ב"ה יום חמישי, ז' כסלו תשע"ט | 15.11.18
הרב מנצבך ושלחן העבודה שהותיר. מימין: תניא מבואר
הרב מנצבך ושלחן העבודה שהותיר. מימין: תניא מבואר
"רגע לפני שנרצח, למד תניא על הסתלקות צדיקים"

על גבי מזרן דקיק בבית ירושלמי קטן, אפוף קנאות קשוחה, יושב מנהיג פלג 'נטורי קרתא', הגאון ר' ראובן מרצבך, ומתעטף באבלו: אחיו, איש הציונות הדתית הרב דן מרצבך זצ"ל, נורה בשוגג בידי חייל בצבא הציוני, המתגרה באומות ● ובבית דו קומתי, עטוף אהבת ארץ ישראל גדולה, בעתניאל שבדרום הר חברון, יושבים האחים הנוספים, בהם פרופ' עלי מרצבך מאוניברסיטת בר אילן, ומבכים עם אחייניהם את האסון הטראגי, שבו נהפך חייל צבא ההגנה לישראל לשליח רע לביצוע הגזרה ● אריה ארליך מעיתון 'משפחה' נדד בין הבתים, שמרחק תהומי שורר ביניהם אך אחוות אבל מאחדת אותם ● הוא תיעד את סיפורה של משפחת האצולה הצרפתית שדרכי בניה התפצלו, שמע על המעורבות בהסתרת הילד יוסל'ה שוחמכר ושרטט אילן משפחתי נדיר בחריגותו
אריה אליך, 'משפחה'

שכונת מטרסדורף, ירושלים.

בבית קטן, עטוף קנאות קשוחה, ברחוב פנים מאירות בירושלים , יושב מנהיג פלג 'נטורי קרתא', הגאון ר' ראובן מרצבך, ומבכה את הריגתו של אחיו, הרב דן מרצבך זצ"ל, בידי חייל בצבא הציוני, המתגרה באומות, בעת נסיעתו לתפילת שחרית.

על גבי מזרן דקיק יושב הגר"ר מרצבך, ופניו משדרות קדרות תהומית. אבל יחיד הוא עושה לו, על אחיו אהובו, שהיה רחוק ממנו בהשקפת עולם וקרוב אליו בקשרי אחווה.

ביתו של מנהיג הזרם הרדיקאלי במאה שערים מרוהט בפשטות. סלונו חשוך למחצה, עמוס ספרי קודש בלים מיושן. המנהיג יושב מכונס בשתיקתו. מפעם לפעם ישמיע הערה, יוסיף אמירה, יציין עובדה. ביתר הזמן יתעטף בהרהוריו, יאזין למנחמיו, וינסה להבין על מה עשה ה' ככה לאחיו הצעיר ממנו, מה חרי האף הגדול הזה. "אנו מקבלים סטירות משמים, כדי שניטיב את דרכנו", הוא ממלמל מפעם לפעם, ממקום מושבו על רצפתו של החדר הקטן, אפוף הקדמוניות.

משעול רבי ישראל אבוחצירא, ההתנחלות עתניאל.בבית דו קומתי, עטוף אהבת ארץ ישראל גדולה, יושב פרופסור עלי מרצבך, מרצה בכיר למתמטיקה באוניברטיסת בר אילן ומן המלומדים שבאנשי הציונות הדתית, וסופד לאותו הרוג בדיוק - הרב דן מרצבך זצ"ל, שצרור יריותיו של חייל בצבא ההגנה לישראל קטע את פתיל חייו בעודו עושה את דרכו למערת המכפלה אשר בחברון. לצידו יושבים אחיו הנוספים, ובני המנוח ובנותיו, הרוג המלכות. הם משוחחים בתוגה, מפליגים בזיכרונות על דמותו של האח הדומיננטי, עטרת המשפחה, שלא נהרג בידי בני עוולה, אלא בידי מי שאמור היה להגן על חייו. מפעם לפעם נשמעות יבבות משברות לב ונפש מעזרת הנשים. איש אנו מצליח לרדת לשורשי הגזירה שניחתה על המשפחה המלוכדת, בעיתות שמחה כברגעי אבל.

קולות מרחוב פנים מאירות: "אחי, ר' דן, התגורר אמנם בעתניאל, אך יכול היה להתגורר בכל מקום בארץ ישראל. אני יכול לספר, שהיתה תקופה שנראה היה שהצלחתי לשכנע אותו לעבור ליישוב אחר. מה שהעסיק אותו, זה לימוד תורה והרבצתה. הוא לא התעסק בשיטותיהם של הציונים", סבור הרה"ג ר' ראובן מרצבך, מנהיג 'נטורי קרתא'.

קולות מעתניאל: "לאחי היתה אהבה גדולה לארץ ישראל. הוא היה מראשוני מיישבי עתניאל, והגיע לכאן מתוך מסירות נפש אמיתית", מספר פרופ' עלי מרצבך, מראשי החוג למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן.

"צה"ל מתנהל בפחדנות, זו התוצאה. איפה האמונה בצדקת הדרך?!" מטיח פרופ' עלי מרצבך בבית האבלים בעתניאל.

"הטרגדיה האיומה הזו היא איתות משמים, שצריך לשנות את הגישה ולהבין שההתגרות הנוראה הזו בערבים, איננה הדרך הנכונה", אומר הגראון ר' ראובן מרצבך בביתו שבירושלים.

שיחת טלפון מתקבלת בביתו של גדול מתנגדיה האידיאולוגיים של מדינת ישראל, שאף סבור כי יש ללכת אל ההנהגה הפלסטינית ולהביע תמיכה במהלכיה המדיניים. מעבר לקו נשמע קול בס מוכר, מוכר מאוד אפילו. נדרשו לנו שניות ספורות כדי לזהות את בעליו של הקול: זהו הרב יהושע לפידות, לוחם עבר בשורות נטורי קרתא בארץ, מי שאזכור שמו גרם למיגרנה של ממש במשטרת מחוז ירושלים. האגדות שנכרכו סביבו במהלך הפגנות האימים ששיסעו את המדינה בעשורים הראשונים לקיומה, היו רבות ומגוונות. ביום מן הימים החליט לצרור את רכושו ולהגר לציריך, כדי לפתוח בה חיים אלמוניים, הרחק משאון ההפגנה והמולת המחאה. מני אז לא דרך על אדמת הארץ.

כעת, משהגיעתו שמועה רחוקה על אח לדרך המצונף באבלו, הוא מבקש לנחם את ידידו, מעצב השקפתה של נטורי קרתא בדור הזה. הוא עושה זאת באמצעות שיחת טלפון משוויץ. הגר"ר מרצבך מזהה כי דברי חיזוק השקפתיים יוצאים מפומית הטלפון, ומכוון את הרמקול, למען ישמעו המנחמים ויוסיפו לקח.

תחילה השמיע הרב לפידות דברי אגדה ומוסר ממשנתם של גאוני בריסק, אחר עבר להרביץ דברי קנאות העומדים על הפרק: "אני רואה, בעוונותיי הרבים, את העיתונים המתקראים חרדיים, ואני חייב לומר לכם שאני מתחלחל. 'המודיע' של היום נראה כמו 'הצופה' של לפני שלושים שנה", הוא אומר, ביידיש בריסקאית תקיפה. "אמרתי לרבנים ולראשי ישיבות: אתם לא רוצים להתבדל מהציונים, כדי שלא יאמרו שאתם נטורי קרתא, משוגעים. אבל למה אתם רוקדים איתם? מה פשר הכרכור הלזה?" הוא מתגולל באוזני ידידו משכבר הימים. הגר"ר מרצבך מהנהן בהסכמה.

ושוב לעתניאל: אורח חשוב מתקבל בבית משפחת מרצבך. ההמונים המנסים למצוא ניחומים בתוך אוקיינוס האבל שהשתלט כאן, מפנים מקום לרב הגאון ר' דב ליאור, רבה של קריית ארבע, היא חברון שבארץ כנען. הוא פותח בדברי תורה, עובר לנביאים ולכתובים, ומכביר דברים בשבחה של ארץ ישראל ובחשיבות יישוב מקומותיה הזנוחים.

עבורנו, כמנחמים מן הצד, היה זה מסע של דילוג בין עולמות רחוקים, שלעולם לא ייפגשו. עבור משפחת מרצבך המעטירה, מדובר במציאות יומיומית מוכרת, מאתגרת, בלתי מודחקת. זוהי מציאות המולידה ויכוחים תמידיים, חילוקי דעות קוטביים, ואווירה של תהום השקפתית הפעורה בתווך שבין ארבעת האחים לאח הנוסף. אולם משפחת מרצבך יודעת לנהל ויכוחים נוקבים היורדים עד תהום רבה, ולאהוב זה את זה באותה להיטות שהם מתנצחים זה עם זה. "הרב ראובן בחר בדרכו שלו, אבל הוא אחי בלב ובנפש", אמר לנו פרופסור עלי מרצבך, מראשי אוניברסיטת בר אילן. "הם גדלו בבית של תורה, וינקו משם אהבה אליה", יאמר הרה"ג רבי ראובן מרצבך, מראשי חבורת 'אוהל שרה'.

חמישה אחים ושתי אחיות נולדו להם, לד"ר עזריאל (שארל) ושושנה (סוזי) מרצבך ז"ל. הבנות הגדולות בחרו בדרך החרדית, הבן שלאחריהן בחר בדרכה של 'נטורי קרתא', ושאר האחים נותרו בציונות הדתית.

כולם כאחד התעטפו השבוע באבל תהומי, איש איש במקומו, כאשר זרמה אל בתיהם בשורת האיוב המלמדת על הריגתו בשוגג של אחיהם-אהובם, מתוך קנה-רובהו של חייל צה"ל שאמור היה להגן על חייו, והפך, במחי טעות אנוש, למלאך חבלה בעל כורחו.

הנה יוסל'ה

סיפורה של משפחת האצולה הצרפתית שדרכי בניה התפצלו והיו לשבעה ראשים - הוא סיפור המצדיק עלילה מסועפת, מרובת פרקים. העלילה המשפחתית המרתקת מתחילה בפריז של תקופת מלחמות העולם, עוברת אל חולות היישוב עפרה שבשומרון, ומסתיימת בתאונת דרכים טראגית בשנת תשמ"ה, סמוך ליישובי גוש קטיף שבחבל עזה, שגדעה את פתיל חייהם של ההורים. ביני לביני, היא כוללת היכרות עמוקה עם רות בן-דוד, לימים בלויא, ע"ה, ומסתעפת עד לכדי סיוע פעיל בהסתרתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שהוברח לצרפת בראשית שנות השישים במהלך פרשייה שהסעירה את העולם. כאשר מדינה שלמה ניהלה את סדר יומה הלאומי סביב השאלה 'איפה יוסל'ה', היה הילד המחוזר בקרבת ביתם של בני משפחת מרצבך שבפריז.

במקורה, מרצבך היא משפחה אירופית אריסטוקרטית, המשתייכת לחברה הגבוהה של פריז שבין מלחמות העולם. אבי המשפחה הוא יהודי שומר מצוות בשם זיגמונד מרצבך, אב לחמישה עשר ילדים, שמחליט בשנת תקצ"ב-1832 לפתוח בנק בעיר הגרמנית אופנבך. בנו של זיגמונד, ברנאר, מהגר לצרפת, ובשנת תר"ך-1860 מגיע לפריז ופותח בה סניף של 'בנק מרצבך', כהמשך לבנק שניהל אביו בגרמניה. מסמך שהשתמר בידי המשפחה, מגולל את מאבקו מול הרשויות לסגור את הבנק בשבתות ומועדי ישראל - מאבק שהוכתר בהצלחה: היה זה הבנק הראשון בצרפת שהיה סגור בשבתות. ברנאר לא הסתפק בכך, ואף סייע לאנשי עסקים ושכירים פריזאים רבים, להשתמט מעבודה בשבתות. הוא נישא לבת משפחת וייל, שאילן יוחסיה מגיע עד לרבי נתנאל וייל זי"ע, בעל 'קרבן נתנאל', המתייחס למהר"ם מרוטנבורג זי"ע.

לבני הזוג נולד בן בשם ג'ורג', שבנערותו הוכר כברוך כישרונות. ככל שגדל, כך התחבר יותר לתרבות הצרפתית המקומית, שהיתה אז בשיאה. כשהתבגר, הוא נשא לאשה את אליס רטלינגר, אשה ממוצא אוסטרי. הם רכשו ארמון פאר, עצום ממדים, באמבולאה. גדולי התרבות הפריזאית של אותם ימים בילו לא אחת באחוזתם, שהפכה לסלון התרבותי, וביניהם ניתן למנות את הציירים רנואר, דראן ואוטורילו, המוזיקאים ראוול, דיקא והוניגר, ואפילו את אבי הפסיכולוגיה המודרנית, זיגמונד פרויד ומורהו, פרופ' שארקו. בשנות השלושים אף חתמו המרשל פטן ומוסוליני את שמם בספר האורחים שעמד בפינת הטרקלין הספרותי של בני הזוג ג'ורג' ואליס מרצבך.

דרך האמת

ארבעה ילדים נולדו להם, לבני הזוג ג'ורג' ואליס: יששכר, שמואל, עזריאל ואידה. שני אחים נפטרו עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. עקבותיה של האחות לא נודעו ברבות השנים. היחיד שנותר אפוא, הוא עזריאל (שארל) שבטרם היוולדו זכתה אמו לברכתו של הגאון רבי עזריאל קרליבך, שזה הקטן יתגדל לתורה, לחופה, ולמעשים טובים.

וכך אכן היה. האריסטוקרטיה ששלטה בבית הוריו היתה זרה לו, ומקטנותו נמשך לאפיקים אחרים, מרשרשים פחות. "התמרדתי נגדם, כי זה נראה לי יומרני ולא היה לי שום עניין לבוא במגע עם אותם בעלי המאה והדעה", סיפר לימים מדוע ברח מתרבות בית אביו. וכך, בתקופה שבה המושג 'בעל תשובה' השתייך למדעי העתיד, ובמיוחד בשממת פריז של אותן שנים - הפך ד"ר עזריאל מרצבך לבעל התשובה הראשון בפריז.

כשפגש לראשונה את אחיה של סבתו, ר' נפתלי לוי ז"ל, הרגיש שהנה הוא מגלה את מסלול חייו. התחולל בו תהליך מקביל, של איבוד הפטריוטיזם הצרפתי מחד, והעמקת דרכו היהודית מאידך. על אף כל הקשיים, מהרגע שזיהה את דרך האמת המזדקרת לפניו - נלחם כדי להגיע אליה, כזאב בודד מול הורים תוהים וחברה מסובבת אצבע על הרקה. במקביל, עסק מרצבך בלימודי רפואה, עד להשלמת הדוקטורט.

בהגיעו לפרקו, נשא את בתו של ד"ר ראובן ארנסט מאייר, רופא במקצועו ויהודי מאמין ושומר תורה בכל מאודו. כתלמיד בית המדרש לרבנים, מיסודו של הגאון רבי עזריאל הידלסהיימר - זכה ד"ר מאייר לסיים בחייו את כל הש"ס, נלחם על שמירת השבת בבירה המתירנית וסעד חולים חינם אין כסף.

בי"א במרחשוון תש"א, הועמדה חופה בעיר וישי ובני הזוג מרצבך הקימו קן נאמן בישראל. מסדר הקידושין היה הרב עמנואל ברונשוויג הי"ד, רב קהילת 'עץ חיים' בשטרסבורג, שנספה לאחר מכן בשואה הארורה. את ביתם הקימו ב'לה פרוגן', כפר קטנטן בהרי בורבונה, בין רואן לוישי.

בשיאה של מלחמת העולם, הצליחו בני הזוג להסתנן לשוויץ, שהייתה מדינה נייטרלית, שם העבירו את שנות הזעם. ככלות השואה, חזרו לרובע ה-16 בפריז, והתגייסו לסייע לשרידי החרב. הזוג הצעיר פתח את דלתות ביתו לרווחה, ומעונם הפך להיות מעגן עבור פליטים רבים, כאשר עזריאל מעמיד את הידע הרפואי שלו לרשות הפליטים. הארמון המשפחתי שבעמק הלואר, שבימי המלחמה שימש כמטה צבא הכיבוש הגרמני וחזר לאחר המלחמה לידי המשפחה, נתרם על ידי בני הזוג מרצבך לארגון הצרפתי להצלת ילדים, ויהודים יתומים רבים, מכל רחבי אירופה, שוכנו וטופלו בו.

בשנת תשי"ב-1952, נולדה לבני הזוג מרצבך בתם הרביעית, רחל. שנה וחצי לאחר מכן פקד אותם אסון כבד, ורחל טבעה למוות בגיגית מים שעמדה בחצר בית הנופש שבו שהו.

רפואה וחסד

השיממון הרוחני ששרר אז בפריז, כמו גם הזעזוע המשפחתי כתוצאה מהאסון - עוררו את עזריאל "לעשות דבר ערך", כלשונו, כדי לפתח את היהדות בפריז.

וכך נולד בית המדרש 'הגרי"פ'. 'גריפ' - בצרפתית קבוצה, ובעברית - 'הגאון ר' יחיאל פריז', על שמו של רבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות. "הבאתי רב מאנגליה, אדם מאוד ישר ומאוד הגון, מקור בלתי נדלה של ידע", העיד מרצבך לימים. הרב האנגלי הישר וההגון, היה הגאון רבי אהרן וסטהיים זצ"ל, מגדולי רבניה של אירופה. "קניתי לו דירה, עזרתי לו להשתקע ובמשך השנים הייתי מנדב כסף לשם כך", תיאר ד"ר מרצבך, שבמקביל לכך יסד בפריז ישיבה קטנה ותיכון על טהרת הקודש, ואף למד בסמינר לרבנים כדי לשכלל את לימודיו התורניים.

בשנת תשכ"ז, בעקבות מלחמת ששת הימים, החליטו בני הזוג מרצבך לממש חלום ישן ולעלות לארץ ישראל. הם פתחו בתהליך של היפרדות מהקהילה הפריזאית שהיתה טבועה על לוח ליבם ולו בשל המפעל הרוחני שכוננו שם. הם מכרו את כל רכושם בפרוטות שחוקות, והתארגנו לקראת העלייה ארצה.

זמן קצר לאחר שעגנה אונייתם בנמל חיפה, נכנסה המשפחה הצרפתית הנרגשת לדירה שהוכנה עבורה מראש, ברחוב הפסגה שבבית וגן. בשנים שלאחר מכן פותח ד"ר עזריאל מרצבך מרפאה פרטית בשכונתו, ואף הופך ל'רופא היישובים': הוא עובר בין היישובים הטריים שהוקמו ברחבי יהודה ושומרון בזה אחר זה, ומציע לתושביהם שירותי רפואה, חינם אין כסף.

כך מסתעפת פעילות החסד והמעש של בני הזוג מרצבך, עד אשר ביום שישי, י"ח בניסן תשמ"ה, בדרכם ליישוב עצמונה - שם התגוררו בתם לאה ובעלה הרב יצחק איידלס - נגדע פתיל חייהם. בצומת נצרים שבחבל עזה, פגע אוטובוס במכוניתם. נוכח עוצמת הפגיעה לא היה להם סיכוי, ובמותם כמו בחייהם - לא נפרדו.

הטרגדיה התקבלה בזעזוע בכל רחבי הארץ, היות וד"ר מרצבך היה אהוד על כל החוגים. 27 שנים מאוחר יותר, פגע מלאך המוות בבנם, הרב דן זצ"ל, אף הוא בערב שבת, אף הוא בלכתו לדבר מצווה, אף הוא בנסיבות שלא ניתן כמעט לפענחן.

סליחה שהרגנו

לאווירת הנכאים השוררת בבית משפחת מרצבך שבעתניאל, מתווספת כעת מתיחות טעונה. שעת צהריים של יום ראשון כעת, ואל בית האבלים, שעשרה קבין של יתמות טראגית פשטו עליו ברגע של הסתר פנים נורא - נכנסים אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, ומפקד חטיבת יהודה, אלוף-משנה גיא חזות. הם מבקשים להתנצל בשם החטיבה ובשם צה"ל כולו, על האסון המצמרר שצה"ל אחראי לו. מי מוסמך בכלל לסלוח להם?

הבית עצמו, אפוף קדרות סמיכה, מסובב בשבר שאין בן אנוש שיכול לרפאו. הנדנדה התלויה בחצר, מעצימה את תחושת הארעיות וחוסר הוודאות של החיים: מתנדנדים, בלתי יציבים, תלויים על בלימה. לעולם אין לדעת האם הכדור הקטלני ייפלט מאקדחו של מרצח שטני ותאב דם, או מרובהו של חייל יהודי שאצבעו תלחץ על הדק הרובה, כאשר קנהו מכוון על הרקה הלא נכונה.

הנדנדה, חשבנו לעצמנו בבואנו אל הבית, היא אפוא תבנית נוף מולדתם של החיים כולם. גם אם הפלסטינים בכפרים מסביב ינצרו את כלי משחיתם, מישהו בצה"ל עלול, בשוגג גמור, לכוון נשק שלוף לעברו של יהודי חף מפשע. ואם לא די בכך, הרי שבשעות הראשונות שלאחר האירוע תשמע המדינה כולה כי האיש נהג ברכבו שלא לפי ההוראות ועל כן היה דמו בראשו. שבר על שבר.

את באי הבית מקדם שטח קיר רבוע, בלתי מסויד, בקוטר אמה על אמה. זהו זכר לחורבן, ואתה מהרהר לעצמך, מי זקוק לאמה-על-אמה, כאשר החורבן ניבט כאן מכל פינה: בבת אחת, במחי טעות אנוש טראגית, הלך לעולמו היקר שבאדם עבור בני משפחתו, מכריו, אחיו ובני היישוב כולו, הצובאים על הבית ואינם מוצאים מילות נוחם. את הכדורים האלה, אי אפשר להחזיר.

הטרגדיה כאן, כפולה היא ומכופלת: אין על מי לכעוס, אין את מי לגדף. אפילו 'הי"ד' אי אפשר להצמיד לשמו של ההרוג. כל שנותר הוא לחשוב חשבונו של עולם, לחפש בדרכי החיים ולפשפש בהן, להשים את העקוב שבמעשים למישור ואת הרכסים של העוונות לבקעה.

על דלת הבית תלוי תצלום של אגרת צוואה המיוחסת למרנא הבעל שם טוב, שבו הוא מצווה את בנו ותלמידיו להישמר באחדות לאחר פטירתו. חודש לפני האירוע, ראה הרב דן מרצבך את הצוואה הזו והחליט לצלמה במספר עותקים.

דממת מוות משתלטת על הבית כאשר בכירי הצבא נכנסים אליו. הבכיות מושתקות, הסיפורים פוסקים. הכל מחרישים לדעת מה יאמרו מפקדי הצבא שהרג, בשוגג, את הרב דן מרצבך ז"ל. כשהם מצוידים בממצאי התחקיר הראשוני של אירוע הירי, פוסעים הקצינים פנימה, ותופסים את מקומותיהם לנוכח פני היתומים הטריים והאחים השכולים. האח מנטורי קרתא איננו כאן, אך ברגעים כאלה קל מאוד להזדהות עם יחסו לצה"ל.

"אני מבקש סליחה על האירוע", פותח האלוף מזרחי, כך בפשטות. "אני חייב להודות שהכוח הצבאי כשל במשימתו. הרב נהג כשורה. התחקיר שביצענו מעלה, שאביכם לא יכול היה לראות את פנס הנשק האישי של הלוחם שהורה לו לעצור, וזה שבסופו של דבר ירה בו למוות. אנחנו מתביישים שאירוע כזה התרחש בגזרתנו", רוטט קולו של מפקד החטיבה, אל"מ חזות.

בארבעים ושמונה השעות הראשונות לאסון, התרוצצו שמועות שלפיהן נהיגתו של הרב מרצבך זצ"ל היתה פרועה, לא זהירה. היו שהרחיקו לכת ודיברו על הירדמות על ההגה. אלא שהקצינים הבהירו שלא מיניה ולא מקצתיה, והבהירו כי דיס האינפורמציה הזה לא יצא מצה"ל.

המונולוגים הצבאיים הללו, אינם מניחים את דעתם של בני המשפחה. "אין לנו כעס, בלכסיקון של אבא לא היה כזה מושג - בוודאי שלא נקמה", ממלמל אחד האבלים. "מה שקרה הוא יד ד', אבל אם הצבא נבחר להיות השליח, כנראה אתם זקוקים לחשבון נפש, למה נפלה בחלקכם שליחות כזאת", מתייפחת האחות, חנה, שגורשה מגוש קטיף בשנת תשס"ה.

"צה"ל לקח על עצמו את התפקיד להצר את צעדיהם של יהודים ביהודה ושומרון. מאז פינוי גוש קטיף, פועל צה"ל מתוך פחדנות", הטיחה האחות. הקצינים ישבו והאזינו לדברים. "אני מחובר לערכים, הוא מחובר לערכים. כל החיילים שמגיעים לשרת בגזרה, מובאים תחילה למערת המכפלה, לירושלים ולשילה, כדי שיידעו למען מה הם משרתים. החיבור לתורה ולערכים, חשוב לי ביותר", מנסה האלוף את כוחו.

דבריו נופלים על עיניים בוכיות. האמירות הנמלצות הללו, לא ישיבו לבני משפחת מרצבך את עטרת ראשם, ולמאות שומעי לקחו - את מורם ורבם.

התנחלויות למען 'נטורי'

שעת בין ערביים חורפית וקודרת, בבית משפחת מערצבאך (כך האיות בשלט שעל דלת הבית) שבירושלים. קולות רעמים נשמעים מבחוץ, השמים קודרים. לרגע נראה כי מעשי בראשית מצטרפים לאבלו התהומי של הג"ר ראובן מרצבך. "והשיב לב אבות על בנים", הוא ממלמל, ומקווה כי האסון יגרום למישהו לשנות את השקפתו.

אל הבית נכנס איתי, אחיינו של רבי ראובן, בוגר ישיבת מרכז הרב. הוא הגיע כעת מעתניאל, לנחם את הדוד. רבי ראובן מרצבך מקבל אותו בחביבות, משוחח אתו בעברית, בעוד שהשפות השולטות בבית הזה הן יידיש וצרפתית בלבד.

"אחי דן היה מאוד 'ערלאכאר', כי הוא נולד לתוך אווירה של הרבצת תורה וחיי קדושה. הסנדק שלו היה רבי אהרן ווסטהיים, שאבינו הביא לצרפת כדי להרבות בה תורה", אומר ראש נטורי קרתא. "מכאן כנראה שאב המנוח את דרכו - להרביץ תורה בכל מקום, מבלי לבדוק בציציות ראשו של איש. הרבצת התורה שלו לא היתה מושפעת מכל שיטה שבעולם - זולת אהבת תורה אמיתית שאותה ירש מאבינו", סופד הגר"ר מרצבך לאחיו.

רבי ראובן מרצבך משמש ראש כולל 'לומדת יראתך', המתנהל בתוך בית המדרש 'אוהל שרה' שבשוק מאה שערים. זהו מעוזו של הפלג הרדיקלי ב'נטורי קרתא', שחוותה פילוג בשנים האחרונות בין המתונים שבה, אנשי 'תורה ויראה', השוללים פעילות מדינית אקטיבית ומסתפקים באידיאולוגיה לבדה, לבין אנשי 'אוהל שרה', בראשות רבי ראובן מרצבך, הגורסים כי צריך לפרסם את ההתנגדות לציונות בכל העולם ולהניף דגלים לבנים בפני הישות הפלסטינית. כאשר משלחת 'נטורי קרתא' ביקרה באוריינט-האוס בתשס"א והביעה את נאמנותה כלפי הרשות הפלסטינית - אף הוא נמנה עמה. השפעתו מתפרסת אף על חלקים מחוגי בריסק.

בהיותו הדמות התורנית הבולטת ביותר בפלג - לומדים בכולל שבראשותו כשלושים אברכים המשויכים לנטורי קרתא. "כשהכולל נתקל בקשיים כלכליים, לא אחת הרמתי טלפון לרבי דן אחי, והוא היה נרתם בכל מאודו ומתאמץ להשיג עבורי תרומות, כדי לקיים את הכולל", הוא מספר.

הוא היה מתרים את אנשי ההתנחלויות?

"כן, למה לא", משיב רבי ראובן מרצבך.

קל להתקומם מול גישתו המדינית החריגה, אולם חמש דקות של ישיבה במחיצת אחד מאחרוני האידיאולוגים של נטורי קרתא שמשנתם סדורה להם, מולידות את התחושה כי לפניך תלמיד חכם היודע את אשר לפניו. הוא נעים הליכות, מאמין בדרכו בכל מאודו, ושופע עדינות ומידות טובות. הציפייה לדמות רושפת אש ויורה גיצים, מתפוגגת מיד עם חציית מפתן הבית המיושן במטרסדורף.

מדי שנה, בחג הפסח ובחג הסוכות, נושא הרב מרצבך דברים ב'כינוסי נטורי קרתא', ועוסק בדברים העומדים על הפרק. כל עיוות השקפתי בראייתו, זוכה לטיפול בלתי מתפשר, כאשר קולו מועבר באמצעות מגבירי קול, לכל רחבי מאה שערים. ביום העצמאות ('יום אידם', בלשונו), יישא נאום חוצב להבות אש, ויפרוט לפרוטות את האסונות שהמיטו עלינו 'הציוניסטן'.

מתי הביא אביכם את הרב וסטהיים לפריז?

"בתשט"ז, כחצי שנה לפני שהאח נולד", משיב ראש כולל 'לומדת יראתך'. "אבינו השיג אז שתי דירות: האחת לרב ולמשפחתו, והאחת לבית המדרש, כדי שאנשים ילמדו שם כל היום. הרב וסטהיים מסר שיעורים מבוקר ועד לילה, והחיה את פריז בהרבצת תורתו. לכן, כשר' דן ז"ל נולד, הייתה בבית אווירה של קדושה ואהבת תורה מרוממת".

מה היתה דרכו התורנית של אחיכם המנוח?

"הוא היה עובד ד' עצום. הוא הקפיד על תפילת ותיקין ועל טבילה במקווה בכל יום, בעקשנות גדולה. הוא לא היה אדוק בשיטתם של אנשי הציונות, הוא היה תלמידו של רבי יורם אברג'ל מנתיבות. כך חונך, אך לא היתה אצלו אמביציה. גם אצלם יש צדיקים ותלמידי חכמים", מאפיין ראש נטורי קרתא. בעוונותיי הרבים לא הצלחתי למגר את ה'שלעכטע שיטה' (השיטה הרעה), אבל מה שאחי עשה - היה תורה, לשם שמים. הוא הגה כל העת בגמרא, שולחן ערוך וספרי יראה. היו לו ידיעות עצומות".

היה ביניכם קשר טוב?

"היה קשר מצוין. היו גם חילוקי דעות, אך אלו לא השפיעו. היינו בלוויה בהר הזיתים.

"במשך כמה שנים, הגיע אחי לאפות מצות עם חבורת אוהל שרה", מפתיע הגר"ר מרצבך. "הוא היה לובש כיפה שחורה ובא לאפות מצות מהודרות במאה שערים. הוא עבד איתנו באפיית המצות, כחד מן חבריא. אמרתי לכולם שהוא יהודי רציני. הוא אמר לי בשם רבו הרב אברג'ל, שכל מילה ב'ויואל משה', היא אמת לאמיתה. הוא האמין בזה. ראיתי שהוא מאוד קרוב אלינו, והוא רצה להתלבש כמונו ולאפות איתנו מצות, במשך כמה שנים".

ומדוע זה נפסק הנוהג?

"אני חושש שאנשים שם לא הרשו לו להמשיך בכך. אבל בתקופה הזו היה בינינו קשר קרוב מאוד.

"אחי אהב מאוד את העולם החרדי", מספר ראש הכולל. "כילד בן 11 הוא הגיע לארץ ישראל, ואני נכנסתי ללמוד בסלבודקה. הוא אהב את הישיבה עד מאוד.

"האהבת ישראל שלו, היתה לכולם בשווה", מאפיין רבי ראובן. "גם לנמוכים ממנו וגם ל'פרומערע'. הוא אהב את כולם באמת".

כשאנו באים אל הבית בעתניאל, מתחילים אבליו להעריב ערבים.

התחושה מעיקה, צורבת, נועצת מחטים בבשר החי. הרוג המלכות נהרג בידי חייל יהודי. אפשר רק לתהות, להרהר, לבכות בקול. זו היתה טעות אחת יותר מדי.

אנו תופסים את מקומנו בסמוך לפרופסור עלי מרצבך, אחיו של ההרוג, ר' דן זצ"ל.

איך התחושות?

פרופ' מרצבך: "קשות מאוד. מצד אחד, יש תחושה שאחינו היה אדם כה טהור, שאסור היה שכדור של ערבים יפלח את ליבו. לכן הוא נהרג מאש יהודית. כדורים של מחבלים לא היו יכולים לפגוע בו, הוא היה כולו טהור, אהב כל יהודי ויהודי. לא שזה מנחם שיהודי הרג אותו, אבל בכל אופן, הרגשנו שזה לא יכול להיות שמחבל מבני ישמעאל יטול את נשמתו. זה דבר ברור.

"לפני שנה, ירו בו מחבלים כשנסע ברכבו באותו אזור, בדרום הר חברון. הכדורים לא פגעו בו. אחר כך שאלתי אותו מה קרה. דן סיפר לי שהוא נמנע כל חייו מלספר לשון הרע על אדם מישראל. לפני הירי, הוא כמעט נכשל בדבר הזה - ופתאום היה הירי. הוא ראה בזה סימן משמים".

מאוחר יותר שמענו מפיו של החתן, ר' זאב הראל, כי 19 דקות יקרות המתין חמיו יחד עם נכדים פעוטים לבואה של ניידת צבאית שתאסוף אותם, בעוד החשש מפני חזרתם של המחבלים שעודם שורצים באזור - מקפיא דם במידת סבירותו.

מי צריך לערוך חשבון נפש? שאלנו את פרופ' מרצבך.

"הצבא יעשה בדיקות ומסקנות. הקצינים אמרו שהם מקבלים אחריות מוחלטת, ושהיתה שרשרת של טעויות בצבא".

ברמת הפיקוד או ברמת החייל בשטח?

"ברמת החייל בשטח. עדיין לא הסתיים התחקיר, היות והחייל היורה נמצא במצב נפשי קשה. אבל הצבא מקבל את האחריות ומתנצל".

כיצד הגבת על ההתנצלות?

"אמרתי לאלוף הפיקוד שיש לנו בקשה אחת: שידאגו שזה לא יקרה עוד פעם. בעיקרון הנהלים הם בסדר, עד שחייל יורה אפשר להרוג אותו שלוש פעמים... אבל כאן היו תקלות. יכול להיות שהנהלים לא חודדו מספיק פעמים. צריך לתקן זאת מבפנים".

● אחים לויכוח

מסע הדילוגים בין האחים לבית מרצבך, הוא מרתק ונדיר. בעוד האחד מתבל את דבריו בניבים מבית בריסק ובביטויים ביידיש ירושלמית, משנהו נוקט לשון אקדמית, כיאה למי שנושא בתפקידים אוניברסיטאיים בכירים. הצד השווה שבהם, ששניהם מדברים במבטא צרפתי, המזכיר להם זכות אבות, של מי שהשליך מאחוריו תענוגות עולם כדי להשיב מקצת מעטרת תורת צרפת ליושנה.

איך התחושות לאחר אסון איום שכזה? - אנו חוזרים לביתו של מנהיג העדה הקנאית, רבי ראובן מרצבך.

איש ההשקפה האנטי ציונית משמיע אנחה שיש בה כדי לשבר את כל גופו של אדם מן המניין. "מן השמים מראים לנו מה התוצאות של הדרך הזאת. על הפסוק 'ויהם את מחנה מצרים', מפרש התרגום: 'ושגיש'. המקרה הנורא הזה, הוא סימן לכך שצריך להבין שדרך הציונות אינה הדרך. הקב"ה רוצה להראות לנו שלא זו הדרך להצלת ישראל. אם שוקעים בחשיבה כזו, מגיעים למצב של 'ויהם', ואז - חרב איש בלב רעהו".

זה אירע בשוגג גמור!

"אבל אם יכול להיות מכשול שכזה, אות הוא שלא זו הדרך. הלוואי שיבינו זאת. הדרך הציונית מביאה חורבן לכלל ישראל בגשמיות. ההתגרות גורמת לכך, שהרי שלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל. כה חמורה השבועה, עד כדי כך שבתוכנו מתרחשים מכשולים טראגיים שכאלו".

הייתם מרוצים ממקום מגוריו של האח זצ"ל?

"לא הייתי מרוצה מזה. ניסיתי להשפיע עליו שיעזוב שם. אני חושב שבשלב כלשהו היה לו ספק רציני. כך היה נראה לי. הוא לא אמר לי זאת בפירוש, אבל כך הסקתי. היו בו אמיתות ותמימות. הוא היה אדם נקי, לא ידע חכמות וזיופים. טהור לב. לב טהור היה לו".

הרב מרצבך נאנח מקרב לב. "ס'איז א ביטערע מעשה..." (זה מעשה מר) הוא אומר. "הניסיון של כלל ישראל לפני המשיח, זו הציונות. גם בחוגים שלנו יש את הניסיון הזה. יש אצלנו גרורות של ציונות. שלא מבינים שהפתרון היחיד הוא לבטל את המדינה".

מה צריך לעשות כדי 'לבטל את המדינה'?

"אם יגידו שרוצים שהיא תתבטל, מן השמים יעזרו והיא תתבטל. לא אומרים זאת".

הוא נוטל רשות להשמיע דבר תורה, ואז אומר: "אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות. ישנם חילוקי דעות בין התנאים מה היו הניסיונות. חלק מהראשונים אומרים שהניסיון היה הקבורה של שרה במערת המכפלה: הוא היה צריך לקנות את המערה בכסף מלא ולהשתחוות בפני בני חת - למרות שהיא היתה שלו, מתוקף ההבטחה. זה היה הניסיון האחרון. מעשה אבות סימן לבנים: הניסיון האחרון שלנו לפני בוא המשיח, הוא שלמרות שאנו בארץ ישראל והקב"ה נתן לנו אותה לנחלה - יש גזרת גלות וצריך להשתחוות בפני הגויים וחלילה לא להתגרות... רק כך נצא מהגלות...

"השואה שבה נהרגו ששה מיליון יהודים היתה כנגד עקדת יצחק, והניסיון הזה הוא כנגד הנסיון של קנית המערה", סבור הרב מרצבך.

נחזור מעט אל אחיכם ז"ל. מה זכור לכם מימי הילדות?

"הוא היה ירא שמים מרבים. הסתכלנו עליו, כל המשפחה, כעל ילד קדוש. הוא היה 'פיינער', עם יראת שמים גדולה. ראו עליו, במעלליו יתנכר נער. בשנים שלאחר מכן נהיה עוד יותר חזק. היתה לו אהבת ישראל גדולה, אהבת ישראל נכונה ואמיתית. היינו מאוד קרובים".

קירות ביתו של אדם

אנו מוכנסים על ידי חתנו של המנוח, ר' זאביק הראל, אל חדר העבודה של רבי דן, שהיה אדריכל במקצועו. יומיים מימי השבוע היה חמיו מקדיש ללימוד תורה, ואת יתר הימים חילק בין לימוד תורה לשרטוט אדריכלי של בתי כנסת, מקוואות ובתים פרטיים.

כסא בלה, שבור למחצה, מרופט מרוב ימים, ניצב במרכז החדר. על הכסא הזה היה רבי דן מבצע את מלאכתו. החדר כולו זרוע בתמונות של גדולי ישראל. מעטפה מיוחדת תלויה על הקיר, 'מעשר עני' נכתב עליה.

זאביק, אברך כריזמטי הנמנה עם תלמידי כולל 'תורת החיים' של הרב טל, רוטט כולו בעוד הוא מסובב את המפתח בחריץ המנעול. "איש עוד לא פתח את המקום", אומר זאביק, ודמעות חונקות את גרונו. הנה התיק של חמיו, איש עוד לא פתחו. אנו מתיישבים בחדר המואר למחצה, ומולנו יושבים החתנים, זאביק הראל ומלכיאל בן יוסף. מלכיאל, איבד את אחיו לפני כשמונה שנים באירוע זהה, על ידי כוחות צה"ל שירו בו ללא אבחנה.

מלכיאל בן יוסף: "אחי יהודה נהרג לפני שש שנים מאש צה"ל, בגלל טעות בזיהוי. חיילים ירו עשרות כדורים על הרכב ואחי נהרג במקום. היה תחקיר, אבל אלו דברים שאין אפשרות להסבירם. מי שצריך לקחת אחריות זה צה"ל", אומר מלכיאל ודמעות עולות בעיניו. דמים בדמים נגעו.

"חמי היה עמוד הגבורה ועמוד האהבה. היה גיבור, שמוכן למסור את נפשו כדי לבנות מקוואות ובתי כנסת", סופד החתן, זאביק הראל. נדמה שזאביק ירש את חיוניותו מחמיו. "לפנות בוקר של יום חמישי האחרון לחייו", הוא מספר, "התקשרו אליו מהיישוב שמעה (הקרוי על שם אחי דוד המלך), שאת תושביו היה מחזק, והודיעו לו שאין מניין. הוא סיכם איתם מראש, שאם יתארגן חצי מניין לוותיקין, שיודיעו לו והוא ידאג להשלמה. בחמש בבוקר הם התקשרו אליו, והוא הזדרז להגיע. לאחר התפילה הוא נתקל בשלט שהעמיד שם לפני מספר חודשים, המבשר כי 'כאן יקום בית כנסת'. הוא הבטיח לעצמו שביום ראשון הקרוב הוא יביא דחפורים ויתחיל בפועל בעבודת הבנייה, מבלי לדעת מהיכן ישיג את הכסף הדרוש לכך. היה לו תיאבון רוחני גדול, ועם התיאבון הזה הוא העמיד בתי כנסיות לרוב. ביישוב 'טנא-עומרים' הוא תכנן בית כנסת גדול, ותושבי המקום הניאו אותו: בקושי יהיה כאן מניין. ר' דן התעקש, וכיום המקום מלא מפה לפה".

מכאן מוביל אותנו החתן אל חדר הלימוד הפרטי של הרב דן מרצבך ז"ל. המקום נראה כאילו ננטש בעיצומה של עבודה. זהו חדר קטן בפאתי הסלון, אמה על אמה גודלו. קירות ביתו של אדם מעידים עליו: יש כאן ספרים בצפיפות גדולה, ותמונות של גדולי ישראל מכל חוג אפשרי - המעטרים את הכתלים: הגר"א ובעל התניא, הבאבא סאלי והגר"ש אויערבאך, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש ורבי אריה לוין.

זאביק פותח את ספר הזוהר שבו הגה חמיו רגעים לפני שיצא לנסיעת המוות. את הסימנייה השאיר בסמוך לפסקה שבה מובא: "והנה טוב מאוד - זה המוות". גם ספר התניא שבו למד רגע לפני שיצא לדרך שממנה לא שב - מסומן בפרק המדבר על 'צדיקא דאיתפטר'. ויהי לפלא.

אחיו של המנוח מספרים בהתרגשות על מבצע שינון המשניות שהנהיג הרב המנוח: "הנכד שלי שינן עשרות משניות בעל פה בשלושת ימי הטיול המשפחתי", מתרגש פרופ' מרצבך.

כיצד קיבלתם את האסון במשפחה?

"מטבע הדברים, ילדיו מקבלים את זה הכי קשה", מתייסר מרצבך. "האלמנה והילדים זקוקים לכוחות נפש עצומים. הם אינם מסוגלים להבין. אחד הרבנים שהגיע לכאן, אמר שזוהי בחינה של עקדת יצחק".

יש כעס על מאן דהו?

"לא, איש אינו מדבר על כעס. כולם אומרים שצריך לחזור בתשובה. שתי אחיות שגורשו מגוש קטיף, דיברו על כך שצריך ליצוק לצבא תוכן ערכי יותר".

מה הדרישה שלכם מצה"ל?

"שהם צריכים לבצע את המלאכה מבלי לפגוע ביהודים. היו מי שאמרו שיכול להיות שהעימות של המתיישבים וצה"ל אינו טוב לשני הצדדים. צריך לחזק את הצבא, אבל בכיוון החיובי, למגר את הטרור ולדעת מי האויב האמיתי. לפעמים נראה כי צה"ל מבולבל", אומר פרופ' מרצבך ומתכוון לפינויים המתבצעים במאחזים בלתי חוקיים. טוב שאחיו מירושלים אינו שומע אותו...

"צה"ל גילה אובייקט חדש, והאסון הזה היא תוצאה סמלית. צריך לטפל ביד קשה נגד האויב האמיתי של ישראל, ולא ביהודים שתפסו שטח כזה או אחר. זה לא התפקיד של צה"ל.

היד קלה מדי על ההדק?

"לא ממש, כי אתה רואה שהנהלים מאוד מחמירים. דווקא נגד האויב, עד שיורים אפשר להיהרג, חלילה, שלוש פעמים... אבל ישנם כשלים ברורים, ואין ספק שצריך לחנך את החיילים בצורה טובה יותר. אלוף הפיקוד הבטיח שיחזור אלינו עם המסקנות.

אם החייל היורה יבוא לנחם - מה תאמר לו?

"אני לא אגיד לו כלום. אני חושב מה הייתי עושה אם הייתי במקומו. מבחינתי, אם הוא אכן יבוא - אראה בכך גדלות מצידו. זה לא פשוט להסתכל בעיניים של אלמנה שהוא הרג את בעלה"...

מה תגיד לו?

"אגיד לו שצריך לחזור בתשובה, לפשפש במעשים. נכון שמאת השם היתה זאת - אבל מגלגלים זכות על יחד זכאי וחובה על ידי חייב. בתורה יש לכך התייחסות, בדמות שש ערי המקלט".

אתה עומד בקשר עם האח, רבי ראובן?

"בוודאי, הוא אחי. הוא יושב שבעה גם כן, בביתו".

אתה מסכים עם דעותיו?

"זכותו לחשוב מה שהוא חושב".

מגילת רות

"העבירות שלי גרמו שאחיי יהיו בהשקפה הלא נכונה", מייסר הגאון רבי ראובן מרצבך את עצמו.

לכאורה, אתם אלו שפרשתם מדרך המשפחה.

"לא נכון. כשאבי היה בחוץ לארץ, היתה לו השקפה קנאית. הוא עזר להחביא את יוסל'ה (שוחמכר - א"א)".

מה? זה חידוש!

"אתם לא יודעים? יוסל'ה היה אצלנו בפריז. כשרות בלויא התקרבה לנטורי קרתא והעבירו את יוסל'ה לידיה, היא עברה להתגורר בפריז, ואז היא התגוררה אצלנו, שכרה מאיתנו חדר. אבי השיא לה עצות כיצד להסתיר את הילד ואף עמד לצידה לאחר שתפסו את יוסל'ה. בכל הפרשייה הזאת הוא עמד לצד הציבור החרדי".

היכן הוא הוסתר עוד?

"בנובהרדוק, אצל רבי גרשון ליבמן. זה היה בפרברי פריז, בביסייר או ארמוטייר. לאחר מכן, הוא הוברח ללוצרן שבשוויץ, שם הוחזק אצל רבי משה סולובייצ'יק, ואחר כך אצל ר' זעוויל גרטנר בויליאמסבורג - שם נתפס".

היכן החלה ההיכרות עם רות בן דוד?

"היא היתה גיורת יראת שמים, והתעניינה בשכירת חדר למגורים. אנו השכרנו לה חדר, והיא התגוררה אצלנו שנתיים או שלוש. היינו קרובים אליה. בתקופה שלפני החלטתה לעבור לירושלים, היא התקרבה לרבי איציק'ל מאנטוורפן (כ"ק האדמו"ר מפשוורסק זי"ע - א"א)".

מי העביר לידיה את יוסל'ה?

"כשהיא נסעה לירושלים פנה אליה רבי אברהם אליהו מייזעס, שהיה ראש ישיבה בנטורי קרתא בסוף ימיו. הוא היה אומר שעל כל מכה שמקבלים מהמשטרה הציונית, מקבלים שכר בעולם הבא".

וכיצד הגעתם לקנאות?

"הפרשה של יוסל'ה קירבה אותנו להשקפה. פעם הלכנו לעשות כסף ל'שולע' (בית ספר לבנות - א"א) של תנועת עליית הנוער. הרב וסטהים שראה זאת, ביקש מאיתנו להפסיק. זה היה חידוש עצום: פעם ראשונה שמענו שמשהו שבא מהמדינה אינו כשר. אבי קיבל את זה במלוא הרצינות, ומני אז חדלנו מלגייס כספים עבור בית הספר".

הרב וסטהיים היה קנאי בהשקפתו?

"במושגים של צרפת הוא היה קנאי. הוא נהג לצאת מבית הכנסת כשערכו את ה'תפילה לשלום המדינה'.

"אני ירשתי מאבי את הרתיעה מפני הציונות", מספר הרב מרצבך. "לאחר שעלינו לארץ, באתי לבקר את רות בלויא, והיא הכירה לי את בעלה, רבי עמרם, ומני אז התקרבתי אליו".

מתי התקרבה משפחתך לציונות הדתית?

"השינוי החל כשהורי באו לגור בארץ ישראל. הרוח כאן היתה כזאת. הם גרו בשכונת בית וגן בירושלים, ושם הושפעו גם ההורים".

אלא שלא קנאי כמו הגר"ר מרצבך יניח לעצמו לפני שיאתר סממני קנאות אצל אבותיו. "סבי, ר' ראובן מאירס, כתב לפני שמונים שנה מאמר נגד היישוב של הציונים בארץ ישראל. רבי אברהם אליהו מייזעס הכיר אותו ממחנה הפליטים, שם שהו יחד עם רבי מרדכי צוקרמן. אבי היה הרופא במחנה, ועשה את מלאכתו בהתנדבות".

עלטה סמיכה יורדת על היישוב עתניאל. מנחמים שעשו את כל הדרך מירושלים, נחפזים לצאת לדרכם, על מנת שלא לעשות את הדרך החשוכה, בינות לכפרים, במעבה האפלה. קבוצת אחיינים, בני האחים, גומרת בדעתה לעלות למחרת "אל הדוד ראובן", כדי לקיים מצוות תנחומי אבלים אצל הדוד שככל שרחקה השקפתו מהשקפתם, כה קרוב ליבו לליבם.

זה יכול לקרות רק במשפחת מרצבך.

כ"ד בחשוון תשע"ב
התמונה האחרונה. צולמה ביום חמישי שעבר
התמונה האחרונה. צולמה ביום חמישי שעבר
 
הרב ע"ה עם ילדיו
הרב ע"ה עם ילדיו
 
חדר העבודה שלו עם התניא המבואר על השלחן
חדר העבודה שלו עם התניא המבואר על השלחן
 
בית האבלים, השבוע
בית האבלים, השבוע
 
האחים האבלים
האחים האבלים
 
בחתונה של אחיין
בחתונה של אחיין