ב"ה יום ראשון, י"ח חשוון תשפ"ב | 24.10.21
בצעירותו ובאחרית ימיו
בצעירותו ובאחרית ימיו צילום: ארכיון כפר-חב"ד
"אבא היה חסיד של 3 רביים" ● משפחה חסידית

פעם קרא לו הרב חדקוב: "הרבי רוצה שתייצג אותו בארץ-ישראל, בכפר-חב"ד. הוא שאל את אבי מתי הוא מסוגל לטוס, ואבא ענה בשיא הפשטות - "מחר". הרבי אמר שעדיף שיצא באותו יום. לא היה לו דרכון, לא הייתה לו ויזה, וכמובן - גם לא כרטיס, אבל ב'מזכירות' ארגנו עבורו הכול תוך שעה... ● גב' רבקה שרפשטיין, השליחה הוותיקה מסינסנטי, אוהיו, מספרת השבוע ל'משפחה חסידית' של שבועון 'כפר חב"ד', על אביה הרה"ח ר' שלמה אהרן קזרנובסקי ע"ה
מאת פרדי ברוד

האם גם את מוצאת הבדל בין השליחות הצעירות המסורות של ימינו ובין השליחות המסורות, בעלות הניסיון הרב שנשלחו לפני עשרות שנים? – יצאתי מהפגישה שלי עם הרבנית רבקה שרפשטיין בתחושה שיש בהן, בשליחות הוותיקות של פעם, איכות שליחות מסוימת, חדורה בהמון התקשרות, בהמון התמסרות וכמובן גם בהרבה הוראות ישירות, ברכות ותמיכה מהרבי.

זה, כמובן, לא מפחית את הקרדיט של השליחות שיצאו לשליחות לאחרונה, אלא שאני מודה על האמת, שיצאתי מהמפגש עם הרבנית שרפשטיין נפעמת – שתי משפחות המקור, גם שלה וגם של בעלה ז"ל, מקושרות וכרוכות בהיסטוריה החב"דית ובאילנא דחיי – מגדלות את הדור הבא, הילדים והנכדים, שרובם ככולם עוסקים בענייניו של נשיא הדור, ולכל זה מצטרפים סיפורים מרתקים מכל הכיוונים.

הרבנית מדברת בעדינות, בקול נינוח ושליו. היא פורסת את ה'אני מאמין' שלה בלי להתלהם, ולי נעים לשמוע, לשכתב ולהעביר אליכן. הכירו נא את הגב' רבקה שרפשטיין, השליחה הראשית בסינסנטי.

נולדתי בארצות הברית להוריי הרה"ח הרב שלמה-אהרן והרבנית חיה-פריידא קזרנובסקי ז"ל. גדלתי בשכונת בנסנהרסט, שבה שימש אבי כרב בשני בתי-כנסת, בלי אף חברה חב"דניקית בת גילי. איך ידעתי שאני חסידה של הרבי? – הקשר היה אז יותר דרך אבא. אבי החסיד היה רב וגר בשכונה מרוחקת, אבל הלב שלו היה ב'מזרח', בקראון-הייטס, עם הרבי. אבא היה הולך לכל פארבריינגען, 6 מיילים הליכה.

דבר נוסף שקישר אותי לחב"ד, היה התפקיד החשוב שנתנה לי אימי, החלוצה בנשים: אימא הייתה בין מקימות אגודת הנשים בבנסנהרסט למען בחורי 'תומכי תמימים' (בתחילה, כשהוקמה האגודה, נשלחו הכספים לוורשא, ולאחר מכן, כשהישיבה נפתחה בניו-יורק, העבירו נשות האגודה את הכסף לכאן), ועליי הוטל לכתוב כתובות על המעטפות שנשלחו לנשים – בדרך כלל כדי לכנס אותן לאסיפות. זיכרון ילדות בהיר במחשבתי הוא השולחן היפה שנהגה אימא לערוך לאסיפות הללו.

מספר שנים לאחר מכן יזמה אימא והייתה בין מקימות ועד ההורים של 'בית-רבקה'. לאירועים, שכללו הרצאה וכיבוד, היינו נוסעים בשני אוטובוסים וברכבת חשמלית (טרולי), כדי להגיע עם העוגות של אימא. ישבנו ומכרנו את העוגות, כדי להכניס כסף ל'בית-רבקה'.

אין להתפלא על מסירותה הרבה של אימא. היא גדלה בביתו של החסיד הידוע ר' אשר גרוסמן מניקולייב, שם ספגה את החסידישקייט שלה. אחד הסיפורים שאותו זכרה ועימו גדלנו היה זיכרון ילדות מדהים: כשאימי ע"ה הייתה בת עשר בערך, הגיעו שמועות מפחידות שהגויים הפורעים נמצאים בדרכם לעיר ניקולייב, שבה גרו. שכנים מפוחדים ברחו להתחבא בכנסייה קרובה, אחרים העמידו שתי וערב בחלונות הבית ודיברו על לב סבי וסבתי לעשות כמותם. אבל סבא אסף את אשתו ואת ילדיו ואמר להם, באידיש כמובן: "כאשר מאמינים בקדוש-ברוך-הוא ויש גם ביטחון ברבי, אין ממה לפחד". סבא סירב להתחבא ולהחביא את משפחתו. אימי, בת העשר, עמדה וצפתה בחלון הבית כיצד הגויים מתפרעים. חצר הבית התכסתה בנוצות מתוך כרים וכסתות שהפורעים שיסעו בחרבותיהם, אבל איש לא נגע בהם לרעה...

אחותי הגדולה ממני נשלחה ללמוד בבית הספר היהודי 'שולמית', אולם אני לא הלכתי לשם בעקבותיה, משום שנסיעות גרמו לי להרגיש לא טוב, ועל כן שלחו אותי הוריי, כפי שהיה מקובל באותן שנים, לבית-ספר ממלכתי בבוקר, ואחר הצהריים, בכל יום חול הלכתי ל'חיידר', שבו קיבלתי טעימה של לימודי יהדות. רובו של החינוך ניתן, כמובן, בבית. המשמעות של חינוך חסידי באותם ימים הייתה עבורי בעיקר באווירה של הבית: שולחן שבת עם סיפורי הרביים, ניגונים בשולחן שבת על-ידי אבי ואחיי וניגונים שהושרו בדיוק רב על-ידי אימי, 'קאשע' עשויה כוסמת בי"ט בכסלו ועוד כהנה וכהנה. ואם הזכרתי את ניגוני חב"ד של אימי, אוסיף רק שאימא סיפרה שכאשר הייתה ילדה צעירה, נהגה להתחבא מאחורי הדלת כשהתקיימו התוועדויות אצלם בבית. כאשר אביה רצה לוודא שהוא שר ניגון כלשהו באופן נכון במאת האחוזים, ידע שאפשר לסמוך עליה ושאל אותה על כך.

בשבת היה אבא מקריא לנו מתוך 'הקריאה והקדושה', ובדרך מבית הכנסת, אני זוכרת זאת היטב, היה מספר לנו על ליובאוויטש. אבא אמר לי: שום דבר בעולם לא יתאר את ליובאוויטש ביום-כיפור. ככל שאתאר, לא תביני, זה היה עולם אחר לגמרי... אבא תיאר לי את ליובאוויטש בשביעי-של-פסח, כיצד הבחורים התמימים שפכו מים ורקדו עליהם, עד שכל המים התייבשו... אני יכולה להעביר רק את המילים שלו, אבל כאשר אבא דיבר על ליובאוויטש, אור מיוחד נגה מפניו, דבר שהרשים אותי והעביר את המסר. אבא ז"ל זכה והיה חסיד של שלושה רביים: הרבי הרש"ב, הרבי הריי"ץ והרבי נשיא דורנו. הדרך שבה דיבר ונהג חרתה עמוק בלב את ההתבטלות שלו כלפיהם.

אתן דוגמה אחת משנים מאוחרות יותר, לביטול המופלא של אבא לכל ענייני הרבי.

פעם קרא לו הרב חודקוב ז"ל וביקש: הרבי רוצה שתייצג אותו בארץ-ישראל, בכפר-חב"ד. הוא שאל את אבי מתי הוא מסוגל לטוס, ואבא ענה בשיא הפשטות - "מחר". זה היה יום רביעי. הרבי אמר שעדיף שי?צא באותו יום, לא קרוב מדי לשבת. לא היה לו דרכון, לא הייתה לו ויזה, וכמובן - גם לא כרטיס, אבל ב'מזכירות' ארגנו עבורו הכול תוך זמן קצר מאוד, ובתוך כשעה היה הכול מסודר (באמצעות קשרים של המזכירות במשרדים הנכונים). אבא הגיע הביתה לארוז ולקחת מספר חפצים נחוצים; לולא זאת, אימא אפילו לא הייתה יודעת שטס...

כל החסידים ובני משפחותיהם השתוקקו לקבל את פניו של הרבי הקודם כשהגיע לארצות הברית בט' באדר ת"ש, אבל הכלל קבע שמותר להביא רק ילדים שעברו את גיל בר/בת מצווה, ועל כן שלחו אותי לבית הספר, כי הייתי קטנה (בעלי, לעומת זאת, כן הגיע לקבל את פני הרבי, כפי שאספר עוד מעט). הלכתי ללימודים ובכיתי, כי רציתי מאוד לראות את הרבי. מאוחר יותר קיבלתי פיצוי: יחידות ביחד עם הוריי, בה הביט בי הרבי במבטו החד והקדוש. את דבריו של הרבי הקודם לא הבנתי ביחידות הקצרה, אולם אחרי היחידות סיפר לי אבא על הברכות שקיבלתי. כילדה קטנה אני זוכרת דווקא מה לבשתי: שמלה פרחונית סגולה ועליה ז'קט לבן...

כאשר נפתח בית הספר הראשון של 'בית-יעקב' בארצות הברית, בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין, הייתי בכיתה י' והצטרפתי אליו. בכל בית הספר היה מספרן של התלמידות החב"דניקיות כמספר אצבעות כף יד אחת.

מאותה תקופה אני גם זוכרת התכנסויות-פורים בביתה של הרבנית נחמה-דינה ע"ה. היו שם, על השולחן הערוך במלכותיות, עוגת-רום וכלים נאים. הרבנית לא שמעה היטב, ועל כן השיחה עמה הייתה בדרך הכתיבה. הייתי קטנה וביישנית, יותר בתפקיד של צופה, והרבנית עודדה אותי לספר על בית הספר ועל חברותיי. בזיכרוני נמצאות בחדר גם בנותיה של הרבנית נחמה-דינה. את הרבנית הצדקנית חיה-מושקא לא שמעו כמעט. גם אם היא הלכה לשטוף כוס או להביא משהו – הכול נעשה בשקט, ועם כל זה הצליחה לשדר חמימות רבה.

סיפורים מחדרו של הרבי

נישאתי לבעלי ז"ל בי"ד באלול תשי"ד. היינו שנינו מורים, וכך הגענו לקבוע את מקום מגורינו בעיר סינסנטי שבמדינת אוהיו.

מנקודה זו מתחילים חיי השליחות שלנו, אבל לפני שאגיע לסיפור השליחות, אני רוצה לשתף את הקוראות בתולדותיו של הבחור שעמו התחתנתי.

בעלי ע"ה, הרב החסיד ר' עזריאל-זעליג שרפשטיין, נולד בכ"ב בכסלו תרפ"ט להוריו, הרב אברהם-זאב ואסתר בברוקלין.

חמי, הרב אברהם-זאב, גדל בלטביה והתחתן עם אשתו הראשונה, שנפטרה באורח טראגי שנים ספורות אחרי הנישואין, בהותירה אחריה ילד. זמן-מה לאחר מכן הוצעה לו משרת שוחט בניו-יורק, ובניו-יורק פגש את אשתו השנייה, שילדה לו בן ובת ונפטרה ל"ע. רק אחר כך נשא בזיווג שלישי את חמותי, הגב' אסתר, שהגיעה לניו-יורק מוורשא. נולדו להם שני בנים: מוטל וזעליג.

המשפחה גרה באיסט-סייד, ובעלי זכר את החיים היהודיים העשירים שהיו בשכונה הזו: ברדיוס של ארבעה רחובות צפופים היו 35 בתי-כנסת לפחות. ביתו של חמי היה הכתובת לחסידי חב"ד בניו-יורק. מספרים במשפחה שבביקורו הראשון של הרבי הקודם בארה"ב בחן הרבי מספר שוחטים ובדק את החלפים שלהם, ומתוכם הוא בחר בחמי שישמש כשוחט שלו, לא רק בשל כישוריו כשוחט, אלא גם בשל היותו בעל זקן מלא – דבר שהיה באותם ימים מראה נדיר באמריקה. בביקור זה לקח חמי את שני בניו ליחידות אצל הרבי הריי"צ נ"ע. בעלי היה בסך-הכול בן שנה וחצי. במהלך אותה יחידות הגיע בעלי התינוק אל החלון הפתוח. הרבי הסתובב מיד ואמר שייקחו אותו משם ויסגרו את החלון. לא היה פרט שנעלם מעיני הרבי.

המשך הסיפור האישי המרתק השבוע במוסף 'משפחה חסידית' של שבועון 'כפר חב"ד'

ט' באלול תש"ע