פרשת בחוקותי פותחת במילים בהם פונה הקב"ה לעם ישראל ואומר להם: "אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" – אזי אעניק לכם בתמורה שכר של "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו", וברכות רבות נוספות.

משמעות המילים "בחוקותי תלכו" – היא לא שעם ישראל ישמור את המצוות, כי שמירת המצוות מצויינת בהמשך הפסוק, במילים "ואת מצוותי תשמרו". אלא פירוש "בחוקותי תלכו" הוא כדברי רש"י: "שתהיו עמלים בתורה". לא רק לימוד התורה, אלא יותר מכך - "עמלים בתורה", לימוד תורה מתוך עמל. להתייגע ולהעמיק בתורה.

למילה "בחוקותי" יש משמעות פנימית נוספת, לא רק קיום של "חוקי" התורה, "בחוקותי תלכו" – אלא גם "בחוקותי" מלשון "חקיקה". שהתורה תהיה חקוקה בלבו ובנפשו של האדם.

ההבדל בין אותיות הנכתבות על נייר, לבין אותיות שנחקקות באבן הוא -  אותיות שנכתבות על גבי נייר, יש כאן שתי ישויות נפרדות. ישנו הנייר, וישנו הדיו שנכתב על גבי הדף. אלו שני דברים נפרדים שחברו יחד.

לעומת זאת אותיות שנחקקו בתוך האבן – אין כאן "אות" ו"אבן", אלא יש כאן רק אבן. אין כאן מציאות של אות, מלבד האבן עצמה.

גם הבקשה של הקב"ה מעם ישראל היא: "בחוקותי תלכו", תקיימו את התורה והמצוות לא כדבר נוסף על מציאותכם, לא כאותיות הכתובות בדיו על גבי נייר, אלא "בחוקותי", כאותיות החקוקות על האבן. אין כאן "אתם" ו"המצוות", אלא תהיו מציאות אחת. מציאותה של האבן. רק התורה והמצוות.

●

לאור הסברים אלו, ש"בחוקותי" משמעותם שהיהודים לא רק מקיימים מצוות ולומדים תורה, אלא הם "עמלים בתורה", ויתרה מזו – הם "בחוקותי", התורה והמצוות חקוקים בנפשם, והתורה היא כל מציאותם –

לאור זאת, יש צורך להבין מה הוא פירוט אריכות תגמול השכר של "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו", הבטחה לשפע כלכלי, שפע של גשמיות.

יהודי שכל מהותו היא התורה, יהודי שמקיים מצוות רק בגלל שזה רצונו של הקב"ה, יהודי שאין לו כל מציאות משלו – מלבד תפקידו לעבוד את הקב"ה "שלא על מנת לקבל פרס", איזה מקום יש להאריך ולספר לו על שפע גשמי, על נוחות ורווחה כלכלית.

כמובן ששפע גשמי מסייע לאדם להתמקד כל כולו בקיום המצוות, כשלא נדרש ממנו לצאת ולחפש פרנסה למחייתו הוא יכול להתמסר ולהיות "עמלים בתורה" – אבל לשם כך אין צורך שהתורה תאריך ותפרט בהרחבה את כל השפע הגשמי שיהיה למי שנוהג כך.

●

האדם מורכב מאברים רבים. ישנם אברים נעלים ועדינים, כמו המוח, הלב. ישנם חושים רגישים כמו הראיה והשמיעה, וישנם אברים וחושים נחותים יותר, ועד אברים מגושמים כמו העקב שברגל.

כאשר אנו מתבוננים איזה אבר או חוש נעלה יותר, איזה אבר עדין יותר – כמובן שיש מקום לחלוקה בין האברים והחושים השונים. יש נעלים יותר ויש נחותים יותר

אבל כאשר נתבונן בתחום חיות האדם, היכן הוא "חי יותר" – כאן אין הבדל בין אבר לאבר. העקב "חי" בדיוק כמו המוח. חיי האדם זה כל המהות שלו, ולכן כל חלק מהאדם חי במדה שווה. אם האבר הזה הוא חלק מהגוף שלך – אז הוא מקבל ממך "חיים". אין חלק בגוף שהוא "חי" יותר מחלק אחר.

בתפלת ערבית אנו אומרים בברכה השניה: "בשכבינו ובקומנו נשיח בחוקיך, ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד – כי הם חיינו ואורך ימינו". התורה והמצוות הם "חיינו", הם החיים של היהודי.

ידוע הסיפור המובא בגמרא (ברכות סא), על רבי עקיבא שהיה "מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה" בשעה שהיתה גזרת המלכות שלא ללמוד תורה, פגש בו פפוס בן יהודא ושאל אותו "אי אתה מתיירא"? השיב לו רבי עקיבא במשלו המפורסם, מאותו שועל שהלך על שפת הנהר וראה את הדגים מתרוצצים ממקום למקום מפחד רשתות הדייגים, אמר להם השועל: "רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם"... אמרו לו: "אתה הוא פקח שבחיות? לא פקח אתה אלא טפש אתה! ומה במקום חיותינו (במים), אנו מתייראין – במקום מיתתנו על אחד כמה וכמה".

"אף אנחנו, סיים רבי עקיבא את הנמשל, אם כשאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך - אם אנו הולכים ומתבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה".

התורה היא חיינו. וכיון שהיא ה"חיים" שלנו, הרי החיים מקיפים את כל פרטי האדם. אין פרט שהוא חי פחות או חי יותר.

התורה מקיפה ומחיה את כל חלקיו של האדם, הן החלקים הרוחניים והן החלקים הגשמים. היא החיים שלו. ולכן הביטוי שלה צריך להיות בכל מה ששייך וקשור לאדם.

אם השכר על למוד התורה היה שכר רוחני בלבד, ולא שכר גשמי – משמעות הדבר היא, שהחלקים הגשמיים של האדם לא קשורים לתורה. ואם כך - הרי התורה היא לא "חיינו". כי אם היא "חיינו" של היהודי – חובה שתהיה לה השפעה על כל כולו, גם על החלקים הגשמיים שלו.

כשאני שומע דבר שמשמח אותי, הדבר משפיע עלי. השאלה היא - עד איזה עומק השמחה נוגעת בי, עד כמה היא מקיפה אותי.

אם השמחה היא חלקית - תהיה לי תחושה כללית טובה, ארגיש נעים יותר. אם השמחה תהיה עמוקה יותר – גם אפזם לי שיר בפה. אם השמחה תהיה עוד יותר עמוקה, גם אמחה כף בידיים. אבל אם השמחה תחדור את כל כולי, היא תיגע בנקודה הכי פנימית שלי – הרי שהיא תקיף את כולי, עד כדי כך שגם הרגליים יצטרפו לשמחה ואצא בריקוד...

ככל שהדבר מגיע עמוק יותר בנפש, ככל שהדבר חודר את כולך – הביטוי שלו הוא גם בחלקים הכי רחוקים וגשמיים. גם חלקים שאינם שייכים לרגש או להבנה. כי הדבר נגע ב"חיים" שלך.

●

בהיות ומדובר כאן על יהודי שלומד תורה ומקיים מצוות באופן של "בחוקתי תלכו", זה יהודי ש"עמלים בתורה", יהודי שהוא והתורה הם "בחקותי", כאותיות החקוקים באבן – אזי כתוצאה מכך הדבר מקיף את כל כולו, ולכן הדבר בא לידי ביטוי עד לשכר הגשמי של "ונתתי גשמיכם בעיתם, ונתנה הארץ יבולה".

יהודי שלימוד התורה שלו היא רק ברמת הלימוד, בעולם של הבנה וידיעה בלבד, ולא ברמה של "בחוקותי", אם זה יהודי שהתורה מקיפה את החלק הרוחני שלו - אזי השכר שלו הוא שכר רוחני.

אבל אם התורה אצלו היא "חיינו", היא החיים שלו, היא מקיפה את כולו, "בחוקותי תלכו", היא חקוקה בו, הוא והתורה אחד, אין חלק ממנו שלא חדור עם התורה –

אזי הביטוי של השכר בגין "בחוקתי תלכו" של יהודי זה – יהיה עד לרובד הגשמי של נכסיו, עד לשכר של "ונתתי גשמיכם בעתם", ושאר הברכות הגשמיות המפורטות באריכות בפרשה.

(לקוטי שיחות חלק לז)