ב"ה יום שלישי, כ"ב תמוז תשפ" | 14.07.20
באמת ובתמים, חסיד, אחת ולתמיד! ● פרקי חינוך לחנוכה

בצל אווירת י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, שעדיין אופפת את כולנו, אשת החינוך הגב' רבקה ערנטרוי מקראון הייטס מגישה מאמר חסידי ועמוק לקראת ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה - מיוחד למגזין 'עונג חב"ד' ב'שטורעם' ■ למאמר המלא >>>
גב' רבקה ערנטרוי, קראון-הייטס

אם אי פעם איכשהו נזכה להוות דוגמא אישית וסמל מופתי של מחנכים בחינת "נרות חנוכה להאיר", הכיצד, אכן, נתדלק אז את בני הנעורים ונשלהב את ילדי החמד והשעשועים שלנו לתנועה של "דבקות" והקרבה נחרפת ומסירות נפש חסידית של אמת ועוצמה?

איך נניע את נשמותיהם, בחינת הפתילה שבנר המקדש, שתשאב את האנרגיות שלהם ותבעירם בשלהבות של תחושות אהבה שיקרינו את אור החינוך של חנוכה, שלא ייתפסו חלילה במלכודות חיצוניות?

בעוד אור תורת החסידות אינו עצור קפוא במוחם אך מתפשט לו החוצה מתוכם, הוא יותיר אחריו השלכות של ממש שהן ניכרות וילדינו יקירנו עוד יחקו את דוד בתור היותו חסיד נאמן את התייחסותו לחיצונים: "תכלית שנאה שנאתים".

"ואף שהיה להם כמה מעלות גופניות שהיה ראוי לאהוב מטבע הגוף, דהיינו מצד יופים וחכמתם,שדרך הגוף לאהוב דברים כאלו, אעפ"כ מפני שמושרשת אצלו כ"כ אהבתו יתברך בלב, גם כן הוא בטל מכול מדותיו נגדו והיה להם שונא גמור והוא על דרך שאמר "ליבי חלל בקרבי", וזהו מחמת שמתפשט מהמוח לחוץ".

הבאמת ובתמים, הכלום, יהיו המה לחסיד, אחת ולתמיד?!

מהן, אפוא, התכונות המאפיינות את מי "שמתחסד עם קונו"?

א) ויתור, נחישות ועוצמה:
איזו עוצמה ענקית היא התנהלות מתוך ויתור, סלחנות ומחילה, כשהשביב המתדלק אותה נמשך אליו מאור נרות הקודש, שאהרון איש רב החסד העלה באהבתו הרבה.

ומידת הוויתור שמאפיינת אותו אינה מניחה לו לצלוח מעלי ערפילי היוהרה, אך הוא מעורה בינות הבריות ומקרין עליהם חסד מתוך עמידה יציבה ומעוצבת שאינה ניתנת לניצול...

והוא נחוש לעמוד בפרץ מבלי להיסחף וללכת שולל ושבי אחרי תנועת משילה בריונית... עושקת... מוחצנת.

אדרבה, הוא נחלץ להפריד בין פועלי האון עד שהעשיקה הזו בינותם פגה ונעלמת והופכת את אדוניה המחוללים תשובה לדמויות זכאיות מבלי להכליל אותן, חלילה, בסטיגמה שלילית נכס העבר.

חסיד מושבע משתדל שלא להתעסק בשלילה כדי שלא לבוא לידי גרימת נזק.

ב) לפנים מישורת הדין:
והוא ילמד להאציל טוב ושפע מפנימיות הנפש וממוטיב של אהבת חסד גם לאלה שאין לו כלפיהם כל מחוייבות.

ולאלה הזכאים להמשכה הזו, הוא עשוי יהיה לצאת מגדרות המשורה שלו ולחרוג ממדי המקובל והשיגרה כדי שהשפע יהיה גובר וקולח.

ג) עבודה לשמה:
הלוואי, שכל הטוב הזה יצא מהכוח אל הפועל של הנער באופן של לא ע"מ  להרוות את הסיפוק העצמי שלו ולהתמוגג מההשגים של "הגרמיה" העצמיים והכבוד הרב שהוא נוחל אז.

אך שתהיה זו שליחות "לשמה" שהיא מושללת לגמרי ממניעים של האיגו והיא מונעת כולה ממניעי הקרבה וויתור.

גם מי שמגיע מרמות שיא ידע להשתפל אל אלה שמתחתיו ולנהוג בהם במידה של חסד ואצילות אוטנתית.

ד) קרבן של אהבה ונר חנוכה מאיר  

תורת החסידות מגלמת בחכמתה תמונת מצב של תפיסת עולם של אמת ושל דפוס נוהג חיים מעודן, שאינו נסחף בהתלהמות אחרי החומר שהמעטה של הגשם שבו, מעלים ומטשטש את מציאות האמת העדינה.

ההתעדנות הזו ו"הפרישה" הזו מחיי ההבל, משווה לאדם ראיה צלולה שאינה לוטה בערפילים דמיוניים חולפים, והבנת החכמה הזו מדגימה לפניו את קירבת ה' אליו בכול הדרה וזיווה.

הדבר מתגלם בגוון התכול אפרורי בתחתית השלהבת שנוצר בגלל בערת השומן שאוכל וכלה באש. (תכלת)

האהבה שאנו רוחשים לה' מחשלת בנו רוח להקריב את השומן והעונג הבהמי שלנו על גבי מזבח האהבה והאור התכול הזה מהווה בסיס לאחוז את האור הבהיר יותר והמאיר במעלה השלהבת.

אור בהיר זה מסמל את שלהבת התורה והמחלחל לתוכינו ומטשטש את מחדל "עם הארץ" שבתוכנו ומציאות האמת שנחשפת לפנינו מגבירה בנו ומבעירה את הדבקות החסידית שתפעם בתוכינו, שהרי "לא עם הארץ חסיד".

העובדה שגווני התכלת והבהיר שמעליו מגלמים את מניעי האהבה שלנו אל ה', משתקפת בגימטריה של המילה "ואהבת" שהיא 414 ומסתכמת עם הגימטריה של שתי פעמים המילה "אור".

האור שבתחתית השלהבת משקף את האהבה של חסיד ה"פורש" וכובש את נטיותיו ומכלם (תכלת) על מזבח האהבה.
דוגמא אופיינית לכך וחותכת מאוד ומשכנעת היא היות החסיד שורף את צפרניו ואינו קוברם שלא יהוו חלילה, גורם סיכון לאישה ההרה באם ימצאו בקרבת מקום אליה והיא עלולה להסתכן בדריכה עליהם.

אקט כזה של שריפת חלק ממנו מסכן אותו רוחנית, והעיקרון שחיי חברו קודמים לשלו מתדרכים את התנהלות חרוף הנפש שלו בחיים.

האור שבמעלה השלהבת מסמל את אור התורה  שמאיר רק בתנאי שהאדם נוהג באופן של "דרך ארץ קדמה לתורה" והוא מבעיר ומכלה את מחדליו ומקריבם על מזבח האהבה, רק אז מאירה השלהבת הבהירה והעליונה בחינת אור התורה שהוא משנן, שתהיה לו אחיזה ומשמעות ממשית ומעשית לפועל והחושך והעלם יפוגו ותפיסת חייו תהיה מציאותית. אמיתית. ממשית.

ה) אוויר - אור י' - אורות בכלים:
ההשראה הנפלאה הזו שנוסכת על בנינו היקרים בעיתות של דבקות בעבודת התפילה... בשעות מרוממות רוח של התוועדות חסידית חמה ומלבבת... בשיחות נפש מניעות ומעוררות ובניגונים שובי לב, עשויה, חלילה, לחלוף ולהעלם אם לא נעצור אותה בכלים חסונים ועצומים ממנה שיגברו עליה ויחזיקו בה לבל תחלוף. מהם כלים אלה?

וגם אם נחנוק את האויר סביב השלהבת (השראה והתעוררות רגשות דבקות ואהבה) היא תעלם.

האוויר ששורשו גבוה משורש האש ומשורש הפתילה, עשוי לקשר את השלהבת לפתילה ואוחז אותה שלא תפרח.

האור הזה היא חכמת התורה והי' מסמל את השרש והמקור שלה הן אותיות התורה שהיהודי משנן בעת לימוד התורה והן הגוף המגשר את התורה עם הנשמה, ממש כמו שהאוויר מגשר ומחבר את האש לפתילה.  

שורש הנר נשתלשל מעולמות עליונים ביותר, והוא גבוה משרש האש ולכן יש בו עוצמות לגבור עליה ולאחוז בה ממש כמו שהגוף גובר על הנשמה ואינו מניח לה להסתלק כל עוד מצוי הגוף במיטבו.

שורש המצוות המעשיות בעולם המעשי נמשך מרמות נישאות יותר משורש האור ולכן המצוות המה הכלים לאחוז באור.
כל השראה שאין עימה מעשה ממשי - תפוג ותעלם.

האותיות המחכימות שבתורה ימשיכו את אור התורה ויחברוהו אל הישות שלנו כך שנצמח ונחכים ונשתדרג בדרג המעלות של דמות החסיד, אך הלוואי, באמת ובתמים ואחת ולתמיד. אמן.

גם תפילתו של החסיד התמים בוקעת וחולשת מעבר לברכתו של הצדיק.

הברכה ממשיכה שפע מובטח אך אינה מסוגלת לשנות את רצון שכבר נקבע.

התפילה אינה תנאי מובטח, אך כשהיא מתקבלת היא עשויה לשנות רצון בחינת "יהי רצון".

תפילת החסיד התמים משנה את הרצון והיא מובטחת, שעה שהחסיד שיודע מהי וותרנות...

וכשהוא פועל משיקולים של "לפנים משורת הדין", וכשכל מציאותו היא ביטוי למרכבה בטלה והמושללת ממניעי אגו, וכשאהבתו היא סמל לקרבן ומסירות היא מאירה את חשכת העולם.

מי יתן וכבר ימומש "יעלזו חסידים בכבוד".

חנוכה מאיר ושמח!

כ"ד בכסלו תש"פ