ב"ה ערב ש"ק, י"א כסלו תשפ"א | 27.11.20
הרב ברוד והרב רודרמן
הרב ברוד והרב רודרמן
נכנסים לאלף הבא

לרגל הופעת גיליון האלף, בכירי מערכת 'שיחת השבוע' בראיון לעיתון 'בקהילה' על העלון שנולד על רקע כאב אידאולוגי (בארץ)
אבי שלום
איך מגדירים הצלחה של עיתון, נשאל פעם אחד מעורכי העיתונים הנחשבים בארצות-הברית. התשובה לא פשוטה, אמר וביקש לחשוב. בסוף ניסח בדייקנות: עיתון משובח הוא עיתון שנהג המשאית יתעניין בו והפרופסור לא יתבייש בו. קוראי 'שיחת השבוע' יהיו בטוחים שהעורך האמריקני כיוון באותם רגעים בדבריו, אל העלון שהם כה אוהבים. כי כזו היא השיחה של השבוע.

כשהמוני בית ישראל יקראו בשקיקה את הגיליון החגיגי שיצא לבתי-הכנסת לקראת השבת הקרובה, גיליון האלף – עורך שיחת השבוע, הרב מנחם ברוד, יאמץ את מוחו כדי לרתק את קוראיו בגיליון הבא: גיליון ה-1001.

והוא יצליח, מן הסתם.

אותה נוסחת פלא, שאין לה מתחרים (למרות שרבים כבר ניסו) משחזר ברוד שבוע אחר שבוע. הכול מכנים את הרב מנחם ברוד כאמן המילה הכתובה. כל פעם שהגיליון יורד ממכבש הדפוס הוא קונה לעצמו מחדש, ביושר, את התואר המוערך הזה, בכל רחבי המדיה העיתונאית.

"היה יהודי, תושב רעננה, שחי עם אישה לא יהודייה", מספר ברוד. "הוא קרא ב'שיחת השבוע' סיפור קצר שכתבנו על יהודי מאירופה שהיה לו קשר דומה והשליח, הרב שבתי סלבטיצקי, שלח אותו לכ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל. הרבי אמר לו, 'אני מקנא בך'. אותו יהודי היה בהלם. הרבי המשיך: 'כשהקב"ה נותן ליהודי ניסיון, הרי הוא סולם שעל-ידו יכול הוא לעלות למדרגה גבוהה מאוד. אני לא קיבלתי את הסולם הזה'. היהודי מרעננה, קרא את הסיפור הזה ב'שיחת השבוע'. והמילים הללו חדרו ללבו.

"הוא טלפן אל שליח חב"ד ברעננה, הרב אליהו שדמי, וביקש להיפגש עמו בדחיפות. זה היה בבוקר ערב חג הפסח, אבל השליח חש שיש דברים בגו. 'קראתי סיפור מדהים ב'שיחת השבוע'', פתח היהודי בהתרגשות, 'אני חייב לנתק את הקשר עם האישה'.

"כל מי שיביט על התמונה שלו היום", מדלג ברוד לסוף הסיפור וארשת של התרגשות נסוכה על פניו, "יראה יהודי בכיפה גדולה, עם זקן עבות. שומר תרי"ג מצוות. אנשים שינו את חייהם בעקבות מה? בסך-הכול קראו את 'שיחת השבוע'", הוא אומר בהצטנעות.

"כשאני יושב במשרד ועורך את הגיליון הזה", מספר ברוד, "אני מעמיד לנגד עיניי את כל גווני הקהל. אני מנסה לחשוב איך כל חוג, החל מחרדי ממאה-שערים וכלה במי שמניח כיפה לראשו רגע לפני התפילה, ימצא עניין ב'שיחת השבוע' וייהנה ממנו.

"לא פעם", הוא חושף, "פונים אלינו יהודים חרדים בטענה שהם לא היו רוצים לראות כל-מיני סקטורים אחרים. צר לנו. אנחנו לא מקבלים את הגישה הזו. לנו יש מטרה: שכל יהודי ירגיש שהגיליון הזה נכתב בשבילו".

תשובה חיובית לעליהום

בשעה שבתי-הכנסת מוצפים במאות סוגי גיליונות, שנולדו בחלקם לסיפוק מאוויים כלכליים ובשוליהם 'ווארט' לפרשת-שבוע, כדי לצאת-ידי-חובה, מתברר כי הורתו ולידתו של 'שיחת השבוע' באו מתוך כאב אידיאולוגי עמוק של הרב מנחם ברוד, היום דובר חב"ד.

הימים הם ימי תשמ"ו. לברוד, כותב צעיר, יש חלום ישן: להוציא-לאור גיליון יהודי שיביא את דבר היהדות הצרופה, ברוח חסידות חב"ד עליה הוא אמון.

"באותה תקופה", הוא מספר, "היה בארץ עליהום רציני, מתקפה חריפה כנגד חזרה בתשובה, קירוב ליהדות. מה שהיה מתסכל מאוד הייתה העובדה שבעצם התקשורת העמידה מסנן, שהעביר רק את ההתקפות ואת המקרים שבהם נוצר סכסוך. לעומת זאת, התמונה האמיתית, של יהודים שמתקרבים ליהדות ומחוללים מהפך חיובי בבית ובכל המשפחה, לא ניתנה לציבור.

"הייתי מוטרד מכך שיש המוני יהודים, אפילו מסורתיים, שאינם חשופים לתקשורת דתית וחרדית – ובעצם אין להם סיכוי לקבל תמונה מאוזנת. כי הם מאמינים למה שהם קוראים בעיתון ושומעים ברדיו".

מכאן הגיע לגיליון פרשת-שבוע. אם לדייק, גיליון יהודי שיש בו גם פרשת-שבוע. או-אז התיישב לתכנן את הגיליון הראשון. הוא בנה את התמהיל: בחזית הגיליון יופיע מאמר אקטואלי, פרי ידיו של ברוד, מן המהוקצעים שבתקשורת הכללית. בשבוע שעבר, לדוגמה, כתב על שלטון החמאס. ("אני משתדל", הוא אומר, "שגם כשאני 'נוגע' בדברים כואבים, סגנון הכתיבה יסגיר אהבת ישראל כי זאת האמת"); העמוד השני מוקדש לפרשת השבוע. בחלקו העליון, רעיון מעובד משיחותיו של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל ובחציו השני, 'ווארטים' קצרים ו'אמרת השבוע'. העמוד השלישי מכיל רעיונות ומושגים מתורת החסידות ודרכיה ו'מעשה שהיה'. ובעמוד הגב, מעל 'פינת ההלכה', הצבע של 'שיחת השבוע' – 'חיים יהודיים'.

הגיליון הראשון יצא והתגובות הנרגשות לא איחרו להגיע. אבל לא ביום אחד הורחבה התפוצה לכדי כל בית-כנסת.

באי בתי הכנסת לא בהכרח מודעים לכך, אולם 'שיחת השבוע' הוא גיליון נמכר לכל דבר. כדי שהגיליון יגיע לידיהם יש מי שמשלם על כך. אמנם, המחיר שאותו משלמים גבאי בתי הכנסת מסובסד. מי שהאמין בגיליון מתחילת הדרך, העניק לו את המימון הראשוני ומלווה עד היום את המשך הופעתו והתפתחותו, הוא יו"ר צעירי-חב"ד, הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב.

סיפור חיים נחשף

למרות ששמו לא מופיע ברשימת הקרדיטים של 'שיחת השבוע', אחד מיתדות 'שיחת השבוע' הוא הסופר החסידי, ר' זלמן רודרמן. רודרמן, המוכר לקוראי 'בקהילה' מהסיפור השבועי ומהכתבות הנושאות את שמו, כותב ב'שיחת השבוע' את המדורים הפופולאריים 'מעשה שהיה', ואת 'חיים יהודיים', שבו הוא מגולל סיפור חיים של יהודי אחד.

שבוע אחד יהיה זה קשיש ניצול שואה, בשבוע השני יתראיין כוכב צעיר בשמי הזמר. במרוצת השנים, פגש רודרמן מאות אישים שונים והאזין להגיגיהם. לכל אחד סיפור-חיים מרתק משלו.

לרודרמן אמנות משלו. לעתים קרובות, המרואיין עצמו עמד נפעם מול התוצאה. אינפורמציה כה רבה דחוסה בשורות כה מועטות. כי בסיפור הקצר שכותב רודרמן יש התחלה, אמצע וסוף בעוד שכולו, אם תספרו לפרטים, מתפרס על-פני לא יותר מ-400 מילים.

איך אתה מגיע לדמויות?

"זה בהחלט מאתגר, להגיע כל שבוע לדמות חדשה", מודה רודרמן. "אך לא מעט מהסיפורים מוצאים את דרכם אלינו. באשר לאופי המרואיינים, הוא אומר: יש לנו שני קריטריונים עיקריים - שיהיה מעניין ושיהיה 'יהודי'. אם אפשר שתהיה בו גם תועלת ממשית לציבור – עוד יותר טוב. זה יכול להיות סיפור של חזרה בתשובה כמקור לחיזוק וזה יכול להיות גם ספר חשוב או פרויקט אחר שיכול לתאר את היהדות, כפי שהיא חיה בפועל. שבוע אחד יהיה זה סיפורו האישי של יהודי פשוט מבאר-שבע ושבוע לאחר מכן אספר על מפעלו של חרדי תלמיד-חכם מבני-ברק".

אין ספק שבגנטיקה הרודרמנית מופיעים מוטיבים של הקשבה והזדהות עם המספר. אבל זו התפתחה לא מעט הודות לניסיון שצבר בכתיבת המדור וראיונות של האישים. ר' זלמן חווה במסגרת זו לא מעט ריגושים קשים של אנשים שמצאו בו אוזן קשבת, מבלי שהכירוהו שנייה קודם לכן. "זה גורם לכך", הוא מספר, "שיש אנשים שמספרים ל'שיחת השבוע' באמצעותי סיפורים שמעולם לא סיפרו לאיש. הם צופנים בליבם סיפור אישי בן 70 שנה ומספרים אותו לראשונה, לי.

"אתן לך דוגמה: פגשתי יהודי בן 85 מרמת-גן. מכר משותף אמר לי, שמע, יש לו סיפור על תפילת יום-כיפור במחנה הריכוז פלשוב. התקשרתי אליו, הצגתי את עצמי. וקבענו פגישה.

"אני בא אליו הביתה ופוגש אותו ואת רעייתו הקשישה. פתאום הוא אומר לי, 'אני רוצה לספר לך סיפורים שאפילו לילדיי ולנכדיי לא סיפרתי עד כה. לא יכולתי לספר להם על גודל הסתר-הפנים'.

"וללא הודעה מוקדמת, מבלי שהכרנו רגע לפני, הוא מתחיל לתאר דווקא באוזניי את הדברים הקשים ביותר שחווה באותו מחנה. הוא תיאר לי את המעמד שהוא, כנער, נפרד מאביו ברגעיו האחרונים. 'אנשים מלווים את אביהם לאחר המוות, ואני ליוויתי את אבי אל מותו', ייבב והוסיף, 'בערב אני חוזר ועולה על הדרגש שלי. ללא אבי לצידי, קר לי ועצוב לי. אני יודע שזהו, נותרתי בודד בעולם'.

"אותו יהודי זקן ישב מולי ומירר בבכי. הוא המשיך לתאר לי רגע מצמרר שבו חייל נאצי יורה בראשו של חבר שלו בעיירה. הוא מתאר את הזרם האדיר של הדם ואיך שהוא עצמו רץ לצריף ושם נופל ומתעלף מגודל הזוועה. 'אם הייתי מתעלף לעיני הנאצי, הוא היה יורה גם בי ולא הייתי מדבר איתך היום', הוא אומר לי ותופס בחוזקה בידי".

בלי פוליטיקאים

"הקו האדום שלנו", אומר רודרמן, "הוא, שאנחנו משתדלים מאוד לא לראיין פוליטיקאים. נדמה לי שלא חטאנו בזה. כי בשביל פוליטיקה יש מספיק מסגרות אחרות. חוץ מזה, אנחנו מבקשים לתת לקוראינו את התחושה שהתכנים של 'שיחת השבוע' נועדו לשרת אותם, מה שבהחלט לא עולה בקנה אחד עם ראיונות פוליטיים, שתמיד נותנים הרגשה כי הם נועדו לשרת בעיקר את המרואיין".

לפני שנים, עמד על דוכן הכנסת ח"כ אלי דיין, שכנציג הדתיים במפלגת העבודה צעק 'בגנותו' של 'שיחת השבוע'. "העלון הזה הפך את הסכמי אוסלו לבלתי לגיטימיים בקרב הציבור הדתי". "אנחנו רואים בזה מחמאה", אומר הרב ברוד בתגובה.

אותו תמהיל ייחודי שאפיין את 'שיחת השבוע' בימיו הראשונים, לא השתנה יותר מדי עד היום.

יש איזו תחושה, תהינו באוזני הרב ברוד, שאם אתה לא משנה, אתה כאילו מנוון.

"כל פעם הגענו למסקנה שפשוט אי-אפשר לשנות. הגיליון, ברוך ה', בנוי בצורה שאם אתה מוריד משהו, זה פשוט יהיה חסר לאנשים. ולהרחיב אותו? אנחנו לא רוצים".

גם את שטחי הפרסום הם לא מרחיבים, למרות שהוצעו להם, כדבריו, לא פעם פיתויים כלכלים גבוהים. "הכוח של 'שיחת השבוע' הוא בקומפקטיות שלו", מנסח ברוד בקפידה. "בכך שהוא מותיר לקורא טעם של עוד".

אם כי, מבטיח ברוד, אנשי המערכת עומדים כל הזמן עם האצבע על הדופק, וכך, למשל, כבר בקרוב נוכל ליהנות מצבע מלא.

ועוד משהו מוסיף העורך הוותיק: "בסופו של דבר, הקהל מצביע בעיניים. אין לי שום ספק שבמשך השבוע העיתון שלנו עובר כחצי מיליון ידיים של יהודים בעולם".

הרב ברוד מספר עוד סיפור שממחיש עד כמה הגיליון הדק הזה מצליח להשפיע על נשמות. "לקראת גיליון האלף, קיבלנו מכתב מאישה שמתגוררת בנהריה. היא באה מבית מסורתי, אבל כיסוי ראש מעולם לא בא אצלה בחשבון. לפני 12 שנה התגלגל לידיה הגיליון. היא קראה את המדור ההלכתי שהוקדש באותו שבוע לחשיבות כיסוי הראש, ובו-במקום השתכנעה. באותו רגע החליטה שהיא מתחילה לכסות את הראש. ביום ראשון היא קמה לצאת לעבודה, אבל הכיסוי היחידי שמצאה אצלה בבית היה כובע טמבל.

"היא לא הייתה מסוגלת ללכת ללא כיסוי ראש, למרות, שרק לילה קודם היא הרגישה בכך בנוח, אז היא הלכה לעבודה בכובע טמבל. במשך כל היום שאלו אותה הלקוחות והעובדים, מה קרה לך? יש שמש בחנות? אבל היא לא נשברה. לא הייתה מסוגלת יותר לא להשתמש בכיסוי ראש. בהמשך, כמובן, קנתה לעצמה כיסוי שמתאים לה".

באחד ממדורי 'חיים יהודיים' ראיין רודרמן את יוסי גיל (קרישבסקי), שיש המכנים אותו המומחה הגדול ביותר למוסיקה החסידית השורשית. "הוא עיוור כמעט מלידה", מספר רודרמן, "המאזינים ששומעים אותו מגיש מוזיקה, בשפתו הייחודית, לא יכולים להעלות בדעתם שכל הידע שהוא מגיש לצד כל שיר ותולדותיו, אינו אלא פרי זיכרון פנומנלי. ראיינתי אותו והוא נאות לחשוף את סיפורו הנוגע ללב. ביום שישי, שעות ספורות לפני כניסת השבת שבה אמור היה הריאיון להתפרסם בבתי-הכנסת, אני מקבל טלפון מיוסי גיל בהאי לישנא: 'כעת גמרו לקרוא לי את מה שכתבת עליי. ואני כולי נרגש'. זה מסוג הראיונות והתגובות שלא שוכחים"...

"קשה לומר", מוסיף רודרמן, "שהגיליון שלנו הוא גיליון שבא להאיר את העולם בסקופים מרעישים. אבל כנראה שאנחנו מעניינים. לא פעם, ולא פעמיים, הסיפורים שהופיעו ב'שיחת השבוע' זכו לפולו-אפ בעיתונים וברשתות התקשורת".

באדיבות העיתון 'בקהילה'.

א' באדר תשס"ו
הגב לכתבה

תגובות
1
1. "שיחת השבוע" זקוק לרענון
אין חולק על העובדה שמדובר בצוות מוכשר ואחראי, אולם נראה שכיום יותר מתמיד דרוש סוג של ריענון.

היום יש מקום לסגנון יותר אישי, עם "מיץ", צד להרשמיות והמכובדות שהגיליון משדר.

את "שולחן שבת", למשל, אפשר כבר להחליף במדור שיעביר בנימה אישית רעיונות קצרים ומאלפים מתוך שיחותיו של הרבי הקשורים לחיי היומיום, כמו שעושים, למשל, באתר "חבד.אורג" ועוד. הסגנון הזה, שהוא השולט בין השלוחים בארה"ב (ובחו"ל בכלל) לא קיים בארץ בכלל, וחבל מאוד מאוד.

בכלל, נדמה שיש מקום לעוד כוחות צעירים וסגנונות חדשים, לצד ר' מנחם ברוד, שמצטיין כמובן בבהירות ובליטוש מיוחד, אך בכל פרסומי צא"ח מורגש החסר בגיוון והשמירה על הסגנון הרשמי האחיד. קצת חבל שכך.

זאת ועוד: אין לנו אתר אינטרנט ראוי לשמו, אין עלון מתאים לאנשים שאינם שומרי תומ"צ (ושיחת השבוע אינו מתאים, ובפרט לדוברי עברית בחו"ל).

אין ספק: הפצת המעיינות בארץ זקוקה לסוג של רענון. אנחנו צריכים ראש גדול, כמו באמריקה. נסו להשוות פרוספרקטים אטרקטיביים של שלוחים בארה"ב למודעות תהלוכת ל"ג בעומר שאנחנו מנפיקים. אנא, הרימו הכפפה!!
ג' באדר תשס"ו