ב"ה יום חמישי, י"ח תשרי תשפ" | 17.10.19
ד"ר אלכסנדר שיינין
ד"ר אלכסנדר שיינין צילום: עזרא לנדא, כפר חב"ד
מצד אחד לנין, מצד שני מענדל

סיפורו של רופא הילדים ד"ר אלכסנדר שיינין – מלנינגרד לבת-עין • שלח את עמי ויעבדוני • הכתבה מתפרסמת השבוע במגזין של השבועון "כפר חב"ד"
ארי אליסון, כפר-חב"ד

כדי להיות יהודי בברית-המועצות, היית צריך קודם-כל לרצות את זה, להתעניין בזה, ואז – להצליח להשיג את זה", אומר ד"ר אלכסנדר שיינין.

היום הוא יהודי שומר תורה ומצוות, רופא ילדים, החי עם משפחתו ביישוב בת-עין שבגוש-עציון. השיחה עמו מחזירה אותו יותר משלושה עשורים לאחור, אל הימים שבהם היה בחור בשנות העשרים לחייו, סטודנט לרפואה באוניברסיטת לנינגרד.

"בזמנים ההם, בימי השלטון הקומוניסטי, לא היה ניתן להשיג מידע בנוגע ליהדות", הוא מסביר. "זה היה כמעט בלתי אפשרי, ומסוכן. המשטרה והק-ג-ב היו עוקבים אחרי כל מי שהגיע לבית-כנסת, ובכל מקום התהלכו מלשינים שדיווחו על אנשים שהתעניינו בספרים יהודיים או קיימו מצוות כמו הדלקת חנוכייה, אפיית מצות וכדומה. למעשה, לא רק היהדות; כל הדתות – להבדיל – הושמצו והוצגו באופן שלילי. זו הייתה האווירה ברחוב, בין האנשים ובאוניברסיטה שבה למדתי".

שיינין נזכר בעצמו, תלמיד מן המניין באוניברסיטה הקומוניסטית. בין הקורסים הנלמדים היו כאלה שהוגדרו חובה על כל הסטודנטים, ובהם קורס 'אתאיזם מדעי'. "למדנו שם ספרים כמו 'שקיעת היהדות' ועוד בסגנון, שמציגים את התורה והמצוות בצורה שלילית ונלעגת מאוד. אני דווקא הפקתי תועלת רבה מאותם חומרי לימוד... מהם למדתי על היהדות".

לסטודנט אלכסנדר הייתה מחברת, ובה היה רושם כל פיסת מידע שהצליח לדלות מן החומר הלימודי על תורה ומצוות. "למשל, כשלמדנו בקורס על מנהג 'פרימיטיבי' של היהודים, לסובב תרנגול סביב הראש בערב יום-הכיפורים, מיהרתי לרשום במחברת את כל פרטי מנהג ה'כפרות', כמובן ללא הפרשנות הארסית של הקומוניזם. וכשקראתי בספר של הסופר 'שלום עליכם' על חג החנוכה, ציינתי במחברתי את כל המנהגים והניואנסים של החג, אותם הצלחתי לדלות מתוך הסיפור".

ואיך הגיבו ההורים והסביבה להתעניינות שלך ביהדות?

מסתבר שלא בהתלהבות רבה. "אני בא ממשפחה אקדמאית. אמי רופאה ואבי היה מהנדס ראשי במפעל גדול. כמו רוב יהודי רוסיה באותה תקופה, הקשר שלנו עם היהדות היה כמעט אפסי. כילד אני זוכר את המצה שאכלנו בתקופת האביב, בלי מילה אחת על מהות חג הפסח. פה ושם היו שביבים של מסורת. דיבורים על יהודים באו רק בהקשר של תופעות אנטישמיות או פוליטיות, ללא שום אזכור של מצוות והלכות".

ובכל זאת, מצאת את עצמך, כבחור צעיר, מחפש את השורשים היהודיים.

"אכן כן. כבר מילדות נמשכתי לרוחניות, חיפשתי את עצמי. סבתא שלי מצד אימא עבדה כספרנית, והייתה לה יכולת להעביר סיפורים בצורה מרתקת ואותנטית. ממנה שמעתי זיכרונות מה'שטעטל', מילים ביידיש וסיפורים על חיים של פעם בכפר יהודי ברוסיה הלבנה. ככה 'הרחתי' קצת יהדות.

"כשגדלתי והתבגרתי, הכרתי חברים שהתעניינו בהיסטוריה יהודית, אבל כידע, לא כאמונה. אני המשכתי לחפש את אותה אווירה מהסיפורים של סבתא שלי. אמרתי לעצמי, אני לא רוצה לשמוע מאחרים, אני רוצה להיות זה שיודע בעצמי".

מצה על הקיר

חלק מ'מסע החיפוש העצמי' שלו, נזכר שיינין, עבר דרך ספרון קטן ודק, שידידה של סבתו הביאה מבית-הכנסת. בספר הופיעו תפילת 'קדיש', תפילה לשלום ממשלת ברית-המועצות ולשלום עולמי וכן רשימה של חגים: ראש-השנה לצד יום השנה למהפכה הקומוניסטית... "אפילו את אותיות הא"ב לא ידעתי לקרוא", הוא משחזר. אבל הן דיברו אליו ונגעו ללבו, והוא החליט לעשות מעשה: "לקחתי מצה, שגם אותה הביאה חברה של סבתי, והעתקתי עליה בדיו שחורה את מילות ה'קדיש', בלי להבין את משמעותן. אחר כך מרחתי על המצה שכבת לכה שקופה ותליתי אותה על הקיר. בשבילי היא סימלה יהדות, אידישקייט, עוד הרבה לפני שידעתי מה זה".

הוא נזכר גם בחג שמחת-תורה. "סבתא שלי סיפרה שבחג הזה מגיעים צעירים יהודים לבית-הכנסת, לרקוד ולחגוג. בפועל, ליד כל בית-כנסת היו ממתינים אנשי משטרה ובולשת, ומצלמים את הנוכחים. היו שם גם נציגים מכל האוניברסיטאות, שבאו לבדוק אם בין המשתתפים נמצאים גם תלמידים שלהם".מה היה קורה לתלמיד שנתפס?

"הנהלת האוניברסיטה הייתה מזמינה אותו לפגישה, ושם היו חוקרים אותו על מעשיו בבית-הכנסת. אם הוא היה מתנצל ומבטיח שזה לא יקרה שוב, הכל היה בסדר, אבל אם אותו תלמיד היה מעז לומר שנמשך לבדוק מה קורה שם, והיו חושדים שהוא אכן מתעניין ביהדות, הוא היה נזרק מהלימודים. השלב הבא היה מידי – גיוס לצבא".

ובצבא, מוסיף ד"ר שיינין, ברגע שזיהו שמדובר בחייל יהודי, היו מציבים אותו הרחק מביתו, בקרב חיילים גויים. כך במשך שנתיים תמימות היה הצעיר מבודד ומושפל, ללא אפשרות ליצור קשר עם משפחתו או לחיות חיים יהודיים.ואתה המשכת להתעניין ביהדות, למרות הכל.

"זה היה חזק ממני. אבל ברוך ה', סיימתי את שנות הלימודים בלי בעיות והמשכתי אחר כך לעבוד ברפואה, הכל במקביל להתקרבותי לתורה ומצוות".

הצעד המשמעותי הראשון שלו, הוא מציין, היה בנסיעה עם מספר חברים, לשמוע להקת 'כליזמרים' יהודים. "היינו קבוצה של שלושה-ארבעה ידידים, שהתעניינו ביהדות וחיפשנו אחר מקורות. שמענו שבליטא עומדת להופיע להקת 'כליזמרים' ביידיש, ומיהרנו לנסוע. במהלך הביקור בעיר סיירנו בבתי-קברות יהודיים, ופגשנו זקנים יהודים שסיפרו לנו על חייהם בעבר.

"לפני חג הפורים, אליו התוודענו מתוך ספר קריאה, נסענו לקובנה. ביקרנו ב'קברי אחים' מתקופת השואה, והבאנו משם קרעי ספרים שהצלנו מבין ההריסות וכן זוג תפילין שמצאתי במקום ובו אני מתפלל עד היום. שם, מול עשרות אלפי קברי יהודים שנרצחו בשואה, התחזק בי הרצון להיות יהודי".

בקובנה, ביקרו החברים בחנויות של גויים, ומצאו שם קטעי זיכרונות מהחיים היהודיים שהתנהלו בעיר לפני השואה. מאחד המוכרים, רכש שיינין זוג פמוטיות. גם בית-כנסת הם גילו במקום, ובו כמניין יהודים קשישים שהתרגשו מאוד מהביקור. "חגגנו איתם את חג הפורים והם כיבדו אותנו במאכל שמעולם לא ראינו קודם לכן – 'המן טאש', 'אוזני המן'".

בתום המסע שב שיינין לחבוש את ספסלי האוניברסיטה, וכשסיים, החל לעבוד כרופא-ילדים בלנינגרד. רק אז, לאחר שסכנת הגירוש מהלימודים חדלה לרחף מעל ראשו, העז לבקר בבית-הכנסת בעיר.

"זה היה ערב יום-הכיפורים", הוא מספר. "הייתה לי כיפה שחורה, מרובעת, מתנה מחבר שהגיע ממוסקווה. רק כשנכנסתי לבית-הכנסת, הוצאתי אותה מכיסי וחבשתי אותה. באותו רגע ניגש אליי אחד המתפללים, יהודי קשיש, וחיבק אותי בהתרגשות. 'איזה ילד, איזו כיפה חסידית! בוא, הכנס!', הוא הזמין אותי".

הקשיש, שיותר מאוחר התגלה כחסיד חב"ד, הזמין את אלכסנדר אליו בחג הסוכות. הוא הכיר לו כמה יהודים נוספים, כולם עוסקים בשליחות יהודית ברחבי רוסיה. חבר אחר של שיינין הכיר לו את ר' יצחק קוגן, 'הצדיק מלנינגרד', והוא היה זה שליווה את אלכסנדר, צעד אחר צעד, לעבר יהדותו.

רופא, שוחט ומוהל

"הרב קוגן היה מוסר שיעורים אצלו בבית, במטבח", נזכר ד"ר שיינין. "ואני נסחפתי כולי והרגשתי שסוף-סוף מצאתי את הדרך, את הכיוון למה שאני מחפש".

הוריו, כזכור, לא שמחו במיוחד על צעדיו החדשים. "אבי, כמהנדס בכיר, לא היה יכול להרשות לעצמו לגלות סממנים יהודיים. הוא היה אמור להפגין נאמנות מלאה לרעיון ולמפלגה הקומוניסטית, גם אם בתוך ליבו לא חש כך".

כשהשהייה בבית ההורים הלכה ונעשתה בלתי אפשרית, עזב הרופא הצעיר את הבית ושכר לעצמו חדר קטן בדירת גויים. "כמה ארגזים שימשו אותי כשולחן, ועוד כמה – לארון", הוא מתאר. כשאך התמקם ב'דירתו' החדשה, ביקש שיינין מהרב קוגן שימסור אצלו בחדר המגורים שיעורים בעברית.

הוא נזכר בשיעור הראשון. "הרב לימד את המילה 'שלום', לא רק במשמעות של ברכה כשמתראים או נפרדים, אלא גם כאחד משמותיו של הקב"ה. כך, במקביל ללימוד השפה העברית, למדנו מושגים ביהדות.

"במהלך אחד השיעורים הראשונים", הוא מוסיף, "הוציא הרב קוגן נרות מכיסו, סידר אותם על כיסא, בירך והדליק. אז חגגנו, לראשונה בחיינו, את חג החנוכה".

צעד אחר צעד הופיעו סממנים נוספים: בדלת החדר נקבעה מזוזה, שיינין התוודע לכללי ודיני הכשרות, וכשהרב קוגן החל ללמוד שחיטה, הוא התלווה אליו ולמד גם-כן את הדינים. בסופו של הלימוד הוא נבחן בידי הרב רפאל נימוטין ע"ה, והוסמך להיות שוחט.

"באותה תקופה החלו להופיע ברוסיה שלוחים רבים, של חב"ד אבל גם של ארגונים נוספים: אמריקאים, ציונים, קונסרבטיבים ועוד. בתחילה לא כל-כך הבנו מה ההבדלים ביניהם. כך למשל", הוא נזכר, "בערב פורים התכנסנו לקרוא את מגילת-אסתר. היינו קבוצה של צעירים בתחילת דרכם ביהדות, והייתה לנו קלטת שבה נשמעה קריאת המגילה, שהוקלטה בידי ארגון יהודי-קונסרבטיבי. כבר עמדנו להפעיל את הטייפ, כשלפתע נכנסה לחדר קבוצת שלוחים, חסידי חב"ד, שבאו לחגוג איתנו את הפורים, וכמובן שגם קראו לנו את המגילה, כדת וכדין".

בין שלוחי חב"ד שהגיעו ללנינגרד היה גם חסיד קשיש, 'רוסי של פעם' כהגדרת שיינין, שפגש בו בעת התכנסות אצל הרב קוגן. כששמע שאלכסנדר הוא רופא במקצועו, מיהר לפסוק: 'אם אתה רופא, אתה תהיה גם מוהל'.

"אני עצמי עוד לא הייתי מהול אז", אומר שיינין באירוניה. "כבר למחרת נסעתי למוסקווה, לכתובת שמסר לי אותו חסיד. שם, בדירת סתר, עברתי ברית מילה בידי הרב אברהם גנין ע"ה".

כהמשך לדבריו של אותו חסיד, החל שיינין ללמוד הלכות מילה. "נסענו, קבוצת יהודים, לריגה, אל הרב אברהם מדליה. שם, הרחק מעיניו הבולשות של השלטון, הוא לימד אותנו את ההלכות והדינים. כך הפכתי למוהל, שנוסע ברחבי רוסיה ומכניס יהודים בבריתו של אברהם אבינו".חבריך למקום העבודה, כרופא, לא חשדו בך עקב הנסיעות הממושכות?

"אני מגדיר את זה כ'כוח של אמונה'. רבים מחבריי שהיו פעילים פוליטיים אידאולוגיים נתפסו והושלכו לכלא. מולי עמדה כל הזמן תמונת 'קברי האחים' של נרצחי השואה, וכן מילותיו של שמש בית-הכנסת בלנינגרד, ר' אברהם-אבא אברין, שהיה חוזר בפשטות ובאמונה תמה על דברי חז"ל – 'שלוחי מצווה אינם ניזוקים'. ובנוסף לכך, לפני כל נסיעה הוא היה נותן לי שני מטבעות לצדקה: אחד, כשאגיע למקום ושני – כשאשוב. זה נסך בי כוחות.

"הייתה פעם אחת שהוזמנתי למשרדי בית-הרפואה שבו עבדתי, בס' פטרסבורג, ושם אמרה לי המנהלת כי נודע להם שאני עוסק בעניינים של 'פולחן יהודי דתי'. 'אתה', היא הטיחה בי, 'איש מודרני ומשכיל, רופא, מבצע מעשים פרימיטיביים ואכזריים כמו ברית מילה?!'".איך הגבת?

"עניתי בתמימות: 'גברתי המנהלת, את אוהבת רק ילדים רוסים או את כל בני העמים והדתות? מובן שהיא ענתה מיד שהיא אוהבת את כולם בשווה, ואז הוספתי, אם כך, כדאי שתדעי ש'פולחן' ברית-המילה הוא מסורת עתיקה, שתמשיך ותתקיים לנצח בידי העם היהודי. האם את, כאחת שאוהבת את כולם, לא היית מעדיפה שהברית תתקיים בידי רופא מקצועי ולא על ידי איזה סבא קשיש?...'. אחרי תשובה כזו היא נותרה ללא מילים".אכן, תשובה טובה.

"תשובה תמימה. דווקא העובדה שהייתי כזה, תמים ולא מתחכם, סייעה לי לא-פעם להיחלץ ממצוקה. פעם אחרת נסענו, הרב קוגן ועוד כמה, לסיבוב במספר עיירות ברוסיה, ביניהן ליובאוויטש ולאדי. באחד המקומות נעצרנו על ידי המשטרה, וכל רכושנו נלקח והוחרם: סידורים, מזוזות ועוד. אני התיישבתי וכתבתי מכתב לכתב-עת של ארגון 'אתאיזם מדעי', ובו שאלתי בתום: האם ליהודי אסור לשאת עמו מזוזה וספר זיכרונות של סבו? לאחר שאותו ארגון התערב לטובתנו, השיב לנו הק-ג-ב את כל חפצינו".

ד"ר שיינין נזכר במקרה נוסף, הפעם בשדה-התעופה. רגע לפני ההמראה, גילה שוטר-גבולות את התיק שלו, מלא באבזרי ברית-מילה, טלית ותפילין וסידור. "השוטר החל לחקור אותי, מה עושה אצלי ספר תוצרת אמריקה ומה פשר כל הסכינים והתחבושות. המטוס עומד להמריא בכל רגע, ואני, בלי לחשוב יותר מדיי, עונה: 'אה, זה? אני רופא'.

"הוא הביט בי רגע נוסף, ואז הורה לי לאסוף במהירות את כל חפציי ולרוץ למטוס. כך, במקום להתחיל לתרץ ולהתחכם, שוב הצילה אותי ההליכה בתמימות".

וייקרא שמו בלנינגרד

בשלב זה נשא אלכסנדר שיינין את רעייתו, שהצטרפה באותם ימים לקבוצת לומדי עברית. הם הקימו חופה יהודית, ונישאו בהיחבא, כדת משה וישראל. שנה לאחר מכן נולד בנם הבכור, מנחם-מענדל.

"על הרבי כבר שמעתי קודם לכן, מהרב קוגן ומהשלוחים האחרים", מסביר הד"ר. "תמונתו הייתה תלויה אצלי בחדר, ותמיד ראיתי בו מישהו שאתה מאמין בו, צדיק שנמצא הרחק, באמריקה, אבל דואג לשלוח את אנשיו עד לתוככי ברית-המועצות. איש אלוקים".

גם סבא-רבא שלו, אביו של סבתו, נקרא מנחם-מענדל. "כשהתחלתי להתקרב ליהדות ולגדל זקן, סבתא שלי כבר לא הייתה בין החיים, אבל אחותה ציינה שוב ושוב ש'כך היה נראה גם אבא', וכשלמדתי שחיטה ומילה היא נזכרה שגם אבא שלהן היה שוחט ומוהל. גם דודה שלי סיפרה שאביה היה נוהג לנסוע הרבה לליובאוויטש. כך ידעתי שסבא-רבא שלי היה דמות רבנית, ורציתי שבני ייקרא על שמו".

במשפחתו, הוא מוסיף, היה ידוע 'הניגון של סבא'. ניגון חסידי ללא מילים, שבני המשפחה הכירו מדורי דורות ונהגו לשיר מדי פעם. "יום אחד הגיע לדירה שלי החסיד ר' מולע פלוטקין, אחד משלוחי הרבי שהגיע אז מאמריקה, והוא התעניין בזיכרונותיי מילדות. התחלתי לפזם לו את אותו ניגון, ולהפתעתי, הוא הצטרף אליי והחל לשיר איתי. התברר שזה ניגון חב"די מוכר וידוע, 'ניגון לשבת ויום טוב'. יותר מאוחר גילינו שסבא רבא-רבא שלי היה חסיד ידוע, וממייסדי ישיבת 'תורת אמת' בארץ-הקודש. בשבילי, כל גילוי כזה היה מרגש מאוד".

הוא נזכר בחיוך בתגובתה של פקידת משרד-הפנים הסובייטי, שלא אהבה במיוחד את השם שבחרו לבנם. יותר נכון, היא סירבה בכל תוקף לרשום את השם בתעודת-הזהות. אבל בני הזוג שיינין היו עקשנים יותר מהפקידה. "בלנינגרד היה נהוג שכל מי שנולד מקבל מטבע, ובו חקוקים שמו והמילים 'נולד בלנינגרד' בצד אחד, ובצד השני – דמותו של לנין. מסופקני אם יש עוד מטבע כזה, שעליו נחקק 'מנחם מענדל נולד בלנינגרד' בצד אחד, עם לנין מהצד האחר...".

באותה תקופה, מספר אלכסנדר שיינין, הגיע לעיר שליח של הרבי ובידיו מסרטה. הוא עבר בין היהודים וביקש שכל אחד יאמר כמה מילים, והסרט יועבר לידי הרבי. "אני, בתורי, אמרתי שעדיין יש אנשים במצב קשה הרבה יותר מאיתנו, מבחינה רוחנית ומבחינה גשמית – חלק מהם אף נעצרו – וביקשתי שכמו שהרבי עזר לנו, שיברך את כל אלה שנמצאים במצב קשה יותר".

בינתיים, כתבו בני הזוג שיינין לרבי על רצונם לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה, וקיבלו את ברכתו. הימים היו ימי תחילת שלטון גורבצ'וב, וכחלק ממחווה כלפי השלטונות האמריקניים, הוא התיר את יציאתה של קבוצת מסורבי-עלייה. בין הפעילים המאושרים הייתה גם משפחת שיינין הצעירה. "נתנו לנו חודש לארוז הכל ולעזוב".

הד"ר, רעייתו ובנם התינוק עלו ארצה, והשתלבו בפעילות מכון שמי"ר להפצת יהדות וחסידות בקרב דוברי רוסית.

היה זה ערב החגים של שנת 'הקהל', התשמ"ח, כשאלכסנדר קיבל הזמנה ממזכירות הרבי, ובה הוא הוזמן, ביחד עם עוד כמה משפחות של מסורבי-עלייה, לבוא ל-770.

"האמת? לא כל-כך רציתי לנסוע אז", הוא מודה. "זה עתה זכיתי סוף-סוף להגיע לארץ-ישראל שאליה חשתי קשר עמוק מאוד, וכבר לקום ולעזוב אותה? מי שבכל זאת הצליח לשכנע אותי היה המנהל של שמי"ר, שאמר לי, הרבי ושלוחיו עזרו לך ברוסיה; אתה צריך לנסוע אליהם, להראות להם למי הם עזרו ומה יצא מזה... כך מצאתי את עצמי ערב חג הסוכות, אורז שוב, ויחד עם אשתי ובננו הקטן, המראנו לארה"ב".

שלושת ההדסים של הרבי

ד"ר שיינין זוכר שירד מהמטוס מבולבל, עייף מהטיסה ולא כל-כך יודע למי לפנות ולאן לגשת. כמה חסידים שבאו לפגוש אותו, שאלו אם ירצה לאכול משהו או לטבול קודם במקווה. הוא לא זוכר מה ענה, אך לא חלפה שעה ארוכה וכבר היה ב-770. שם, בין המסדרונות, פתאום נעלמו כולם ואלכסנדר מצא את עצמו פנים אל פנים מול הרבי.

"הרבי יצא מחדרו, עם שלושה הדסים בידו. הוא פנה אליי ושאל אותי ברכו?ת, ברוסית: 'עינו אתכם שם מאוד?'. ניצבתי מולו נרגש כולי, ועניתי: 'ב"ה אנחנו כבר פה וכעת הכול בסדר. רק חבל שכל הקרובים והחברים שלנו נשארו שם...'. ואז הרבי חייך ואמר, 'אתם כבר פה, זו התחלה טובה. בקרוב כולם יהיו פה'.

"לא הבנתי על מה הרבי מדבר. זה היה לחלוטין לא מציאותי, בלתי אפשרי שאנשים יוכלו לחצות את מסך-הברזל ולעלות לארץ. פתאום הגיש לי הרבי את שלושת ההדסים. הושטתי את יד שמאל והרבי תיקן אותי שאחזיק אותם ביד ימין. 'ההדסים הללו יהיו סימן של אחדות ביניכם ובין מי שנמצא במצב קשה יותר', אמר הרבי. נדהמתי לגלות שהרבי חוזר בדיוק על מילותיי שלי, מקלטת הווידאו שהוסרטה כחצי שנה קודם לכן ובה אני מבקש על אלו שמצבם 'קשה יותר'... והרבי סיים ואמר, 'תחבר את ההדסים לארבעת-המינים שלך, וכשתחזור לארץ-ישראל תוכל להשתמש בהם ל"הבדלה" במשך השנה'".

ד"ר שיינין איננו זוכר איך הגיע אל מחוץ ל-770, המום לחלוטין, עם שלושה הדסים בידו. הוא אכן אגד אותם עם הלולב והערבה שלו, ועד היום הם שמורים אצלו היטב. "כמה עלים מהם", הוא מספר, "חילקתי לאנשים שהיו בצרה".

הוא נזכר באפיזודה מעניינת, כשכבר ביום השני לשהותו בחצר הרבי, בעת סיום תפילת שחרית, ניגש אליו בחור צעיר וביקש לשאול את ארבעת-המינים שלו. "הוא סיפר שהוא וחבריו עומדים לצאת ל'מבצעים' וברגע האחרון גילו שחסר להם סט נוסף של ארבעת-המינים, ומכל המתפללים הוא ניגש דווקא אליי, בלי לדעת עד כמה יקר ערך הסט שלי. בתחילה ניסיתי להתחמק בתואנות שונות, אמרתי שאנחנו מתארחים פה והוא אפילו לא שאל אצל מי... רק הבטיח שיחזיר לי עד הערב. לא רציתי להיפרד מהסט שלי, הרגשתי שהוא מעין פיקדון כמו אותם מטבעות שר' אברהם-אבא אברין היה נותן לי לפני יציאה לדרך. לא ידעתי מה לעשות, ואז לפתע ציין הבחור שה'מבצעים' הם אצל אסירים יהודים, שיושבים בכלא האמריקני. באותו רגע הדהדו באוזניי דברי הרבי, שחזר על דבריי-שלי: ''ההדסים הללו יהיו סימן של אחדות ביניכם ובין מי שנמצא במצב קשה יותר'... ללא שהות נוספת הגשתי לבחור את ארבעת המינים".

והם חזרו אליך?

"עוד באותו ערב".

נאמן לדברי הרבי, גם לאחר שחזר ארצה הוסיף ד"ר שיינין להשתמש בהדסים בכל מוצאי שבת, להריח אותם ב'הבדלה'. במשך אותה שנה התמוטט 'מסך הברזל', וכל בני המשפחה, הקרובים והידידים של משפחת שיינין עלו לארץ-ישראל. דבריו של הרבי, שנשמעו לו באמירתם מופלאים ובלתי מובנים, התבררו כנבואה שהתגשמה.

היום הוא מתגורר עם משפחתו בבת-עין, ומשמש רופא-ילדים ביישובי הסביבה. "ביישוב שלנו יש בית-כנסת חב"ד, ולא מזמן הוכנס אליו ספר-תורה שרוף שהבאנו מליטא. הבן שלי, מנחם-מענדל, כיום סופר-סת"ם, והוא זה שתיקן את האותיות הפגומות והשלים את הפרשיות שנשרפו", אומר ד"ר שיינין.

"כששואלים אותי לאיזה חוג אני שייך, אני נוהג להתחמק במילים 'אני יהודי'. ברוסיה לא ידענו ולא הכרנו את ההבדלים, רק בארץ הכל 'חייב' להיות כל-כך ברור ומוגדר. ובכל זאת, הסידור בו אני מתפלל הוא בנוסח האר"י, ובמשפחתנו, הניגונים והמנהגים הם של חב"ד. אינני אוהב להגדיר את עצמי כמשתייך למחנה זה או אחר, אבל אחרי הכל, בשבילי, חב"ד זה הבית".

כ"ו בטבת תשס"ח