתו מן המאסר, וכן נגיעה מקורית וכנה במצבה של חסידות חב"ד כיום הזה ● הראיון עבר את הגהותיו של הרב כהן
דוד נחמן רוטנר, המבשר

במסגרת ציון 200 שנה לעלותו לשמי רום של 'הרב' בעל התניא זי"ע, עולה כמאליה ההתעניינות הגדולה בקרב הקהל החסידי ושוחרי לימוד תורת אור שבעת הימים מרן הבעש"ט, אשר בפי תלמידי תלמידיו המאירים את חשכת הגלות בעם ישראל – להחכים, להבין, ולדעת, את התנועה הקדושה אשר חולל הרה"ק רבי שניאור זלמן, תלמידו של המגיד ממעזריטש ושל מוהרמ"מ מויטבסק זי"ע, בדור השלישי של ממשיכי תורת ה'חסידות' בעם ישראל.

אין זה סוד שבמשך 200 השנים שחלפו מעת עלותו לשמי מרומים של הרב בעל התניא כאשר משנתו עברה ונמסרה מדור לדור, הן בפי צאצאיו וצאצאי צאצאיו ממלאי מקומו בקודש - רועי העם בתנועת חב"ד גופא, והן בקרב מאות אלפי צדיקים וחסידים וותיקים, נשתנו חליפות פניה של תנועת חב"ד כהשתנות פני הדורות, עד שצמצום הדעת בירידת הדורות יצרה מעין 'הבדלי שפה' בין מבקשי האמונה בקרב הקהילות החסידיות השונות לבין תנועת חב"ד. מושגי יסוד במשנת החסידות הפכו לשפת חידות בין אלה לאלה, עד שכאילו נדרש 'מתרגם' ביניהם.

מערכת 'המבשר' כשופרה של תנועת החסידות מצאה לנכון לנצל את הזמן הזה'של יומא דהילולא של מייסד התנועה הקדושה חב"ד, כדי ללמוד וללמד ובעיקר להסביר ולפרש אי אלה נקודות השקפה בתנועת חב"ד לשפת הקהל החסידי הרחב.

במטרה טהורה זו, נתוועדו סופרי 'המבשר' עם הגאון החסיד רבי יואל כהן שליט"א מתוך תקוה שחפץ ה' בידינו יצליח להרים את קרן התורה והחסידות בישראל, ולהמשיך את מפעלו הרוחני של מייסד התנועה שכמאמר חז"ל דבריהם הם הם זכרונם.

לצעירים שבינינו, יש להקדים אי אלה מילים לדמותו של רבי יואל כהן בעולמה של ליובאוויטש ובתנועת חב"ד, אשר לצורך מאמרינו משמש כשגרירה של התנועה בעולם.

ידוע ומפורסם משלו של הרב בעל התניא שבעת שנדרש מעמיתיו וחבריו לדעה על אודות השינוי שנקט בהפצת תורת הפנימיות שבמשנת החסידות בקרב המוני פשוטי העם. 'הרב' המשיל את הדבר לאותו בן מלך אשר חלה ואחרי שכל חכמי הרפואה נואשו מלמצוא תרופה למחלתו, הציע יועצו אהובו של המלך לייצור שיקוי תרופתי משחיקת היהלום היקר ביותר המשובץ בכתרו של המלך.

אין ספק, אמר 'הרב', אשר חפצו של המלך ברפואת בנו, יקרה היא בעיניו הרבה יותר מכל הון וערך של ה'יהלום' ובוודאי שבחפצו יתברך להוציא את הנפש הישראלית, בנו יחידו של מלכו של עולם, השקועה בעומקי הבלי העולם הזה, עולה לרצון לפניו לפרוס את פנימיות שעשועי תורתו ולשחקה בפי המוני העם, ולערכם כשיקוי כדי להעלות ארוכה ומרפא למחלת נפשם הטהורה.

כפרפרזה למשל הזה, ראינו את רבי יואל שליט"א בהתוועדו אתנו. שכן מי שחווה את הוויית חצר ליובאוויטש ב-40 השנים האחרונות יודע שאיש זה הנראה לעיני בשר ודם כאיש בין אנשים, אינו אלא היהלום שבכתרו של הרבי האחרון מליובאוויטש. במשך 41 שנה ו-66 ימים מיום י' בשבט תשי"א כאשר הרבי פתח את מעיינות חכמתו כממלא מקום חותנו זצ"ל בנשיאות חב"ד, ועד יום כ"ז אד"ר תשנ"ב כאשר ניטל הימנו כוח הדיבור הטבעי בעקבות השבץ המוחי, לא היתה מציאות לפגוש את רבי יואל מעבר לד' אמותיו של הרבי.

רבי יואל לא היה 'יד ימינו' העושה רצונו ואף ההגדרה 'תלמידו המובהק' אינה מביעה נכונה את דמותו כי למעשה היה כ'פה קדשו'. הרבי האחרון מליובאוויטש ששמו התפרסם בעולם בכוחו אשר בפיו, שבעת דברו דברי אלקים חיים היה מאריך במאמריו שעות על גבי שעות עד שנלאו פשוטי העם מלהשיגו, כבר בתחילת הנהגתו כאמור, מצא את רבי יואל ככלי מחזיק ברכה שניחן משמים בכוח זכרון נדיר יחד עם ההבנה הנכונה השנויה במשנת חב"ד.

כאשר החל רוח ה' לפעמו ריתק אליו את רבי יואל ועוד בבחרותו בחר בו לשרת את פה קדשו. ובהיות הרבי כמעין המתגבר בדא"ח היה רבי יואל כחלק בלתי נפרד מהוויתו של הרבי בכל אותם ארבעים ואחת השנים וששים וששת הימים כולל הלילות היה רבי יואל כאבר מאבריו של הרבי יומם ולילה לא מש מתוך האוהל פשוטו כמשמעו. אי אפשר היה לראות את פני רבי יואל מבלי לבוא אל חצה"ק ב-770 כי כמו שהרבי לא יצא מחצרו כך רבי יואל.

בעת שאנו רואים את רבי יואל בארה"ק, חשים אנו אפוא בפועל את הסתלקותו של הרבי, וכמשל אותו היהלום גם רבי יואל מתגולל בחוצות תבל בהפצת מעיינות חב"ד ולהשפיע מזיוו על כל ישראל.

רבי יואל שעוד בטרם מונה ע"י הרבי לתפקיד ה'חוזר' מונה בראשונה לכתוב את ה'הנחות' - כהגדרת דא"ח בטרמינולוגיה ה'חב"ד'ית – ממשיך את תפקידו בהפצת דא"ח בכתב ובע"פ וכאשר זוכים אנו לשמוע את דבריו הרי שכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל חי עולמים כמאמרם ז"ל (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה): "וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים? אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא; רבונו של עולם אזכה שיהו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות". כל אחת כמה וכמה בשעה שאנו זוכים לשמוע את רבי יואל דולה הוא ומשקה מתורת רבו ככלי ראשון באותו קול ובאותו פה הרי שמאמרם ז"ל הופך למוחשי ממש.

מתוך אותה תחושה עילאית דייקא, מבקשים אנו להציע את שאלותינו, שאלות המנסרות בעולם החסידות אשר זה עידן עידנים כל שוחר תורת החסידות מבקש למצוא עליהן תשובה. ומי לנו עוד כרבי יואל היכול להעניק לנו מענה.

תיתי ליה לרבי יואל שנהג טובת עין עם קהל קוראי 'המבשר' ולא רק שהעניק לנו מזמנו היקר, אלא שבמזגו הנוח אף לא קצרה רוחו משאלותינו הטורדות וביאר לפנינו את משנתו כיד ה' הטובה עליו.

החידוש של הפשוטים

הראיון עם רבי יואל נערך בערבו של י"ט כסלו ומטבע הדברים נסובה שאלתנו בפתח הדברים אודות נסיבות יום גדול זה אשר כדברי הרש"ב ע"ה באגרתו אל הריי"צ (אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב, ח"א ע' רנט) הוא "ראש השנה לדא"ח... תורת הבעש"ט.

אין ספק שבכל עולם החסידות בשעתו ראו את דינו של בעל התניא כדינה של כל תורת החסידות כי אותו צאר הצורר לא החל את התנכלותו לנוטרי גחלת החסידות במאסרו של בעל התניא, שהרי 'הרב' לא היה הראשון שנכלא ונאסר, ולפניו נאסרו הרה"ק רבי שלמה מקארלין ועוד, כך שאלמלא יצא בעל התניא זכאי בדינו היה אותו רשע מכלה בחמתו את כל עוסקי החסידות שתחת ממשלתו וכל מדינת פולין היתה אז תחת שלטון הצאר הצורר.

מכיון שכך ביקשנו מרבי יואל לשמוע מהי תורת החסידות שבפי תלמידי הרבי ר' בער הגדולים זולת התניא? מהי תורתו של ה'נועם אלימלך' ע"ה שרוב עולם החסידות בימינו הם מתלמידי תלמידיו? ומה הנחיל בתורת החסידות הרה"ק מקארלין שאף הוא היה מהאריות שבתלמידי המגיד ממעזריטש ע"ה?

בתחילת תשובתו מוסיף רבי יואל ומציין שגם זולת עניין ראש השנה שהזכרנו, הרי יום י"ט כסלו הוא יום ההילולא של המגיד ובכל אופן עלינו להעלות את זכרו ולהגות בתורתו שהרי 'דבריהם הם זכרונם'.

ומוסיף שדבר זה שהגזירה היתה על הכלל מסופר מהרה"ק מרוזין זי"ע (מובא בספר 'מגדיל ישועות' סיפור טז): "פעם אחת קראו את הרב מו"ה זלמן (בעה"ת) לפעטרסבורג על סלעצטווי (משפט) והיה פחד גדול על כל העולם, ולא עליו לבד היה הקאמיסיע, רק על ט"ו צדיקים וביניהם גם אבי הצה"ק מו"ה שלום ז"ל מה היה בסוף שעשו כל הצדיקים תפלה וה' היה בעוזרם שנהרג הקייזער".

אלא שב'אבן ישראל' (עמ' י"ח) מובא סיפור זה שהגאון ר' משולם ראטה סיפר מאביו כפי ששמע מפי הרה"ק מרוזין: "כל הזמן שהיה הרב בעל התניא זלה"ה בתפיסה, היה אבא זלה"ה עושה כל מיני התפעלויות בעולמות העליונים שיפדה, ובאותו יום שיצא לחירות קם בבוקר וראה קשת בענן ואמר בל"ק: 'בזוה"ק בפרשת נח (דף עב ע"ב) כתיב: 'דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין ויתנהיר לעלמא, וכדין צפי ליה למשיח' והיום אני רואה גוונין נהירין בקשת ומשיח עדיין לא בא, אין זה כי אם סימן שהרב הקדוש יצא לחירות' כך שגם הרהר"ק מפרוהביטש ראה שמאסרו של בעל התניא היה ענין כללי ולא זו בלבד אלא שגם חזה את ההארה שבאה באותה שעה על כל העולם.

"תורת החסידות ככללה", מסביר רבי יואל, "קשורה כידוע בביאת משיח כפי שמרן הבעש"ט כותב באגרתו אל גיסו שמסרו לידי תלמידו ה'תולדות' זי"ע (הודפס בסו"ס בן פורת יוסף): "...ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר, והשיב לי, בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה". הרי שכאשר מדובר בהפצת תורת הבעש"ט בודאי שזה קשור אל ביאת משיח. כך שאם אנו מבקשים לדעת מה למד הרבי ר' אלימלך ומה למדו רבי שלמה ורבי אהרן מקרלין, נתבונן נא מה תהיה פעילותו של מלך המשיח וננסה מצד זה להבין מה היה לימודם שהרי מעין זה היה תורת הבעש"ט.

ידועים דברי הרמב"ן עה"פ (בראשית ב, ג.) בא"ד 'אשר ברא א' לעשות': "ביום הששי בבקר; תוצא הארץ נפש חיה וגו', והיתה בריאתה קודם זרוח השמש, כענין שכתוב תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, ואז נברא האדם בצלם אלהים, והוא זמן ממשלתו, שנאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה', ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה ליום יבא הגואל". כי ביום ערש"ק עושים את ההכנה לשבת ובפרט אחר חצות היום אחת ההכנות שהמג"א (סי' רנ סק"א), מביא מכתבי האריז"ל "מצוה לטעום מכל תבשיל בער"ש". כי סעודת שבת תהיה בביאת המשיח אבל הטעימה היא כבר כעת.

והנה איתא (ילקוט שמעוני, ישעיהו רמז תנב): "אמר רבה בר בר חנה עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא". כלומר שזה יהיה בביאת המשיח וזה מה שמלך המשיח ילמדנו ב'סעודתו' שהצדיקים נקראים בשמו של הקב"ה. וזה יהיה הגילוי החדש שמלך המשיח יגלה, שהרי מלך המשיח לא ילמד אותנו תורה חדשה כי הרי אחד מי"ג עיקרי אמונתינו היא שזאת התורה לא תהא מוחלפת. אלא שהמשיח יגלה את הגילוי החדש ש'הצדיקים נקראים בשמו' והבעש"ט גילה לנו טעימה מאותו גילוי וכל תלמידיו המשיכו ללמדה אחריו, ההבדל בין משנת חב"ד של הרב ובין משנתם של התלמידים האחרים הוא רק באופן ביאור דבר זה.

וזה היה הגילוי היסודי שהבעש"ט התחיל לגלות בעולם, שנשמתו של יהודי גבוה מכל הבריאה כפי שבברכת 'אלוקי נשמה' אנו אומרים 'נשמה שנתת בי טהורה' עוד לפני שאומרים 'אתה בראת'. כי הנשמה הטהורה שנתן הקב"ה בישראל, קודמת היא לבריאת העולם. וזה מה שאמרו ז"ל בבראשית רבה (פ"ח אות ז) עה"פ 'נעשה אדם': 'במי נמלך בנפשותן של צדיקים נמלך', דהיינו נשמות ישראל שעליהן נאמר ועמך כולם צדיקים והם היו לפני הבריאה.

גילוי זה של שגב נשמת ישראל הוא שיתגלה בביאת משיח והבעש"ט החל באותו גילוי. כמאמרו של הרבי ר' בונם מפרשיסחא שאין תואר גבוה יותר מהתואר 'יהודי' וזה אינו מתורת חב"ד אלא תורתו של הבעש"ט.

הגילוי הזה שנשמתו של יהודי נשגבה מכל הבריאה הוא בשני מובנים:

כידוע עיקר פעולתו של הבעש"ט שבה הפך את העולם, היה לקרב את פשוטי העם. ואמנם יש בכך גם מובן פשוט שבאותה תקופה היתה ירידה רוחנית גדולה אחרי גזירות ת"ח ות"ט וגם תלמידי החכמים שבדור נפרדו מהם, ואילולא קירב הבעש"ט אותם פשוטים מי יודע להיכן היו מתגלגלים.

אבל פעולת הבעש"ט היתה הרבה יותר מפשטותן של דברים שהרי כאמור ביאתו של הבעש"ט לעולם היתה לקרב את ביאת משיח.

כי זאת היתה הסיבה שהתלמידי חכמים שבאותו הדור נפרדו מפשוטי העם, כי הם לא ידעו את גודל נשמתו של כל יהודי. הבעש"ט אמר שאמונה פשוטה של יהודי – היא עצמותו הפשטית של כביכול. בחב"ד ובפרט הרבי שלנו הרחיב הרבה בביאור המימרא, אבל המימרא מובאת מכל תלמידי הבעש"ט.

מבואר בכתבי האריז"ל שצמצום האור של כביכול בבריאת העולם היה רק ב'אור' אבל לא ב'מאור', כי תינוקות יודעים שיש אלוקה וכשואלים בשלום יהודי והוא עונה ברוך ה' אין הוא מתכוון על גדולתו יתברך ועל עשר הספירות ושהוא כל יכול וללא גבול, אלא מתכוון לבורא עצמו ואור זה לא נתעלם בצמצום של הבריאה.

כמו למשל כשאומרים על אדם שהוא גאון או צדיק, אין זה בגלל שאנו יודעים מהי גאונותו או צדקתו, אלא שכך אנו מעריכים אותו. גם בהערכה זו הרי אינה דומה הערכה של גאונים אחרים להערכה של יהודים פשוטים, אבל אפילו הגאונים הגדולים ביותר גם הם יודעים שכל הערכתם היא רק ממה שהם רואים, כי את היקף גאונותו באמת – אין איש היודע מלבד אותו גאון עצמו. כלומר: ישנה הגאונות שלו וישנה הגאונות שאחרים מעריכים אותו. אבל גם מה שאותו גאון יודע על עצמו אינה אלא הערכתו שלו את עצמו אבל אין זה הוא בעצמו. רק כשהבן שלו קורא לו 'אבא' הרי הבן מתכוון לו עצמו ללא כל הערכה...

וזו הכוונה שה'מאור' לא נצטמצם, כמאמר הבעש"ט שאמונה פשוטה של יהודי היא ביטוי לעצמותו. כי כאשר יהודי אומר ברוך ה' זוהי גילוי עצמותו כביכול, לא בהערכה ולא בהשגה אלא בעצמותו ית'.

ואלו הם שני הגילויים בנשמתו של יהודי שגילה הבעש"ט. מצד אחד לימד את התלמידים השגות נשגבות בדומה להערכה שאנו מעריכים את הגדול. ומצד שני לימד על גובה נשמתו של יהודי המביאה את גילוי עצמותו ית' בעולם. יסוד דבר זה נמצא בכל ספריהם של תלמידי הבעש"ט שכל אחד ביטא אותם הדברים בדרך משלו, וזה מה שכל החסידים צריכים ללמוד. חב"ד רק הרחיבה את הנקודה אבל הדבר נמצא אצל כולם.

 

הנקודה של העולם

 

נפלאים הדברים עד מאוד בשיחו של רבי יואל והוא ממשיך באותו קו, בצורה רהוטה וקולחת, כיד ה' הטובה עליו.

ואכן יהודי היודע את גודל נשמתו ואת גודל התקשרותו אל הקב"ה הרי כל קיום המצוות שלו שונים לגמרי וכל לימוד התורה שלו הוא שונה היא לגמרי. כפי שמבואר בתניא (פרק לג) עה"פ ישמח ישראל בעושיו: "כי ע"י האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות. דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאלו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות, הרי בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ" ומסיים שם: "וז"ש ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתוני' שהם בחי' עשיה גשמיית ממש".

וזה שרמז הרה"ק רבי יהודא ליב הכהן, מתלמידי המגיד, בהסכמתו לספר ה'תניא' שכתב: "ודלה מים מבאר מים חיים, וכעת ישמח ישראל" ושם, מדגיש את המילה ישראל, כי בא לרמוז על הבעש"ט - שהרבי גילה את עיקר תורת הבעש"ט.

וזה גם מה שרמז הרב ז"ל שקרא את ספרו 'תניא' כי תניא הוא אותיות איתן. יש 'איתן' מלשון חוזק ויש 'איתן' מלשון זקנה וזהו מרמז למה שאמרנו כי נשמתו של יהודי הוא 'איתן' מלשון חוזק והוא יכול לעמוד בפני כל הנסיונות הן מתאוות העוה"ז והן משאלות באמונה שעולם המדע מעורר. והכוח של היהודי להתגבר כנגד כל כוחות העוה"ז באה מכח נשמתו שהיא 'איתן' מלשון זקנה כי נשמתו כפי שאמרנו קדמה לבריאתו של עולם ומכאן איתנותה כי היא גבוהה יותר מכל כוחות העוה"ז.

הטעם ששלחו מן השמים את הבעש"ט לגלות דבר זה ייתכן משני טעמים אם בגלל ירידת הדורות שנזקקו לחיזוק ואם בגלל קירבת הדורות אל ביאת המשיח שכאמור אורו מתחיל להתגלות בבחינת 'טועמיה'.

הנקודה השניה שהבעש"ט גילה היא איך להתבונן על העוה"ז. לא בדרך בעלי המוסר הקדמונים בדרך של סיגופים ותעניות אלא בדרך של שמחה. דבר זה השריש הבעש"ט בענין של האמונה בהשגחה פרטית, שבכל חפץ מחפצי העולם רואים את אלוקותו. כי הבורא לא רק משגיח על העולם אלא בכל רגע הוא בורא את העולם. כפי שהרב מביא בתניא (שער היחוד והאמונה פ"א) את מאמר הבעש"ט עה"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים: "כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם כדכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם ודבריו חיים וקיימים לעד כו' כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש והיו כלא היו כלל וכמו קודם מאמר יהי רקיע כו' ממש וכן בכל הברואים". העולם אינו זר להקב"ה.

וכמו שהסברנו שההתבוננות בגודל הנשמה מעניקה ליהודי כוח נשגב להתמודד כנגד כל הוויות העוה"ז ונסיונותיו, כך גם התבוננות זו שהבעש"ט גילה כלפי העולם גם היא מביאה את האדם לעבודת ה' בדרגה נשגבה.

אמנם גם לפני הבעש"ט ידעו את הרש"י הראשון בפסוק בראשית שהעולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל, אלא שהווי העוה"ז נראה כמפריע לעבודת ה', אם בגלל תאוות הגוף ואם בגלל טרדות המחשבה. כך, שכאשר למדו שהעולם נברא בשביל התורה וישראל הבינו שיש כאן שני חלקים: המטרה של העולם - והקיום של העולם.

אבל כשיהודי יודע שאין מציאות של ניגוד, כי אין מושג של 'קיום העולם' כי העולם אינו קיים! אלא נברא מחדש בכל רגע ורגע, הרי שבהכרח גם עתה העולם עם כל הוויותיו אינם אלא בשביל התורה וישראל ולא ייתכן שיתנגדו לעבודת ה'.

בחב"ד מסבירים בכך את פירוש המילה 'טבע' שהוא מלשון 'טביעה', כלומר כמו שכאשר חפץ טובע בים אין זה אומר שהמים חזקים יותר מהחפץ, כי אותו חפץ גם בשעה שהוא טבוע מתחת למים הוא לא איבד מחוזקו ורק התכסה במים. וזהו כל 'טבע' העולם הוא רק מכסה את הבריאה, שבראיית העין הפשוטה אין רואים את המציאות האמיתית.

וזה ההבדל בין הנס והטבע, כשאומרים שקריעת ים סוף היה נס, הרי לא שנבראו מים חדשים, אלא אותם המים שלפני רגע זרמו בטבעם, ברגע הזה עומדים בטבעם כחומה. כל ההבדל בין הרגע הקודם לעכשיו, שברגע הקודם ברא הבורא את המים כמו שבראם בתחילה – ללא שינוי, וברגע זה הבריאה היא משונה, ואם היינו רואים כל רגע שינוי הרי שהיינו רואים שבכל רגע נבראת בריאה חדשה, כלומר כל ההבדל בין נס לטבע הוא רק אותו גילוי!

שתי הנקודות הללו גילה לנו הבעש"ט, שמצד אחד גילה את שגב נשמת ישראל, ומצד שני גילה את ההשגחה הפרטית שהקב"ה בורא את העולם ומהווה אותה בכל רגע

הרבי היה אומר שצריכים ללמד ילד שאם הוא הולך ברחוב ורוצה לשתות, ועובר רכב המוכר שתיה, יש להסביר לילד שבורא העולם הוא שנתן בלבו של הנהג באותו רגע לעבור כאן כדי שהילד יוכל לברך 'שהכל נהיה בדברו', כדי שיידע שהבריאה אינה משהו מן העבר לפני 5773 שנה, אלא שעכשיו ממש 'הכל נהיה בדברו' – בדבר ה'.

שתי נקודות המבט הללו משנות לגמרי את עבודתו של היהודי בעולם. כשהוא יודע מצד אחד שנשמתו גבוהה מכל הטבעיים ומצד שני יודע את מהותה האמיתית של העולם הרי שהוויות העולם אינם יכולים להשכיח ממנו אף לרגע אחד את קיומו של בורא העולם. וכל מה שהעולם נראה כמנגד לעבודת ה' אינו אלא כי זוהי העבודה בעוה"ז - להתגבר ולגלות את הכיסוי וכך היהודי בשגב נשמתו מגלה את פנימיות העולם. העולם נברא בשביל התורה וישראל – היינו שזוהי חפצה של כל טבע העולם שנברא בכיסוי רק בכדי שיגלו את כיסוייה.

הבעש"ט גילה פירוש חדש במאה"כ 'בכל דרכיך דעהו' שלא רק שאפשר להשתמש עם העולם לעבודת ה' לאכול ולשתות כדי שיהיה כוח לעבודת ה' אלא שכל ההשתמשות עם הבריאה אינה אלא כדי לגלות-להעלות את הניצוץ האלוק שבה.

כפי שה'נועם אלימלך' מביא רעיון זה משמו של המגיד עה"פ בפ' שלח (במדבר טו, יח) 'והיה בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה': "להיות שיש ארץ עליונה והאדם צריך לקדש עצמו בארץ התחתונה עד שיבא למדרגת ארץ העליונה... וזה שאמר כי תבואו אל הארץ, פירוש; כשתפעלו במעשיכם הקדושים לבא אל הארץ העליונה - אזי אשר אני מביא אתכם שמה - למעלה אין סוף ותכלית ... והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו, פירוש; האדם הצדיק הזה - שדיברנו בו לעיל, צריך להתנהג שאף כשיעסוק בדברים גשמיים באכילה ושתיה וכיוצא בו יראה שירים ממנו תרומה לה' שיביא הכל אל הקדושה"

היינו, לא רק שצריך לנצל את העולם לעבודת ה' - אחרי האכילה, ואחרי השתיה. אלא שגם האכילה והשתיה - הם עצמם עבודת ה'. שהאדם יידע שכל הליכותיו וההזדמנויות שמזדמנים לו בעניני מסחר וכדומה, אינן אלא הזדמנויות שבורא העולם מזמן לפניו את אותן חלקי הבריאה שרק הנשמה שלו, שאין עוד נשמה כמוה בעולם - רק הוא יכול לגלות אותו ניצוץ האלוקי החבוי באותן חלקי הבריאה.

שני גילויים אלה יגלה מלך המשיח לעת"ל. מצד אחד "עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה" – שכל ישראל יידעו את שגב נשמתם – ייקראו ע"ש הקב"ה ומצד שני יקויים מאמה"כ "וראו כל בשר כי פי ה' דבר" – שבכל הטבע יראו את דבר ה'.

את שני היסודות הללו גילה הבעש"ט וכל תלמידי הבעש"ט מלמדים אותן, כל אחד עפ"י דרכו בקודש, בחב"ד רק הרחיבו את ההסבר. נחלתם של כל החסידים צריכה להיות שביום הזה יחזקו את התבוננותם בדברי רבותיהם על שתי הנקודות הללו.

 

הבחירה של החסידים

 

ברשותו של רבי יואל אנו מבקשים להעלות שאלה על קהילת חסידי חב"ד, שעם כל אי הנעימות והכאב שבה הרי שהיא מנסרת בעולם החסידות:

כידוע שאחת היסודות בחסידות היא ההתקשרות לצדיק, שהבעש"ט גילה שלא יתכן לעלות במעלות ה' כראוי וכנכון בלי להיות מקושר לצדיק. אם עד הבעש"ט סברו שאפשר ללמוד תורה ומוסר מתוך הספרים, בא הבעש"ט והבהיר שנפשו של אדם מטעה אותו ואין אדם מסוגל למצוא את שגיאות נפשו בפועל אלמלא התקשרות עם צדיק במסגרת גשמית.

ודווקא עובדי ה' ומבקשי שמו עלולים ביותר ליפול ברשתו של אותו יצר הצפון בלבו של אדם כמאמרם ז"ל (סוכה נב ע"א): "ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם" והגמרא מסיימת שם: "כי הגדיל לעשות - אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם". כי יצר זה חבוי דוקא בלבות הת"ח עובדי ה' להטעות את עיניהם עד שידמו חלילה את העבירות למצות, ובלי שיתבטל האדם כתלמיד לרב עלול הוא להגיע להיפך ממש.

ובכל מקהלות החסידים, כשנסתלק הצדיק מן העולם מיד מכתירים ממלא מקום, אפילו במקרים שהצדיק לא הניח אחריו צאצאים שימשיכו את דרכו לא נמנעו מלבחור להם אחד מבני החבורה שמוצאים אותו כמיוחד ביניהם ומכתירים אותו לראש החבורה.

גם אם ה'ממלא מקום' אינו משתווה במעלה אל מדרגות הקודש של הצדיק הקודם, הרי שהטלת עול הקודש עליו מעניקה ל'ממלא מקום' כוחות חדשים עילאיים. כפי שאמר ה'חקל יצחק' עה"פ בפ' בהעלותך (במדבר יא. כח) 'אדוני משה כלאם' ופירש רש"י: "הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם – שיהושע אמר למשה שאחר שיטילו עליהם צרכי צבור הם כבר יהיו 'כלים' – מוכשרים למעלות קדושות – מאליהם".

גם חסידי חב"ד לדורותיהם פעלו כך לאחר הסתלקות רועי העדה בכל דורות העבר, ואילו כיום, למרות שכבר חלפו כמעט 20 שנים מאז שהרבי נסתלק לעולמו, קהל חסידי חב"ד עדיין לא התכנסו אפילו לטכס עצה ולבחור להם ראש ומנהיג להמשיך את שושלת ההנהגה. איך יכולים להתקיים ולהמשיך את התקשרותם אל הבעש"ט ותלמידיו בלי אותה התקשרות אל צדיק גשמי בפועל הנחוצה לעבודת ה'?

ב'ילקוט שמעוני' (שופטים סוף רמז עא) נאמר: "כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל עשרים שנה וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל ארבעים שנה? א"ר אחא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו". מכאן ראיה שתיתכן מציאות של הנהגת ישראל לאחר ההסתלקות באותו האופן ממש כמו לפני ההסתלקות. בדיוק כמו שהנהיג את צאן מרעיתו בחיים חיותו בעלמא דין כך ממש לאחר הסתלקותו.

אמנם על כל צדיקי הדורות נאמר "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" וקדושתם הרוחנית והשפעתם קיימת גם לאחר הסתלקותם, אך מכל מקום בדרך כלל ישנו שינוי בתוכן ובאופן ההשפעה ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שישנו 'ממלא מקום' המנהיג את הקהל. אך מדברי ה'ילקוט' הנ"ל נלמד שיש לפעמים שההנהגה וההשפעה של הצדיק לצאן מרעיתו הם בדיוק באותו האופן ממש כמו בעת היות הצדיק בעלמא דין בגופם הגשמי.

אצלנו ברור, מציין רבי יואל, שהרבי מנהיג גם עכשיו שהרי רואים זאת בפועל ממש, בכמה דברים. אני זוכר שתחילה תהו רבים: כמה זמן ניתן להחזיק מפעל ענק זה וחשבו במושגים של חודשים אחדים. בפועל רואים אנו שלמרות כל החששות והסברות שום מוסד לא נסגר ואף שליח לא חדל מפעילותו ואדרבה זה רק מתגבר, הולך ומוסיף ביתר שאת ויתר עז. כי זוהי האמת: שהרבי ממשיך להנהיג ולהשפיע מכוחותיו לצאן מרעיתו באותו האופן ממש כמו לפני ההסתלקות. כל מה שמניע היום אברך לצאת לשליחות היא ההרגשה המוחשית שהרבי עומד ושולח אותו ומרעיף עליו מברכותיו. כך שאין פקפוק שהרבי ממשיך להנהיג. כל משמעות ההסתלקות היא רק בנוגע לשינוי במצב של גופו הק' של הרבי, אולם בנוגע לרוחניות ההנהגה שלו אין שום הבדל. כך היא המציאות.

הנהגה זו נראית לעין ממש, גם מחוץ לקהל חסידי ליובאוויטש. לדוגמה, לפני 20 שנה אף עיתון לא בא לראיין אותי, מבלי לנתח את הסיבה למה, אבל זו עובדה שהפעילות של ליובאוויטש מהווה עניין גם אצל כלל הציבור החסידי. כך גם באירועים של י"ט כסלו מעולם לא השתתף קהל גדול כל כך כמו עכשיו. כך שרואים במוחש שהרבי מושך יהודים ומרומם אותם ומשפיע עליהם בדיוק כפי שמשך בחייו, הן את הקהילה שלו והן בקרב כלל הצבור החסידי והתורני, ואף על העם היהודי כולו.

אם כן סדר זה שהתחיל עם התגלות החסידות על ידי הבעש"ט של התקשרות לצדיקים, ממשיך הלאה גם כיום בדיוק באותו האופן ובאותו התוקף. השינוי היחיד הוא שאין אנו רואים בגשמיות ממש את הרבי. נעשה "הפסק מקום" כביכול בינינו לרבי אך זה לא משנה את העובדה שהוא ממשיך להנהיג באותו האופן ממש.

אבל בכל זאת מדוע לא יחפשו ממלא מקום חדש כמו שמקובל בכל מקהלות חצרות החסידים, וגם במשך הדורות בחב"ד עצמה?

לדידי, וכך גם היא ההרגשה אצל כלל חסידי חב"ד, הנהגתו של הרבי מורגשת ומוחשית ממש. אנו רואים וחשים בפועל, שישנה התקשרות רוחנית בכל תוקפה ללא הסממנים הגשמיים. ועל כך יש לנו ראיה מהנהגת שמשון שעל פי תורה ישנו לפעמים מצב שכזה.

אבל גם לדידכו, שאולי כדאי בכל זאת לנסות ולהוסיף כביכול על ידי שנטכס עצה יחד ונחפש וכו' – אענה לכם באמצעות אמרה של הגר"פ הירשפרונג ז"ל בענין זה. פעם שאלו את הרב הירשפרונג ז"ל ממוטנריאול שאלה זו והוא ענה באמרה שנונה מ'מעשה העגל'. כאשר עם ישראל חיפשו ממלא מקום למשה רבינו הרי היו יכולים לקחת את אהרן או את חור ולמה לקחו עגל? אלא שאף אחד לא הסכים להאמין בעצמו שהוא מסוגל למלאות את מקומו של משה וזה שאמרו: 'לא ידענו מה היה לו' כי לא מצאו ביניהם אף אדם ש'יידע מה היה לו', כי טיפשות כזו היא אכן מעבר לגבול האנושי. ולכן לקחו עגל, כי רק מי שדעתו כבהמה יכול להאמין לטיפשות כזו.

זו היתה תשובתו של הרב הירשפרונג ז"ל ואני אומר זאת במילים פשוטות: אי אפשר לייצור יש מאין, אי אפשר לקחת אי מי שהוא ולומר לו שמהיום והלאה הוא מישהו אחר. אנחנו יודעים ומאמינים ש'רבי' יש לו נשמה מסוג אחר, מה שנקרא בשפת החסידות 'נשמה כללית'. וכי פתאום אנו נוכל לשנות את סדרי בראשית ואדם רגיל יהפוך להיות 'נשמה כללית'? המשמעות הכי פשוטה של 'נשמה כללית' היא נשמה ששייכת לכלל. יהודי כזה איכפת לו ממצבו הגשמי והרוחני של כל יהודי ויהודי בכל העולם כולו עד עומק נשמתו, ולכן הוא מפנה את עצמו ופועל ועושה הכול בכדי לעזור לו. האם דבר כזה ניתן לייצר? שלא לדבר על הקדושה העליונה השורה בנשמה נעלית שכזו והכוחות העצומים שיש לה.

ואם בהשגחה פרטית אנו רואים שאין כזה אדם, זאת אומרת שבתקופה זו, מסיבה הידועה אך ורק לבורא עולם ומנהיגו, ההתקשרות שלנו אל הצדיק, אל אדונינו מורינו ורבנו הרבי, היא בצורה זו. כפי שהוזכר לעיל, דבר זה ניתן לראותו במוחש ומי שרוצה יכול גם להרגיש זאת. והעובדה שאכן לא נמצא מישהו שבכלל ניתן להעלות על הדעת לראותו כממלא מקום, זהו מפני שכעת הקב"ה עשה שגם לאחר ההסתלקות הוא מנהיג בפועל ממש כמו לפני.

הרי אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה ממלא את כל הצטרכויותינו ואם היום אין זה בגשמיות כמו שהורגלנו במשך כל הדורות, הרי שגלוי וידוע לפניו שזה יכול להיעשות, וכך אכן נעשה, באופן אחר.

אך מלבד ההנחה שלנו, ידוע שגם היה לנו רמז מופלא מהרבי עצמו על כך. במאמר הידוע 'באתי לגני', שאמר בעת קבלת הנשיאות ביום יו"ד שבט ה'תשי"א, המבוסס על מאמרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ זי"ע שהכין לקראת יום יו"ד שבט ה'תש"י, שיבץ בו את ענין 'כל השביעין חביבין'. והרי הזכרת ענין זה של 'השביעין חביבין' אינו מלשון המדרש שעליו מתבסס המאמר, אלא שהזכיר את 'השביעין' מתוך כוונה מיוחדת. כפי שפירש במאמר, שדור השביעי, כשכוונתו לדורו הוא, דור השביעי מאדמו"ר הזקן בעל התניא זי"ע, יש לו עבודה מיוחדת שתכליתה לסיים את הגלות ולהביא את הגאולה. הרי שרמז כמעט במפורש לענין זה שהדור השביעי הוא הדור המסיים את העבודה.

אז כיצד היא ההתקשרות כיום? הרי גם לפני תקופת הבעש"ט למדו את התורה, אלא שהסתפקו בספרים ולעומתה דרך הבעש"ט היא שחלק מעבודת ה' היא ההתקשרות עם צדיק?

אכן גם כיום ישנה ההתקשרות לצדיק, לרבי. ההתקשרות נעשית על ידי לימוד תורתו, הליכה בדרכיו וקיום הוראותיו וכן בהליכה על האוהל הק' לבקשת ברכה. אחר שכבר נוצרה ההתקשרות הרי שאנחנו מקושרים עם הרבי כי אנו צועדים בדרכו בעקביות, ועל כל שאלותינו אנו מתייגעים ומוצאים מענה מתוך ספריו, זוהי ההתקשרות האמיתית לרבי וזאת יש לנו בפועל ממש.

השינוי של המאמרים

אנו מבקשים לנצל את השעה אחת של קורת רוח שמעניק לנו בתשואות חן רבי יואל, כדי להעלות שאלה נוספת.

כידוע מוצאים אנו במאמרי הרב בעל התניא שינויי סגנון בין התקופה שלפי המאסר שאז נאמרו ה'מאמרים הקצרים' לבין התקופה שלאחריה. אנו מביאים לדוגמא את מאמרו של הרב עה"פ (תהלים עג. כב) בהמות הייתי עמך, שצריך לעשות עצמו כבהמה כמו הסוס העושה רצון בעלי' ואינו דואג אם יחטוף אחר אכילתו וכו'. מאמר זה דומה למאמרי צדיקים שלא כדרך חב"ד. מהו ההסבר לשינוי זה, ואיך חל שנוי זה בעקבות המאסר?

את השינוי הרי אין צורך להסביר שהרי הכל רואים שהמאמרים שלאחר מכן ירדו לעולם בשכל גדול יותר, ויש בכך מעלה גבוהה שהמאמרים ירדו בשכל גדול יותר.

לתוספת הסבר מביא רבי יואל סיפור מימיו של ה'צמח צדק' שקבוצה של חסידים שהתגוררו בעיר שרובה מתנגדים ומלבד שלא היה להם מנין ולא יכלו לפתוח 'שטיבל' משלהם, גם התקשו להסתדר עם השחיטה. כידוע אחד מהחידושים שהרבי שקד על שינויו, היה בענין ה'חלפים המלוטשים' שחסידים לא אכלו משחיטה שאינה ב'חלף מלוטש' (בימינו אין כבר שחיטה אחרת אבל אחת מהמחלוקות הגדולות בשעתו נגד החסידים היתה על הנהגה זו). אותה קבוצה ביקשה להביא שוחט משלהם אבל ביודעם את המחלוקת שזה עלול לעורר, באו להימלך בעצתו של הצמח צדק ותשובתו היתה שהיות והרב מסר את נפשו על כך מוטל גם עלינו לקיים את ההנהגה במסי"נ. ואכן הביאו את השוחט. אמנם בתחילה ניסו להסתיר את הדבר, אבל די מהר נתגלה והבי"ד שבעיר זימנו את קבוצת החסידים כדי לדון בעונשם.

תוך כדי הדיון, התבטא אחד הרבנים כלפי החסידים וכינה אותם 'עמי הארץ'. באותו רגע ניגש אחד מהחסידים ונטל ספר מהרש"א, והחל לשאול את הרב פשט באיזה דיבור, וכשאותו רב לא ידע את הסוגיה על אתר, החל האברך להסביר את כל הסוגיה בטוב טעם וכך גולל לפניהם עוד ועוד, עד שהרבנים החליטו למען כבודם לוותר על כל הדיון והעונש.

כשיצאו משם שאלו החסידים את האברך הלז, מה עשית? וכי כך למדת אצל הרבי להתפאר בידיעת התורה? השיב אותו חסיד שאכן היה בכך משום מסי"נ, ומכיון שהרבי הורה שיש למסור את הנפש הרי לא היתה לי ברירה אלא למסור את נפשי...

תוכן סיפור זה מסביר לנו שענין ההתבטלות היא לא רק בחדלון המעשה, אלא שיש ביטול גם בעשיית מעשה, כשעושים מעשה היוצא מן הגדר בשעה שיש צורך בכך, ואדרבה זהו 'ביטול' אמיתי.

כי 'שכל' הוא מציאותו של אדם, ואמנם הביטול הפשוט הוא האמונה הפשוטה – קבלת עול, שאין השכל מבינו. אבל הביטול האמיתי הוא כאשר גם השכל מבינו, וזוהי העליה המופלאה שבאה לחב"ד - בהארה גדולה יותר של השכל, וזה שמתבטא בשינוי הסגנון.

אולם בנוגע לשאלה איך הרבי הזקן הגיע לכך בעקבות המאסר, הרי שכדבר הזה אנו מוצאים גם אצל יוסף הצדיק, שעל ידי המאסר עלה לגדולה, וכן היה גם אצל הרבי הזקן שע"י המאסר עלה לגדולה, שעיקר דרגותיו קיבל אחר מאסרו. ובלשונו של הרבי הרש"ב שהמשילו אל הזית שכותשין אותו יוצא שמנו.

כלומר; השינוי בסגנון שמצאנו אצל הרב אינו במהותם של דברים שהרי את ספר ה'תניא' כתב עוד לפני מאסרו. כל השינוי הוא באופן הגילוי, שאחר המאסר הרחיב בהסברת הרעיונות. וזהו המשל של הזית שלפני הכתישה שמנו אגור בתוכו ואחר הכתישה יוצא שמנו בגילוי.

כי כך טבע הקב"ה בעולמו. כמו שאנו רואים שקודם היו רק משניות, אח"כ נוספה הגמרא ואח"כ הראשונים. אין באחרונים חידוש על הראשונים אלא כל אלו הם מדרגות המוסיפים גילוי.

טעמו של רבי יואל הנעים לנו את השעה והותיר בנו טעם של עוד. תורתו של רבי יואל כמעין המתגבר היא ומאתנו נבצר להמשיך עקב מגבלות הזמן וגם רבי יואל נחפז לדרכו להופיע בהתוועדויות נוספות, להביא את דבר חב"ד לקהלים נוספים כיד ה' הטובה עליו לאורך ימים ושנים טובות.

כ"ב בטבת תשע"ג