ב"ה ערב ש"ק, ט"ז ניסן תשפ" | 10.04.20
■ תובנות לפרשת בשלח וחמישה עשר בשבט

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" ● לשלוח פארות - השליחות של חמישה עשר בשבט בפרשת בשלח ● מאמר תורני ומעמיק לרגל ל"ג בעומר מאת אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ● למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס
באור הצ"צ בספר אור התורה, שמות פרשת בשלח של הסמלים המסתתרים מאחורי כל מילה ומילה בפסוק א', הוא מעין לשון חוצבת להבות אש וחודרת למעמקי הנפש באופנה החד והנוקב.

כי כשהנפש נסחפת במעבר חד ודראסטי ועולה על שרטון מסוכן, כשהיא נחשפת ללוא חומת מגן מבצרת והיא צוהלת בתשועות של שמחה סוערת מתפרקת, פורצת ומפולשת, ("ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים") היא מתדרדרת אז למבוך של כאב וצער בגיא התהום.

היות ובעודה נחלצת ומזנקת, גואה מתוך ערפילים מעיבים של מיצרים דוחקים של עצב ותוגה וחוסר וודאות ובטחון מעורער, שחוותה בעבר בשל מעידה ונפילות וכשל, אזי, כשהיא מסתערת עלי האושר בעודה בחינת בוסר... פזיזה ונחפזת וגועשת חסרת זהירות וערנות... מבלי לשקול את צעדיה החשופים, היא שוב כושלת ומתגלגלת למצולות של כאב ונאנקה.

כי כשהיא משתחררת שיכורה ומסוחררת מתחושה משתקת של כיווצי לב דואב ונאנק מתוכי דאגה מכרסמת וכאב עצור וחונק וחרדה שאינה יודעת נחמה ורוגע... והיא נשלחת פתיה אל מחוץ למצריים, ("ויהי בשלח פרעה את העם") היא נשאבת אלי הדרור של חיק מרחבי הפער (פרעה) האדיר ו"הפעור", המרווח, המשחרר והמושיע, כמעין המבוא המפולש (חשוף)... כאותו מעוז פרוז ומסוכן, שאינו מבוצר בקיר מגן וסוגר על האויב לבל יקרב הלום.

אזי, כשהיא מבקשת לשגשג ו"לשלח"(בשלח) "פארות" ושרשי גזע ענפים... כבחמישה עשר בשבט, אזי, מפתיעים ואורבים לה מנגד... מחוצה לה (חיצונים) מאתגרים עקשים ונוקשים, המבקשים להכשילה וכשתמעד הם שוחרים לינוק מתוכה את שארית חייה כדי שיוכלו להתעצם על חשבון חייה...

אזי הם דבקים בה בשל היותה נגישה... נגלית ונחשפת בצהלה רועשת ובולטת שכזו והם תוקפים אותה בנקודות התורפה שלה, בהתמכרותיה ומחדליה.

והיא כ"כ יראה מהמלחמה הזו כי היא אינה יכולה להתנצח עליהם, כי היא טרם התאמנה לכבוש את מאוויה הנפסדים והיא אינה למודה בתורת קשרי המלחמה איך להפוך אנרגיה זו לכוחות של משאבי נפש חיוניים והיא שבה אז בעל כרחה מצרימה.

ואולם, האלוקים הטוב קורא אליה ומתחנן לגונן עליה ומצווה עליה לבל תעבור במבוא המפולש והמסוכן של תחום ארץ פלישתים, כי לעת עתה היא עדיין חלושה והיא עשויה ליפול לרגלם של החיצונים בבחינת קרבן חשוף ופגיע..

אך כשתסובב במדבר הגדול ותלמד ותתנסה בקשרי המלחמה, ותלמד לכפות את יצריה מאותם מניעים ממכרים... אזי  "ההסבה" הזו ו"ההקפה" תהווה עבורה בחינת משל להמשכה של אור אדיר מקיף וסובב, אור מקיף זה יסנוור ויסמא את האויבים, ואומנם, אשר בשל עוצמתו אינו יכול להתיישב באף כלי מגביל.

ואולם, רק תנועה של יראת שמים והתבטלות יטשטשו את ממדי הכלי המגבילים את הנפש וימשיכו אליה אור סובב ומסמא את האויבים.

ואת שמחת הנפש אותה מבקשים החיצונים לשדוד ולחמוס מתוכה, מתחנן האלוקים הטוב, שתגנוז ושתצניע... שתטמין  מתחת למגן של יראת שמים... של תחושת הביטול  ותנועות אלה יעצבו את הנפש שתהווה בחינת כלי שאינו מוגבל אך יהווה משכן לאור הסובב ובו לא יוכלו ליגוע ולפגע החיצונים לעולם.

רק כשהאושר חבוי וכמוס ושקט במצולות הלב, וכשהוא סמוי וטמון בדממה, וחוסה בצילו של האור הסובב, רק אז יהיה קיום לאושר הגנוז הזה לעולם.

ולכן אסר ה' על העם בצאתם ממצריים לכבוש את ארץ פלישתים.

ורק באחרית הימים כשהאור האלוקי יזרח בעיצומו, יגיע האושר הזה לגילויו המפולש והוא לא יהיה עוד פגיע ואז יעבור תחום זה של פלישתים למחוז עם ישראל..

ואולם, עד אז יהיה העם מוגן מאחורי למבצר של התבטלות ויראת שמים, היות וכל עוד האושר הזה מחיה את תנועת ה"יש" וה"אני"- העוצמה שלו מוגבלת נעשה העושר הזה מותנה ותלותי בערך מעורער נטול יציבות וחוסן  ואושר זה יהיה, חלילה מנוצח!

ולכן לא שלחם ה' דרך ארץ פלישתים, פן ימס ליבו ויבקש לשוב מצריימה כשיראה העם מלחמה ומאתגרים שיחלשו על מניעי הרפיון התשושים שלו ועל והחולשה שלו, כשהוא חשוף ונגלה אליהם במבוא המפולש הבלתי מבוצר ומוגן...

שליחת הפארות ושרשי העבות כסמל בפרשת "בשלח" היא סוד האושר והשגשוג הנצחיים שלנו בשליחותנו הנועזת בחיים והיא מתגלמת ברעיון שמסמל יום החמישה עשר בשבט!

רק גרעין קשוח שאינו רך כפרי והוא זעיר ובטל והנרקב במעי האדמה... נטול ריח מבסם וטעם מענג... חסר עסיס וציור של עץ נישא ומשגשג... רק ההתבטלות הזו מבטלת ממדים והגבלה, והיא שתניח לגרעין זה להיכלל בכוח הצמיחה ולהפך חלק מהכוח האינסופי הזה לפרוח ולשגשג ולהניב פירות שיניבו מגרעיניהם עצים מניבי פירות וחוזר חלילה לעולמי עד...

עם ישראל הוא ארץ חפץ ואדמה פוריה בה בחר ה' לטוע את גרעיניו, המה המצוות והחוקים שציורם המרהיב וטעמם המענג והמשכר - סמוי מחושינו כטעמו וציורו של הגרעין שאינו מהווה בחינת נס מתנוסס של עץ משגשג...

ואולם, רק אדמה חרושה ובטלה המתגלמת בעם שרואה בראש מעיניו תחושה של יראת שמים ודממה בטלה, תהווה קרקע פוריה לקלוט את הגרעין ולהוציא לפועל את האור הגנוז בו.

רק בתנועה של יראת שמים והתבטלות יתחבר היהודי עם המצווה והוא יגלה את האור הצפון בה וטמון בעמקי קליפת המחשך  המעלימה על אור ה' בערפילי הגלות.  

חמישה עשר בשבט הוא היום בו כבר חילחלו המים למעי האדמה במשך ארבעה חודשים מאז ימי הסוכות בחמישה עשר בתשרי... אז ברכנו על המים והם כבר החדירו באדמה עוצמה לשלח פארות שיניבו פירות ועצים מניבי פירות בפורמט של פרשת בשלח.

והלוואי שהאילן הנאה שפירותיו נאים וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו שיניב נטיעות ויהיו כמותו גדול בתורה, עשיר ומבורך בצאצאים אך הלוואי שיגדלו להיות כאבותם.

הדבר אינו מובטח למרות ההשקעה האדירה ולכך נזקקים לברכת סייעתא דשמייא...

הלוואי. אמן ואמן!
י"ב בשבט תש"פ